22 בינואר 2014

המורה, הייצוג, הסטריאוטיפ והתקשורת הישראלית



מאת אריה קיזל

ד"ר ארנת טורין, ראש החוג לתקשורת במכללה האקדמית לחינוך גורדון בחיפה, עמיתת הוראה בחוג לתקשורת של אוניברסיטת תל אביב ואחת ממורות התקשורת הותיקות בישראל, אישה אמיצה ופעילה פוליטית (ואם אפשר, גם חברה) יצאה בשנים האחרונות למסע אקדמי בנושא התמורות בייצוג מורים בתקשורת הישראלית. לשם כך היא בחרה שלושה שדות מרכזיים לניתוח דמותם של המורים: קולנוע, טלויזיה ועיתונות. בקולנוע היא חיפשה פריזמה לבחינת התמורות בדיוקן משלח היד ולעיון במשמעויותיו הסמליות, בטלויזיה ראתה שימוש אינטנסיבי בסטריאוטיפים בקומדיות וכשדה לבחינת ההבנייה המגדרית של ההוראה ולבחינת הקשר בין ייצוגי נשים לייצוגי מורים ובעיתונות מצאה כר לבדוק סיקור של מאבקי שכר – כאופני מסגור של נשים עובדות ומאורגנות.
את התוצאה, המרשימה ורחבת היריעה המחקרית, פרסמה עתה בספר שהוציאה בהוצאת מכון מופ"ת תחת השם ייצוגי מורים בתקשורת הישראלית. זו תוצאה שמאירה זרקור חשוב על האופן שבו רבים מאיתנו רואים בישראל את המורים: נלעגים, קצת אינפנטילים, חובבי שביתות ובמחילה קורבניים. נכון שישנם מורים רבים במערכת אשר קונים יום יום את התדמית הזו בשעות רבות של אי עמל על בניית דיאלוג רלוונטי עם תלמידיהם ונכון שישנם במערכת לא מעט מורים אשר הפכו את השיח הקורבני לנרטיב המוביל של העשייה שלהם אבל עדיין הדו"ח המחקרי שהניחה לפתחנו ארנת טורין הוא מאיר עיניים (או מחשיך עיניים, תלוי במתבונן) וראוי לדיון ציבורי רחב. דיון זה צריך להיפתח במיוחד לנוכח התחושה של רבים מהמורים כי הם מוצפים כל תקופה בדרישות המעסיק (שהרי הם מזמן לא מורים אלא 'עובדי הוראה') למלא אחר "רפורמה" כזו או אחרת.
ואכן טורין מציינת כי "הייצוגים הסמליים בדרמה ובחדשות אינם מנותקים מן השיח המתקיים בחברה הישראלית ביחס למורים. טענה שכיחה היא כי דור המורים הולך ופוחת וכי בראשית ימי המדינה היו המורים אליטה אינטלקטואלית המחויבת למקצועה באופן העמוק ביותר ואילו היום מאיישות את הכיתות נשים שבחרו במקצוע או כברירת מחדל לאחר שלא התקבלו לחוגי לימוד יוקרתיים יותר או מטעמי נוחות: ריבוי ימי חופשה ו/או משכו הקצר של יום העבודה" (עמ' 16). טורין מוסיפה: "בין השאר משקפת טענה זו את המוסר הכפול בחברה ביחס לעבודת נשים. אישה זכאית להגשים את עצמה בשוק העבודה אבל הטיפול בבית ובמשפחה נשאר בתחום אחריותה [...] בגישה זו מקופלת גם העמדה שנשים הינן קורבנות המהפכה הפמיניסטית ששלחה אותן לעבוד, הרחיקה אותן ממשימתן האותנטית ו'סיבכה' את חייהן בצורך ללהטט בין קריירות כפולות". חשוב לציין כי בשנים האחרונות חל שיפור קל בפנייה של נשים איכותיות וגם גברים איכותיים (שראוי לקיים מחקר אודות האופן שבו הם מיוצגים ומולעגים) להוראה. זו עובדה מעודדת לצד השיפור שחל בשיח המורים האיכותיים בישראל בעיקר בעקבות שביתת המורים והמחאה של 2011 אשר הביאה עמה לעין התקשורתית מורים ומורים ראוים וראויות שאנו יכולים להתגאות בהם. המאבק של מורי האזרחות לתמיכה במפמ"ר שפוטר, אדר כהן, חשף גם הוא פנים חדשות ורעננות של דור רענן, מודע לעצמו, לא קורבני ופתוח לדיאלוג.
בסיומו של המחקר המעמיק הסוקר את הפוליטיקה של הייצוג של המורים, דמויות המורים בקולנוע הישראלי (משנות השלושים והארבעים ועד שנות האלפיים), דמויות מורים בקומדיות טלוויזיוניות ומורים בחדשות העיתונות תוך דגש מעניין על שביתות המורים לכל אורך שנות קיומה של המדינה, קובעת ד"ר ארנת טורין כי "בסך הכל וחרף השינוי המהוסס לטובה במחצית השנייה של העשור הראשון של שנות האלפיים – דמותם של המורים בכל אופנויות הביטוי שנסקרו במחקר היתה נלעגת ושלילית. בבחינה מדוקדקת עולה כי האופי השלילי של המורים המשותף לשלושת שדות המדיה נבנה בין השאר ממוטיב חוזר של 'אין תוכם כברם' ומיצירת רושם של רמייה ואחיזת עיניים שמעוררת דמויות המורים" (עמ' 255).
טורין, שהונחתה בכתיבת עבודת הדוקטור על ידי פרופ' דפנה למיש, ערכה בשנים האחרונות הרצאות רבות בנושא "דמות המורה בתקשורת הישראלית" ובהן שטחה את הסטריאוטיפים של מורות בקולנוע, בטלויזיה ובעיתונות. היא שבה ונתקלה בתגובה שכיחה "זה לא סטריאוטיפ – זו האמת". היא קובעת במחקרה: "התחושה בקרב הציבור כי הסטריאוטיפ של מורים הוא אמת, ראויה כשלעצמה לבחינה ולמחקר שהוא מחוץ למסגרת מחקר הנוכחית. נשאלת השאלה, האם הרצאות דומות אודות יצוגים של שוטרים או רופאים היו זוכות לתגובות דומות? מדוע משוכנע הציבור בישראל כי הסטריאוטיפ של מורות הוא מסולף פחות מזה של קבוצות עובדים אחרות?".
אני רוצה לקחת על עצמי את האתגר הקטן של תשובה לשאלה זו אבל לפני כן אני מבקש לשאול מדוע אין דימויים כאלה גם על חיילי צה"ל והתשובה היא הרי ידועה. הציבור הישראלי אוהב את צה"ל שלו ופחות מחבב את מערכת החינוך שלו. מנגד, הוא רוחש הערכה גבוהה למערכת הרפואה שלו ולא מזלזל במערכת המשפט שלו. כאן טמונה חלק מהתשובה – גם המערכות הציבוריות והתדמית שהן יוצרות לעצמן מתגלמות מאוחר יותר בסטריאוטיפים.
לגופו של ענין, המורות בישראל מוכרות היטב לא רק לתלמידים אלא גם להורים. הסיבה היא פשוטה: המורות, דרך התנהגותן, טון דיבורן, גובה טון דיבורן, עומק או דלות שפתן ותוכן דבריהן הוא נושא לשיחות יום יומיות בבתי התלמידים. רבים מהתלמידים מחקים את מוריהם ומורותיהן באופן מדויק למדי, מעניקים מקום נרחב לדברים שנאמרים על ידי המורים (אף כי חלק מהמורים לא סבורים כי מעניקים להם מקום כבוד שכזה משום שהם עצמם לא מעניקים לעצמם ולעיסוקם מקום כבוד שכזה). זו הסיבה המרכזית שהסטריאוטיפ של המורים מקובע. יותר מכך: רבים מההורים פוגשים את המורים לעיתים קרובות למדי (באסיפות הורים, בימי הורים, בשיחות הורים, בטיולים ובמסיבות). הם מתרשמים ולעיתים קרובות מתרשמים לא טוב מהאופן שבו המורות מציגות את עצמן, רוחשות כבוד קטן מאד לעיסוקן, לבית הספר בו הן עובדות, מגלות ידע-עולם דל ולעיתים אינן מכבדות את התלמידים וגם את הוריהן. זו כמובן הכללה וככל הכללה היא סובלת מבעיות אבל זו התשובה שיש להציע לתהיות שמעלה טורין בספרה. עבודה רחבת היקף של המורים על תדמית המקצוע שלהן, על הכבוד שהן רוחשות אליו, על המורות הלא ראויות שהתקבעו במערכת (ונדרש לאתגרן להשתפר או להיפרד מתלמידינו) ועל השיח שלהן בחדר המורים, עליו כבר עמדתי בהרצאותיי הרבות ובמאמריי על השיח הקורבני של המורים בישראל, היה מועיל מאד לשיפור תדמית המורים. זאת כמובן במקביל לצורך בשיפור דחוף בשכרן ובתנאי עבודתן של המורות והמורים. לצד דברים אלה אני מבקש להפנות את תשומת ליבה של טורין וגם של קוראות שורות אלה לכך שעיצוב התדמית (לא הסטריאוטיפ) של המורות במשך שנות קיומה של המדינה הושפע אכן מהלעגתן ומהיחס החברתי (וגם של קובעי מדיניות החינוך) אל המורים אבל גם (ויתכן שאולי בעיקר) מאופני היצוג של המורים את עצמם דרך ארגוני המורים, דרך השיח שהתפתח בחדרי המורות, דרך ההערכה שהתלמידים רחשו (או לא רחשו ולעיתים בצדק) למוריהם ודרך ביצועיהן של המורות (כן, המורות גם מבצעות משהו בכיתה: דיאלוג, דיון, רמת שיח ובמחילה גם מביאות או לא מביאות להישגים). במילים אחרות, לאחר שנים שבהן הבטנו (ובצדק) על האופן שבו מעמד המורה הובנה על ידי הגורמים החיצוניים (המדינה, השכר, המדיה וכו') יש טעם כעת להפנות את הזרקור גם לאופן שבו מעמד המורה הובנה (וממשיך להיות מובנה) על ידי המורים עצמם (על ידי האופן שבו הן מדברות על המקצוע שלהן, על האופן שבו הן מדברות אל התלמידים שלהן, על האופן שבו הן מדברות אל המורות החדשות, על האופן שבו הן מתייחסות למנהלות שלהן ולאופן שהן מדברות על ההורים ואל ההורים ובמחילה גם על נכונותן לקבל באופן פתוח ביקורת כמו זו הנכתבת כאן או הנאמרת רבות על ידי ציבור התלמידים, ההורים וגם המנהלים ולעיתים אף מצד עמיתים ועמיתות מודעים ומודעות וגם מודאגים ומודאגות בחדר המורים). לעניות דעתי, נקודת מבט זה תרענן את האופן שבו ניתן יהיה לשפר את מעמדן של המורות (קודם לכל וראשית לכל, אצליהן פנימה). חדרי מורים שהחלו בשיח הבנייה הזה התפטרו מהקורבנות וממעמד הקורבני התמידי ולקחו אחריות על מעמד המורה. אני משוכנע (וגם יודע) כי חדרי מורות אלה זוכות להערכה בישוב שבו הן נמצאות ובקרב ההורים והתלמידים שמקיימים עמם דיאלוג חינוכי ודיסציפלינארי שוטף.
כך או כך, תרומת מחקרה של טורין חשוב. הוא גם מעמיק וגם נרחב וגם מעניק לכולנו מראה (כואבת למדי יש לומר) לאופן שבו אנו מתייחסים כחברה לציבור רחב שראוי לתמיכה ולהערכה (ובמקרים לא מעטים גם לשיפור מהיר ודרישה עצמית לנטילת אחריות נטולת קורבנות).


4 תגובות:

אודי מנור אמר/ה...

ובכל זאת נוע תנוע. המחקר חשוב מאין כמוהו אבל בסופו של דבר יש לזכור שמדובר בדימויים. והפער בין דימויים למציאות הוא מאושיות המצב המודרני ויש ללמוד להתחשל כנגדו. בכל תחום. המדיני, הכלכלי, הפוליטי, המגדרי, הלאומי, הדתי, הכל מכל בכל. וגם בחינוך. הסיכוי שהתקשורת הישראלית (במידה שבכלל יש דבר כזה ואני מהמפקפקים בעצם קיומה) תשנה דרכיה ותעמוד במחוייבות מינימלית לערכי הליבה שלה ('זכות הציבור בלה בלה' ו'כלב השמירה האו האו') קטן מהסיכוי לטפח בכל מורה בפועל ובכוח תודעה עצמית של שליחות, מסוגלות ואנטי-קרבניות.

פרופ' רחל הרץ לזרוביץ אמר/ה...

ארנת טורין מורה בעצמה שוברת בנוכחותה ופעולותיה את הסטריוטופ השטוח והנלעג של מורים. הכל הכבוד ארנת על עבודתך.
אחרי שהתקשורת יצרה וקבעה סטריוטיפים שליליים על עדות המזרח היא עברה ליצירת סרטריוטיפים שליליים על מורים. ומה על דימויה של התקשורת בימים אלה? --- בחינת הפוסל במומו פוסל.
מעשרות שנים של עבודה ומחקר תמיד מצאתי ותעדתי גם סיפורים מרגשים על מורים משפיעים ומעצבים את התלמידים-
סטריוטיפים שטוחים ושליליים מאפיינים מטבעם את התקשורת שגם לה כבר סטריוטיפ שטוח ושלילי .
צריך ללמוד את מאפיני המורים השוברים את הסטריוטופים השליליים אני מחכה לספרים הבאים של ארנת

דידי אמר/ה...

אני חושב שכשם שלא ניתן להמלט מדימוי סטראוטיפי והכללה כך יש להגביר אצלנו, וקודם כל אצלנו את ההבנה שאין לעשות הכללה. לא לגבינו כמורים ולא כלפי אף מגזר עובדים. לגופו של מקרה נבחן ונתקדם. הרי אין במשותף דבר בין מורה בחיפה למורה בערד. וכי בגלל ששניהם או שתיהן נקראים מורים עלי להעריך עבודתם בטבלה אחת ובפריזמה צרה ונוקבת?

אלי אשד אמר/ה...

ראיון עם אורנת טורין על ספרה ומסקנותיה יש כאן :
עלייתו ושקיעתו -מעמד המורה בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים -שיחה עם אורנת טורין
http://www.yekum.org/2014/03/%D7%A2%D7%9C%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%95-%D7%95%D7%A9%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA%D7%95-%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2-%D7%95%D7%91/