23 ביולי 2025

God as a Dialogical Philosopher or Man as His Creator




By Arie Kizel

In conventional religious understanding, God is perceived as omniscient, omnipotent, and having absolute control. Therefore, the idea that God asks questions in the Torah seems surprising and puzzling at first glance. If He knows everything, why would He ask? However, a deeper examination of these questions in the Bible reveals profound layers of meaning concerning the relationship between God and humanity, educational processes, and moral principles.

Why Does God Ask Questions?

God's questions in the Torah do not stem from a lack of knowledge. They often serve as rhetorical, didactic, or educational tools for the following purposes:

  • Invitation to self-reflection and repentance: Often, God's questions are designed to lead individuals to introspection, to acknowledge their sins, or to take responsibility for their actions. Prominent examples include "Where art thou?" (Genesis 3:9) to the first man, which challenged him to confront his actions, and "Where is Abel thy brother?" (Genesis 4:9) to Cain, which confronted him with his responsibility for his brother's death.
  • Highlighting moral principles: Certain questions emphasize moral and legal principles. When God, as it were, consults with Abraham and asks: "Shall I hide from Abraham that thing which I do" (Genesis 18:17), He establishes the idea of human partnership with God in mending the world and understanding divine ways of justice and righteousness.
  • Challenging perceptions and deepening understanding: In the Book of Job, a series of long rhetorical questions (Job 38-41) highlight the limitations of human understanding of the complexity of creation and God's ways. These questions are intended to lead to humility and submission before a greater divine plan.
  • Opportunity for a positive response or commitment: In some cases, God's questions invite a positive human response or willingness to undertake a mission. This is seen in His question to Moses from the burning bush: "Who hath made man's mouth? or who maketh the dumb, or deaf, or the seeing, or the blind? have not I the LORD" (Exodus 4:11), which aimed to strengthen Moses' confidence and dispel his fears.

These questions express an active God who engages in dialogue with His creations, empowering humanity and leading them to a deeper understanding of themselves, the world, and God's ways. Through them, the Torah presents a God who is not only the sovereign of the world but also an educator, guide, and partner in humanity's spiritual and moral journey.

 

Additional Examples of Divine Questions in the Bible:

  • "The stranger that dwelleth with you, shall be unto you as one born among you" (Leviticus 19:34) – A commandment phrased as a rhetorical question emphasizing the moral and social obligation towards the stranger.
  • "Is any thing too hard for the LORD?" (Genesis 18:14) – Said to Sarah, its purpose is to emphasize God's unlimited power.
  • "If thou doest well, shalt thou not be accepted? and if thou doest not well, sin lieth at the door. And unto thee shall be his desire, and thou shalt rule over him." (Genesis 4:7) – Said to Cain to present him with a moral choice and warn against sin.
  • "What doest thou here, Elijah?" (1 Kings 19:9, 13) – A question designed to allow Elijah to express his frustration and open a personal dialogue.
  • "How long refuse ye to keep my commandments and my laws?" (Exodus 16:28) – A question of rebuke and frustration towards the people of Israel, expressing disappointment in their behaviour and calling for change.
  • "Hast thou considered my servant Job, that there is none like him in the earth..." (Job 2:3) – A rhetorical question to Satan, emphasizing Job's righteousness and loyalty.
  • "Shall I hide from Abraham that thing which I do?" (Genesis 18:17) – A question God asks Himself, emphasizing Abraham's special status as "God's friend."
  • "How long will this people provoke me? and how long will it be ere they believe me, for all the signs which I have shewed among them" (Numbers 14:11) – Expresses pain and anger at the people's lack of faith and rebelliousness, justifying the punishment.
  • "Who told thee that thou wast naked? Hast thou eaten of the tree, whereof I commanded thee that thou shouldest not eat?" (Genesis 3:11) – Interrogative questions to the first man, aimed at confession and taking responsibility.
  • "What is that in thine hand?" (Exodus 4:2) – A simple question to Moses, intended to initiate the miracle and turn the staff into a tool in his hand.

These questions illustrate the complex dynamic between God and humanity in the Bible, serving as rhetorical, didactic, and educational tools that deepen our understanding of the text, the character of God, and humanity's place in the world. They enrich our understanding of the biblical figure of God and the rich relationship between Him and human beings.

 

Can it be Said That God is a Questioning Philosopher?

The assertion that God is a "questioning philosopher" is an interesting, perhaps non-religious, description that highlights aspects of the biblical figure of God; however, it's essential to be precise with terms. When speaking of God as "questioning," the intention is that He poses questions not out of a lack of knowledge (for, according to religious belief, He is omniscient), but for purposes of education, rebuke, self-reflection, holding up a mirror to humanity, deepening understanding, or emphasizing moral principles. In this sense, His questions serve as a dialectical tool that encourages thought and contemplation.

From this perspective, God creates a pedagogy of questioning or a space for questions, just as "Philosophy for Children," for example, seeks to keep children in a space where they ask questions, or alternatively, in progressive pedagogies where questioning is a tool for inquiry and research, for example, of existential-ethical ideas.

Does this make Him, God, a "philosopher"?

The term "philosopher" refers to a person who engages in systematic and rational inquiry into fundamental questions about existence, knowledge, values, and other related topics. Philosophers ask to understand, analyze, and build systems of thought.

 

Parallels Between God's Questions and Philosophy:

  • Encouraging thought: God's questions prompt individuals to think deeply about their actions, their place in the world, and their relationship with God.
  • Search for meaning: Questions like "Where art thou?" or "Where is Abel thy brother?" direct individuals to confront the moral and existential meaning of their actions.
  • Posing existential challenges: In the Book of Job, God's questions confront Job with the magnitude of creation and the limits of human understanding, challenging his perception of justice and suffering.

 

However, There Are Fundamental Differences:

  • Source of knowledge: A philosopher asks out of a search for knowledge. God, according to religious beliefs, is an omniscient being who asks others to understand and act, not to gain self-knowledge. However, He acts as a rather progressive pedagogue.
  • Status: Philosophers are human beings seeking truth. God, according to religious beliefs, is the source of truth and the commander, and His questions are sometimes authoritative declarations. However, we have learned so far that He wraps His authority in humanity's ability to wander, for a while, in the realms of questioning—on the way to the divine answer?
  • Purpose: While a philosopher strives for rational insight, the purpose of God's questions is often to lead to a spiritual or moral response or action.

 

To Summarize so Far,

Defining God as a "questioning philosopher" is a metaphor that emphasizes the dialogical and thought-provoking nature of divine communication in the Bible. It indicates that God is not merely a passive commander but an active participant in humanity's moral and spiritual development, using questions as a powerful tool. However, He does not "seek" answers in the human sense, but rather guides and directs through them. He can be called "the ultimate educator who asks questions" or "the guide to moral dialogue through questioning."

While the philosopher views questioning as a central tool for inquiry, critical reflection, and the construction of new knowledge, and asks to understand and know, in the religious sense, the situation is different for God. God does not need questions to understand or know, and He is perfect in His essence. His questions are a tool for action, not a means of seeking knowledge. They serve as an educational tool, for moral confrontation, to highlight principles, to invite dialogue, and to hold up a mirror to humanity. God asks to influence, educate, confront, and lead individuals to insight, correction, and moral action. Questioning God, at least in its religious sense, is a means of exercising His divine will, not of improving His knowledge. Is He performing pedagogical manipulation on humanity? Did He increase the use of questions after understanding the nature of the human being He created?

Therefore, the fundamental difference between questions in philosophy and God's questions lies in their origin and ultimate purpose. The philosopher asks out of intellectual curiosity, driven by an awareness of the limitations of human knowledge, and in pursuit of rational truth. His questions serve as a tool for learning, exploration, and knowledge building. God, on the other hand, asks out of absolute knowledge and supreme authority, and His desire to guide and influence the one being questioned. His questions reveal different facets of His character, such as His desire to share and maintain dialogue.

 

What if Human Beings Wrote the Words of God?

Suppose we assume that human beings wrote the words of God (with a belief in divine inspiration). In that case, it is probable and even necessary to assume that they possessed a philosophical mindset to some degree. Let's elaborate on this issue:

Existential and Moral Questions at the Heart of the Biblical Text:

The Torah and the Bible address fundamental philosophical questions, including the nature of good and evil, human responsibility, the relationship between humans and a higher power, justice and judgment, the origin of suffering, and the meaning of life and death. The formulation of moral questions and existential dilemmas reflects deep thought, which is at the core of philosophy.

Rationalization and Justification:

The text accompanies divine commandments with justifications or hints of justification, such as arguments of justice and mercy. The ability to formulate these justifications and present universal principles indicates philosophical thought processes on the part of the authors.

Logical Structure and Arguments:

Many parts of the Bible are structured logically, and dialogues, such as those between God and Abraham on specific topics, demonstrate the ability to conduct a rational debate and use rhetoric — characteristics of philosophical thought.

The Conception of God Himself:

The way God is described — as conducting a dialogue, posing challenges, and acting on principles — is a product of philosophical thought on the nature of divinity. The questions God "asks" express this conception of God.

Therefore, even if we assume divine inspiration, the human mind involved in formulating the texts exercised philosophical thinking abilities. These authors grappled with great existential questions and articulated them in ways that influenced Western philosophy. They were not philosophers in the modern sense, but they were thinkers with profound philosophical insight.

 

So, Shall We Call God "The Philosophical God"?

The designation "The Philosophical God" emphasizes the following aspects:

  • A God who stimulates thought: God maintains a dialogue that encourages contemplation, critical thinking, and moral examination on the part of humanity. His questions direct individuals inward, toward their actions, and toward the meaning of existence — a distinct philosophical aspect.
  • A God who acts according to principles: God is not arbitrary but acts according to principles of justice, judgment, grace, and truth, and is willing to engage in discussion concerning these principles.
  • A God who creates moral and existential dilemmas: The Bible presents God as one who places humanity before difficult choices and dilemmas, necessitating profound philosophical engagement.
  • A God who shapes a worldview: The biblical God presents a comprehensive worldview regarding creation, morality, and relationships, and the shaping of such a worldview is a philosophical act.

Therefore, it can be concluded here that "The Philosophical God" is a successful designation for describing the biblical figure of God as reflected in texts written by human beings with a deep philosophical consciousness. This is a God whose questions are an active tool for education, encouraging thought, and shaping moral and spiritual consciousness.

 

The Importance of Separating Human Beings from a Higher Power

The emphasis on separating human beings from a higher power stems from the need for conceptual precision, distinction in roles and purposes, respect for the religious perspective, and the prevention of excessive anthropomorphism. God is an omniscient, omnipotent, and transcendent being, while human beings are limited. God "asks" to educate, and the philosopher asks to learn. Maintaining this separation expresses respect for the religious perspective and prevents blurring the unique nature of God.

 

But What if God is, After All, a Human Invention?

If God is a human invention, the discussion of "the questioning God" and "the philosophical God" takes on an even more interesting and profound dimension. In this case, God's questions, as they appear at least in the Torah, are not a direct expression of a supreme being but a reflection of human consciousness.

  • God as the embodiment of human philosophical thought: God's questions reflect humanity's inner need for self-reflection and confronting dilemmas. The "Philosophical God" becomes the philosophical human who projects their questions onto a divine figure.
  • God as an internal educator: If God is an invention, then the "education" and "rebuke" from His side are internal mechanisms of human conscience and collective morality, formulating moral expectations for ourselves.
  • God as a shaper of culture and morality: The human figures who created the stories of God used His figure to shape a society with values, laws, and justice, based on the understanding that a higher authority is an effective way to guide human behavior.
  • God as a powerful rhetorical tool: The questioning God is a powerful rhetorical tool created by human beings, allowing moral messages to be presented dramatically and compellingly.

In conclusion, if God is a human invention, then His questions are a reflection of humanity's philosophical and moral thinking capacity. They represent the questions and dilemmas that humanity confronts, and how it tries to educate itself and its society for a better and more moral life.

This assumption does not diminish the value of the idea but shifts the focus of the discussion to psychology, sociology, anthropology, and the philosophy of culture. In such a case, God becomes a profound representation of human needs, aspirations, and characteristics:

  • God as a response to the need for existence and meaning: Provides a cosmological framework that explains existence and alleviates anxieties, and gives meaning to suffering.
  • God as a source of social order and morality: Provides a supreme authority for enforcing laws (like "an eye sees and an ear hears") and serves as a basis for universal morality.
  • God as an expression of human aspirations: Perceived as a model of perfection and a mechanism for achieving utopian justice, providing hope.
  • God as a driving force for change and growth: The figure of God serves as a constant call for humanity to examine itself, to develop, and to strive for a better version of itself. Appealing to God in times of crisis provides psychological strength and support.

Even if God is a human invention, it is a powerful invention created to fulfill deep human existential, moral, social, and psychological needs. He embodies a complex reflection of the human psyche and how we navigate the challenges of existence. And therefore, there is no doubt that humanity wanted its God to be a philosopher.

 

15 ביולי 2025

תפקיד המנחה המשחרר בקהילת חקירה פילוסופית: מענה לאתגרי מערכות חינוך מונוליטיות


קהילות חקירה פילוסופיות מטעם "דרך רוח" ואוניברסיטת חיפה



מאת אריה קיזל

 

קהילת חקירה פילוסופית (Community of Philosophical Inquiry – CPI) היא מרחב ייחודי המאפשר שיח ביקורתי, מעמיק ומתמשך בנושאים פילוסופיים, תוך פיתוח מיומנויות חשיבה גבוהות. ליבתה של קהילה כזו טמונה ביכולתה של הקבוצה לחשוב יחד, לבחון רעיונות מורכבים ולעיתים אף לשנות עמדות. במרכז תהליך זה ניצב המנחה – אך לא כמקור ידע יחיד, אלא כדמות שתפקידה לשחרר, להעצים ולנווט את השיח בדרכים חדשניות ופוריות.

 

המנחה כזרז לשחרור אינטלקטואלי והטלת ספק: מענה למגבלות מערכת החינוך

בניגוד למודל ההוראה המסורתי, שבו המורה הוא מקור הסמכות והידע – מודל השולט בכיפה במידה רבה במערכת החינוך הרשמית בישראל ובמערכות חינוך אחרות ברחבי העולם – המנחה בקהילת חקירה פילוסופית פועל כ "מנחה משחרר". תפקידו אינו להעביר ידע, אלא ליצור סביבה בטוחה ומעוררת, שבה כל משתתף מרגיש חופשי להביע את דעותיו, לשאול שאלות מאתגרות ולחשוב מחוץ לקופסה. שחרור זה, קשור מהותית ליכולת להטיל ספק – לא רק בדעות האחרים, אלא גם בעמדות עצמיות וב"אמיתות" מקובלות. יכולת זו חיונית במיוחד לאור הנטייה של מערכות חינוך מונוליטיות להעדיף קונפורמיות ושינון על פני חשיבה ביקורתית עצמאית (Kizel, 2023).

 

 * שחרור מכבלי ההיררכיה ו"הקול האחד": כאן ניתן לראות אתגר למבנה הכיתה המסורתי. המנחה מטשטש את הגבולות ההיררכיים המסורתיים. הוא אינו "המומחה" היחיד, אלא משתתף שווה ערך בשיח, עם תפקיד מובחן. בכך הוא מעודד את המשתתפים להשמיע את קולם הייחודי ולא לחשוש מהבעת דעות שונות או "לא מקובלות" בתוך הקהילה. קיזל (Kizel, 2021) מדגיש את חשיבות הדיאלוג שבו "ריבוי קולות" נשמע ומכובד, רואים בכך יצירת מרחב שבו כל פרט מפתח את קולו האישי. גישה זו עומדת בניגוד חריף למה לחינוך ככפייה או חינוך לאומי שסוציאליזציה במרכזו אשר במרכזו המוסד החינוכי מנסה להטמיע תכנים ועמדות באופן חד-סטרי, תוך דיכוי קולות עצמאיים והמורים רואים עצמם, לעתים קרובות ללא ביקורת עצמית, כשליחי תוכנית הלימודים והרציונל שלה. מערכת החינוך הישראלית, שלעיתים קרובות מאופיינת במבנה ריכוזי, היררכי ונוקשה, מדכאת, לעתים קרובות, יזמות מחשבתית ומעודדת ציות ל"קול אחד" בעיקר בשם החשש שאותו אני מגדיר "פדגוגיה של פחד" (Kizel, 2015).

 

 * שחרור מחשיבה מקובעת ו"הרציונליות השלטת": פירוק תבניות נוקשות. המנחה יכול להפעיל – אבל אם יאפשר לתלמידים לעשות זאת לבד לא בטוח שיצטרך - מגוון טכניקות שמטרתן לערער על הנחות יסוד, להציף זוויות ראייה חדשות ולפתוח אופקים מחשבתיים. הוא יכול להציג "שאלות פילוסופיות" – שאלות פתוחות, עמוקות ומעוררות מחלוקת – המבקשות את המשתתפים לצאת מאזור הנוחות המחשבתי שלהם. תפקיד הפילוסופיה (שמוזנחת במערכות חינוך המבקשות לקבע שינון, זכירה, בחינה, הקאת חומר ולמעשה מעודדות שכחה אינטלקטואלית וייבוש של מנגנוני הביקורת והאוריינות הדמוקרטית) הוא לאפשר "חשיבה על חשיבה" (מטא-קוגניציה). הפילוסופיה, מעצם טבעה, מאתגרת את הרציונליות השלטת ומזמינה לבחינה מחודשת של אמונות ותפיסות שנראות לנו מובנות מאליהן. בהקשר זה יש מקום לבקר הנטייה של מערכת החינוך "לחנך לתכ'לס" במובן צר, כלומר להכין את התלמידים לציות ולאימוץ עמדות מקובלות, במקום לטפח "חופש מחשבה" ויכולת לביקורת עצמית וחברתית. במערכת חינוך מונוליטית, יש נטייה חזקה לקדם נרטיב אחיד ופרדיגמות חשיבה מקובלות, מה שחונק את היכולת לחשוב באופן עצמאי ויצירתי, ובכך פוגע בתהליך של ריבוי חשיבה יצירתית. חברה שמעודדת מערכת חינוך שכזו פוגעת פגיעה קשה גם ביכולתה לראות את חולשותיה היא ולאתר את נקודות התורפה שלה. ההבנה בקשר בין חינוך שכזה לבין הירדמות אל מול אויב פוטנציאלי (למשל ב-7.10) היא לא "חכמת הבדיעבד" או ביקורת על המנהיג אלא עובדה כואבת שגבתה כאן חיי אדם לשווא. מערכות ציבוריות צריכות להצטייד ביכולת לבחינה עצמית תוך עידוד ריבוי עמדות ובעיקר ביקורת עצמית. מערכות ציבוריות צייתניות ומאולפות – ובעיקר מאוימות – אינן יכולות לבצע פעולה שכזו. הן לא מחונכות לעשות אותה ובעיקר חוששות כי ביצועה של פעולת ביקורת שכזו היא איום על עצמם קיומם – דבר שהוא שטות מוחלטת.

 * שחרור מהצורך ב"תשובה נכונה" וטיפוח "חוסר ודאות חיובי": זה יכול להוות מודל חלופי למערכת המבחנים. בקהילת חקירה פילוסופית, המטרה אינה להגיע ל"תשובה הנכונה" אלא לחקור את מורכבות השאלה עצמה. המנחה מחויב לשחרר את המשתתפים מהלחץ למצוא פתרונות מהירים או יחידים, ומעודד אותם לשהות במרחבים של אי-ודאות, שאותם אני מכנה "מרחבים של שאלות", לפתח רגישות לניואנסים ולהעריך את תהליך החקירה עצמו. דגש על "חוסר ודאות חיובי" כנקודת מוצא לצמיחה אינטלקטואלית הוא מצב פדגוגי רצוי שעומד בניגוד מובהק למערכת החינוך הישראלית, הממוקדת ברובה בהישגיות, בשינון חומר לבחינות ובמציאת "התשובה הנכונה", ובכך מתעלמת מהתהליך החשוב של חקירה פתוחה וטיפוח סקרנות אמיתית – תופעה שפעמים רבות מתורגמות בישראל היום כהיצמדות לטכנולוגיה, התאהבות בבינה מלאכותית והתנכרות, אפילו לא מודעת, לרוח האדם וכמובן לבינתו, טרם יצרה מתוכה את הבינה המלאכותית שהיא הלהיט התורן שהראשונים להתלהב ממנו היו משרד החינוך וכמובן המורים.

 

תפקידיו המרכזיים של המנחה המשחרר (Kizel, 2024)

כדי להגשים את תפקידו המשחרר, המנחה ממלא מספר תפקידים קריטיים, המקבלים משנה תוקף ומהווים אלטרנטיבה חינוכית למגבלות הקיימות:

 * הנחיית השיח ולא שליטה בושיח כריבוי קולות והתפתחות קהילתית: המנחה אמור לנהל את הדיון במתינות ובעיקר ברגישות לתלמידים ולהתפתחות האינטלקטואלית שלהם (שאינה תמיד, בניגוד לעמדות של מורים רבים, תלויה בהם), מוודא שכל קול נשמע, שמתקיימת הקשבה פעילה ושאין "השתלטות" על השיח. הוא יכול לכוון את הדיון לעומק, דואג לחיבורים בין רעיונות ומאתגר טיעונים שאינם מנומקים כהלכה, אך מוטב שיעשה זאת בדרך שמזמינה הרחבה והעמקה ולא סוגרת את הדיון. זהו ביטוי מובהק לרעיון הדיאלוג הפתוח וכיבוד "ריבוי הקולות" בחלל משותף. יש להדגיש את החשיבות של יצירת "אווירה קהילתית" שבה השיח אינו רק סכום של יחידים אלא יצירה משותפת – בניגוד לסביבת למידה תחרותית ומפוצלת שקיימת לעיתים קרובות במערכת החינוך.

 * יצירת מרחב בטוח ומכיל – סובלנות וקבלת השונה דרך "הקשבה אמפתית": שחרור אינטלקטואלי אפשרי רק בסביבה של אמון וכבוד הדדי. המנחה יתמקד בבניית אווירה כזו, שבה המשתתפים מרגישים בנוח להביע פגיעות מחשבתית, להודות שהם לא יודעים או לשנות את דעתם. מומלץ לשים דגש על "בניית קהילה" כערך עליון, שבה מתקיימת "קשיבות פעילה" וכיבוד הדדי. בספרי האחרון (2024) אני רואה בכך חשיבות עליונה לפיתוח סובלנות וקבלת האחר והשונה, גם ברמה הרעיונית, ומדבר על הצורך ב"הקשבה אמפתטית" המאפשרת הבנה עמוקה של נקודת המבט של האחר, גם כשלא מסכימים איתה. יש בכך חשיבות עליונה פיתוח "אנושיות" ו"חינוך מוסרי" שאינו מוכתב מבחוץ, אלא נובע מהיכולת להבין ולהתמודד עם מורכבות אנושית. תכונות אלו קריטיות בחברה רב-תרבותית ומקוטבת כמו זו בישראל, ומערכת חינוך מונוליטית שעלולה שלא לטפח אותן מספיק.

 * גירוי חשיבה פילוסופית – הפילוסופיה כ"שאלה מתמדת" וחיבור ליומיום: המנחה יכול (אבל לא חייב) להעלות שאלות פילוסופיות מעוררות, מציג דילמות אתיות ומאתגר את המשתתפים לחשוב על מושגים כמו צדק, ידע, אמת, או קיום מזוויות חדשות. הוא עשוי להשתמש בסיפורים, מקרים, או טקסטים קצרים כדי לעורר דיון פורה, לעיתים קרובות מתוך ספרי הפילוסופיה לילדים שפיתח מתיו ליפמן. יש להדגיש את החשיבות המיוחדת של רלוונטיות השאלות הפילוסופיות לחיי היומיום של המשתתפים/ות. במערכת החינוך הישראלית, הפילוסופיה נלמדת לעיתים קרובות כדיסציפלינה אקדמית מנותקת, ולא ככלי פרקטי לחשיבה על דילמות קיומיות וחברתיות.

 * שיקוף והבהרה – ניסוח בהיר ככלי לחשיבה ול"התבהרות": המנחה משמש כ"מראה" לשיח. הוא משקף לעתים למשתתפים את דבריהם, מבהיר מושגים לא ברורים ומסייע להם לנסח את רעיונותיהם בצורה מדויקת ועקבית. הוא גם מצביע על קשרים והבחנות שהמשתתפים אולי לא הבחינו בהם בעצמם. יכולת הניסוח הבהיר היא מפתח לחשיבה בהירה ולבחינה מעמיקה של רעיונות. ניתן לראות בניסוח מדויק כלי חיוני ללוגיקה וליכולת שיפוט. זהו תהליך של "התבהרות" קוגניטיבית ומושגית, המתרחש תוך כדי השיח המשותף – תהליך שאינו מקבל מספיק דגש במערכת המונוליטית המעדיפה פלט קצר ומוגדר מראש. כאן חשוב להדגיש את החשיבות של "השפה" ככלי לחשיבה, וביקר את הדלדול הלשוני בשיח החינוכי, שלעיתים קרובות מחליף עומק בניסוחים שטחיים.

 * טיפוח מיומנויות חשיבה – מעבר לידע, לפיתוח "חשיבה ביקורתית יוצרת" ו"רפלקטיביות": מעבר לתוכן הפילוסופי, המנחה מתמקד בפיתוח מיומנויות חשיבה כגון חשיבה ביקורתית, חשיבה יצירתית, פתרון בעיות, הקשבה פעילה ויכולת נימוק. הוא מעודד את המשתתפים לבסס את טענותיהם על ראיות והיגיון, ולהיות מודעים להטיות מחשבתיות. אני מבקש להציע הרחבה של המושג "חשיבה ביקורתית" ל"חשיבה ביקורתית יוצרת", המשלבת ניתוח ביקורתי עם יכולת לייצר רעיונות חדשים ופתרונות מקוריים. כמו כן, אני מבקש לעודד את כולנו להביט על הרפלקטיביות – היכולת להתבונן בתהליך החשיבה עצמו ולשפר אותו. מיומנויות אלו, החיוניות לאזרחות פעילה ולחיים בעידן מורכב, אינן מקבלות מספיק במה במערכת החינוך הישראלית, הממוקדת לרוב בהעברת ידע ובציונים, וזאת בניגוד לראייה שאמורה להדגיש דווקא את החשיבות של הקניית כלים אינטלקטואליי" שיאפשרו לפרט להתמודד עם אתגרי החיים בעצמו, ולא רק לשנן מידע.

 

סיכום

תפקיד המנחה בקהילת חקירה פילוסופית הוא קריטי, אך מורכב. הוא אינו המקור הבלעדי לידע, אלא זה שמשחרר את הפוטנציאל האינטלקטואלי של המשתתפים. כהיענות לאתגרי מערכת החינוך המונוליטית בישראל, המנחה מאפשר את התפתחותם של "ריבוי קולות", טיפוח "חוסר ודאות חיובי", "הטלת ספק", "קשובה פעילה" ויכולת "התבהרות" – כלים חיוניים לחשיבה פילוסופית משוחררת ורלוונטית. בכך, קהילת החקירה הפילוסופית מציעה מודל חינוכי חלופי, המעצים את הפרט ומעודד חשיבה עצמאית, ביקורתית ויצירתית, בניגוד לנטייה של מערכות חינוך מונוליטיות להגביל ולשמר קיים, ואף לדכא את האוטונומיה האינטלקטואלית של הלומדים. באמצעות הנחיה עדינה וממוקדת, יצירת מרחב בטוח ועידוד "חשיבה ביקורתית יוצרת" ו"רפלקטיביות", המנחה מאפשר למשתתפים לצאת למסע חקירה פילוסופית עשיר ומשמעותי, שבו כל אחד מהם הופך לחוקר פעיל ואוטונומי. בסופו של דבר, המנחה המשחרר הוא זה שמביא לפריחתה של קהילת חקירה אמיתית, שבה חשיבה חופשית ועמוקה היא ליבת הקיום.



מקורות

Kizel, A. (2015). “Pedagogy of Fear as Paralyzing Men’s Question” In Yesiayahu Tadmor and Amir Frayman (eds.) Education – Men’s Questions (pp. 214–223). Tel Aviv: Mofet (Hebrew). 

 

Kizel, A. (2021). “The facilitator as self-liberator and enabler: ethical responsibility in communities of philosophical inquiry.” Childhood and Philosophy 17, 1-20.

Kizel, A. (2023). Philosophy, Inquiry and Children: Community of Thinkers in Education. Berlin: LIT Verlag.

Kizel, A. (2024). Enabling Students' Voices and Identities: Philosophical Inquiry in a Time of Discord. Lanham, Maryland: Lexington Books

 

14 ביולי 2025

New review on Arie Kizel's book

Journal of Philosophy in Schools (Volume 12 - Issue 1 - 2025) published a review (by Prof. Tomaž Grušovnik) on my book (2024) Enabling Students' Voices and Identities: Philosophical Inquiry in a Time of Discord. Lanham, Maryland: Lexington Books:


13 ביולי 2025

אלוהים כפילוסוף דיאלוגי או האדם כיוצרו

 



מאת אריה קיזל

 

בתפיסה הדתית המקובלת, אלוהים נתפס כיודע כל, כל יכול ובעל שליטה מוחלטת. לכן, הרעיון שאלוהים שואל שאלות בתורה נראה מפתיע ותמוה במבט ראשון.

אם הוא יודע הכל, מדוע שישאל?

אולם, בחינה מעמיקה של שאלות אלו במקרא חושפת רבדים עמוקים של משמעות, הנוגעים ליחסים בין אלוהים לאדם, לתהליכים חינוכיים ולעקרונות מוסריים.

 

מדוע אלוהים שואל שאלות?

שאלותיו של אלוהים בתורה אינן נובעות מחוסר ידיעה. הן משמשות, לרוב, ככלי רטורי, דידקטי או חינוכי למטרות הבאות:

הזמנה להתבוננות עצמית ותשובה: לעיתים קרובות, שאלותיו של אלוהים נועדו להביא את האדם להתבוננות פנימית, להכרה בחטאיו או ללקיחת אחריות על מעשיו. דוגמאות בולטות הן "אַיֶּכָּה" (בראשית ג', ט') לאדם הראשון, שקראה לו להתמודד עם מעשיו, ו"אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד', ט') לקין, שעימתה אותו עם אחריותו למות אחיו.

הדגשת עקרונות מוסריים: שאלות מסוימות מבליטות עקרונות מוסריים ומשפטיים. כשאלוהים מתייעץ, כביכול, עם אברהם ושואל: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (בראשית י"ח, י"ז), הוא מבסס את רעיון שותפות האדם עם האל בתיקון העולם ובהבנת דרכי המשפט והצדק האלוהיים.

אתגור תפיסות והעמקת הבנה: בספר איוב, סדרת שאלות רטוריות ארוכות (איוב ל"ח-מ"א) מדגישות את מגבלות האדם בהבנת מורכבות הבריאה ודרכי האל. שאלות אלו נועדו להוביל לענווה והכנעה בפני תוכנית אלוהית גדולה יותר.

הזדמנות לתשובה חיובית או התחייבות: במקרים מסוימים, שאלותיו של אלוהים מזמינות את האדם לתשובה חיובית או נכונות לבצע שליחות. כך בשאלתו למשה מתוך הסנה: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה" (שמות ד', י"א), שמטרתה לחזק את ביטחונו של משה ולהפיג את חששותיו.

שאלות אלו מבטאות אל אקטיבי המקיים דיאלוג עם בריותיו, המעצים את האדם ומביאו להבנה עמוקה יותר של עצמו, העולם ודרכי האל. דרכן, התורה מציגה אלוהים שהוא לא רק ריבון עולם, אלא גם מחנך, מנחה ושותף למסע הרוחני והמוסרי של האדם.

דוגמאות נוספות לשאלות אלוהיות במקרא:


  • "הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר" (בראשית י"ח, י"ד) – נאמר שם ומטרתו להדגיש את יכולתו הבלתי מוגבלת של אלוהים.
  • "הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד', ז') – נאמר לקין כדי להציב בפניו בחירה מוסרית ולהזהיר מפני החטא.
  • "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ" (מלכים א י"ט, ט', י"ג) – שאלה שנועדה לאפשר לאליהו לבטא את תסכולו ולפתוח דיאלוג אישי.
  • "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר י"ד, י"א) – בפסוק זה הנאמר למשה מבוטאים כאב וכעס על חוסר האמונה והמרדנות של העם.
  • "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָ" (בראשית ג', י"א) – שאלות חוקרות לאדם הראשון, המכוונות להודאה וללקיחת אחריות.
  • "מַה זֹּה בְּיָדֶךָ" (שמות ד', ב') – שאלה פשוטה למשה, שמטרתה להתניע את הנס ולהפוך את המטה לכלי בידו.

שאלות אלו ממחישות את הדינמיקה המורכבת בין אלוהים לאדם במקרא. הן משמשות ככלים רטוריים, דידקטיים וחינוכיים, המעמיקים את ההבנה של הטקסט, דמות האל ומקומו של האדם בעולם. הן מעשירות את הבנתנו את דמות האל המקראי ואת מערכת היחסים העשירה בינו לבין בני האדם.

 

האם ניתן לומר שאלוהים הוא פילוסוף השואל שאלות?

הטענה שאלוהים הוא "פילוסוף השואל שאלות" היא תיאור מעניין, אולי לא דתי, שמייחד צדדים בדמות האל המקראית, אך חשוב לדייק במונחים. כשמדברים על אלוהים כ"שואל שאלות", הכוונה היא שהוא מציג שאלות שאינן נובעות מחוסר ידיעה (שהרי, על פי התפיסה הדתית, הוא כל-יודע), אלא למטרות חינוך, תוכחה, חשבון נפש, הצבת מראה בפני האדם, העמקת ההבנה או הדגשת עקרונות מוסריים. במובן זה, שאלותיו משמשות ככלי דיאלקטי המעודד חשיבה והתבוננות. מבחינה זו, אלוהים יוצר "פדגוגיה של שאלה" או מרחב של שאלות, בדיוק כפי ש"פילוסופיה עם ילדים", למשל, מבקשת להשאיר את הילדים במרחב שבו הם שואלים שאלות או לחילופין בפדגוגיות פרוגרסיביות שבהן השאלה היא כלי לחקר ולמחקר של רעיונות קיומיים-אתיים.

 

האם זה הופך אותו, את אלוהים, ל"פילוסוף"?

המושג "פילוסוף" מתאר אדם העוסק בחקירה שיטתית ורציונלית של שאלות יסוד אודות הקיום, הידע, הערכים ועוד. פילוסופים שואלים כדי להבין, לנתח ולבנות מערכות מחשבה.

 

קווים מקבילים בין שאלות האל לפילוסופיה:

  • עידוד חשיבה: שאלותיו של אלוהים מעוררות את האדם לחשוב לעומק על מעשיו, מקומו בעולם ויחסיו עם האל.
  • חיפוש משמעות: שאלות כמו "אייכה" או "אי הבל אחיך" מכוונות את האדם להתמודדות עם המשמעות המוסרית והקיומית של מעשיו.
  • הצבת אתגרים קיומיים: בספר איוב, שאלות האל מעמידות את איוב מול גודל הבריאה ומגבלות ההבנה האנושית, ומאתגרות את תפיסתו על צדק וסבל.

 

עם זאת, קיימים הבדלים מהותיים:

  • מקור הידע: פילוסוף שואל מתוך חיפוש אחר ידע. אלוהים, על פי תפיסות דתיות, כישות כל-יודעת, שואל כדי לגרום לאחרים להבין ולפעול, לא לצורך השגת ידע עצמי. אף כי הוא פועל כפדגוג פרוגרסיבי למדי.
  • מעמד: פילוסופים הם בני אדם המחפשים אמת. אלוהים, על פי תפיסות דתיות, הוא מקור האמת והמצווה, ושאלותיו הן לעיתים הצהרות סמכותיות אף כי עד כה למדנו שהוא עוטף את הסמכותיות שלו ביכולת של האדם לנדוד, לזמן מה, במרחבי השאלה –בדרך לתשובה האלוהית?
  • מטרה: בעוד פילוסוף שואף לתובנה רציונלית, מטרת שאלות האל היא לעיתים קרובות להוביל לתשובה רוחנית, מוסרית או למעשה.

 

נסכם עד כה: הגדרת אלוהים כ"פילוסוף השואל שאלות" היא מטפורה המדגישה את האופי הדיאלוגי והמעורר מחשבה של התקשורת האלוהית במקרא. היא מצביעה על כך שהאל אינו רק מצווה פסיבי, אלא שותף פעיל למדי בתהליך ההתפתחות המוסרית והרוחנית של האדם, המשתמש בשאלות ככלי עוצמתי. עם זאת, הוא אינו "מחפש" תשובות במובן האנושי, אלא בדרך כלל מנחה ומכוון באמצעותן. ניתן לכנותו "המחנך האולטימטיבי השואל שאלות", או "המוביל לדיאלוג מוסרי באמצעות שאלה".

בעוד שהפילוסוף רואה בשאלה כלי מרכזי לחקירה, התבוננות ביקורתית ובניית ידע חדש, ושואל כדי להבין ולדעת, עבור האל, במובן הדתי, המצב שונה. האל אינו זקוק לשאלות כדי להבין או לדעת, והוא שלם במהותו. שאלותיו הן כלי פעולה, לא חיפוש ידע. הן משמשות ככלי חינוכי, לעימות מוסרי, להדגשת עקרונות, להזמנה לדיאלוג ולהצבת מראה בפני האדם. האל שואל כדי להשפיע, לחנך, לעמת, ולהוביל את האדם לתובנה, לתיקון ולפעולה מוסרית. השאלה עבור האל, לפחות במובנה הדתי, היא אמצעי להפעלת רצונו האלוהי, ולא לשיפור ידיעתו שלו. האם הוא מבצע מניפולציה פדגוגית על האדם? האם החליט להשתמש בשאלות לאחר שהבין את טבעו של האדם שברא?

לפיכך, ההבדל המהותי בין שאלות בפילוסופיה לשאלות האל טמון במקורן ובמטרתן הסופית. הפילוסוף שואל מתוך סקרנות אינטלקטואלית, מודעות למגבלות הידע האנושי, וחתירה לאמת רציונלית. שאלותיו הן כלי ללמוד ולחקור, ולבניית ידע. האל, לעומת זאת, שואל מתוך ידע מוחלט וסמכות עליונה, ורצונו לכוון ולהשפיע על הנשאל. שאלותיו חושפות פנים שונות בדמותו, כמו גם את רצונו לשתף ולקיים דיאלוג.

 

ואם בני אדם כתבו את דברי האל?

אם נניח שבני אדם כתבו את דברי האל (תוך אמונה בהשראה אלוהית), אזי סביר ואף הכרחי להניח שהם היו בעלי חשיבה פילוסופית ברמה כזו או אחרת. בואו ונרחיב סוגיה זו:

 שאלות קיומיות ומוסריות בלב הטקסט המקראי: התורה והמקרא עוסקים בשאלות יסוד פילוסופיות כמו טוב ורע, אחריות אנושית, יחסי אדם וכוח עליון, צדק ומשפט, מקור הסבל ומשמעות החיים והמוות. ניסוח שאלות מוסריות ודילמות קיומיות מעיד על חשיבה מעמיקה, שהיא ליבת הפילוסופיה.

רציונליזציה והצדק: הטקסט מלווה ציווים אלוהיים בהנמקות או רמזים להצדקה, כמו נימוקים של צדק ורחמים. היכולת לנסח נימוקים אלו ולהציג עקרונות אוניברסליים מעידה על תהליכי חשיבה פילוסופיים מצד הכותבים.

מבנה הגיוני וטיעונים: חלקים רבים במקרא בנויים באופן הגיוני, ודיאלוגים כמו זה שבין אלוהים לאברהם על נושאים מסוימים מדגימים יכולת לקיים ויכוח רציונלי ושימוש ברטוריקה – מאפיינים של חשיבה פילוסופית.

תפיסת האל עצמו: האופן שבו האל מתואר – כמנהל דיאלוג, מציב אתגרים ופועל על בסיס עקרונות – הוא תוצר של חשיבה פילוסופית על טבע האלוהות. השאלות שאלוהים "שואל" מבטאות תפיסה זו של האל.

לכן, גם אם נניח השראה אלוהית, המוח האנושי המעורב בניסוח הטקסטים הפעיל יכולות חשיבה פילוסופיות. כותבים אלו התמודדו עם שאלות קיום גדולות וניסחו אותן בדרכים שהשפיעו על הפילוסופיה המערבית. הם לא היו פילוסופים במובן המודרני, אך היו הוגים בעלי חשיבה פילוסופית עמוקה.

 

אז נכנה את האל "האל הפילוסופי"?

הכינוי "האל הפילוסופי" מדגיש את ההיבטים הבאים:

  • אל שמעורר לחשיבה: האל מקיים דיאלוג המעודד התבוננות, חשיבה ביקורתית ובחינה מוסרית מצד האדם. שאלותיו מכוונות את האדם אל תוך עצמו, אל מעשיו ואל משמעות הקיום – היבט פילוסופי מובהק.
  • אל שפועל על פי עקרונות: האל אינו שרירותי, אלא פועל על פי עקרונות של צדק, משפט, חסד ואמת, ומוכן לקיים דיון הנוגע לעקרונות אלו.
  • אל שיוצר דילמות מוסריות-קיומיות: המקרא מציג את האל כמי שמעמיד את האדם בפני בחירות קשות ודילמות, המחייבות עיסוק פילוסופי עמוק.
  • אל המעצב תפיסת עולם: האל המקראי מציג תפיסת עולם כוללת לגבי בריאה, מוסר, ויחסים, ועיצוב תפיסת עולם כזו הוא מעשה פילוסופי.

לכן, בהחלט ניתן לסכם כאן ולומר כי "האל הפילוסופי" הוא כינוי מוצלח לתיאור דמות האל המקראי כפי שהיא משתקפת בטקסטים שנכתבו על ידי בני אדם בעלי תודעה פילוסופית עמוקה. זהו אל ששאלותיו הן כלי אקטיבי לחינוך, לעידוד מחשבה, ולעיצוב תודעה מוסרית ורוחנית.

 

ההקפדה על ההפרדה בין בני אדם לכוח עליון

ההקפדה על ההפרדה בין בני אדם לכוח עליון נובעת מדיוק מושגי, הבחנה בתפקידים ובמטרות, כיבוד הפרספקטיבה הדתית, ומניעת אנתרופומורפיזם יתר. האל הוא ישות כל-יודעת, כל-יכולה וטרנסצנדנטית, בעוד האדם מוגבל. האל "שואל" כדי לחנך, והפילוסוף שואל כדי ללמוד. שמירה על ההפרדה מבטאת כבוד לתפיסה הדתית ומונעת טשטוש טבעו הייחודי של האל.

 

אבל האם האל הוא, למרות הכל, המצאה אנושית?

אם האל הוא המצאה אנושית, הדיון על "האל השואל שאלות" ו"האל הפילוסופי" מקבל ממד מעניין ועמוק אף יותר. במקרה זה, שאלות האל המופיעות, לפחות בתורה, אינן ביטוי ישיר של ישות עליונה, אלא שיקוף של התודעה האנושית.

  • האל כהתגלמות החשיבה הפילוסופית האנושית: שאלות האל משקפות את הצורך הפנימי של האדם בחשבון נפש ובהתמודדות עם דילמות. "האל הפילוסופי" הופך להיות האדם הפילוסופי המשליך את שאלותיו על דמות אלוהית.
  • האל כמחנך פנימי: אם האל הוא המצאה, אזי ה"חינוך" וה"תוכחה" מצידו הם מנגנונים פנימיים של המצפון האנושי והמוסר הקולקטיבי, המנסחים לעצמנו את הציפיות המוסריות.
  • האל כמעצב תרבות ומוסר: הדמויות האנושיות שיצרו את סיפורי האל השתמשו בדמותו כדי לעצב חברה בעלת ערכים, משפט וצדק, מתוך הבנה שסמכות עליונה היא דרך יעילה לכוון התנהגות אנושית.
  • האל ככלי רטורי עוצמתי: האל השואל הוא כלי רטורי רב עוצמה שנוצר על ידי בני אדם, המאפשר להציג מסרים מוסריים בצורה דרמטית ומחייבת.

לסיכום, אם האל הוא המצאה אנושית, הרי ששאלותיו הן השתקפות של כושר החשיבה הפילוסופי והמוסרי של האדם. הן מייצגות את השאלות והדילמות שהאדם מתמודד איתן, ואת הדרכים שבהן הוא מנסה לחנך את עצמו ואת חברתו לחיים טובים ומוסריים יותר.

הנחה זו אינה מפחיתה מערכו של הרעיון, אלא מעבירה את מוקד הדיון אל הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה והפילוסופיה של התרבות. במקרה כזה, האל הופך לייצוג עמוק של צרכים, שאיפות ומאפיינים אנושיים:

  • האל כמענה לצורך בקיום ומשמעות: מספק מסגרת קוסמולוגית שמסבירה את הקיום ומפיגה חרדות, ומעניק משמעות לסבל.
  • האל כמקור לסדר חברתי ומוסר: מספק סמכות עליונה לאכיפת חוקים (כמו "עין רואה ואוזן שומעת") ומהווה בסיס למוסר אוניברסלי.
  • האל כביטוי לשאיפות אנושיות: נתפס כמודל לשלמות וכמנגנון להגשמת צדק אוטופי, המספק תקווה.
  • האל ככוח מניע לשינוי וצמיחה: דמות האל מהווה קריאה מתמדת לאדם לבחון את עצמו, להתפתח ולשאוף לגרסה טובה יותר של עצמו. הפנייה לאל במצבי משבר מספקת כוח ותמיכה פסיכולוגית.

 

גם אם האל הוא המצאה אנושית, זוהי המצאה עוצמתית שנוצרה כדי למלא צרכים אנושיים קיומיים, מוסריים, חברתיים ופסיכולוגיים עמוקים. הוא מהווה שיקוף מורכב של הפסיכה האנושית והדרכים שבהן אנו מתמודדים עם אתגרי הקיום. ולפיכך, אין ספק אז כי האדם ביקש שאלוהיו יהיה פילוסוף.