1 באוגוסט 2009

קורבנות כנרטיב מזרחי קיומי ומוביל


 מאת אריה קיזל



ד"ר גדי טאוב התראיין בנושא הספר "פה ושם בארץ ישראל" (לעמוס עוז). שירי לב ארי כתבה על כך ב-Ynet. אלמוג בהר הגיב על כך גם ב"העוקץ" (וגרר אחריו שורה של תגובות מעוררות עניין) ובבלוג שלו. טאוב הגיב בבלוג שלו.
אני מבקש להוסיף. אל מול הנרטיב הציוני שהוצב, על פי יהודה שנהב, על המשולש לאומיות, דת ואתניות (1) מוצב הנרטיב המזרחי החדש המשלב ניצול, סימון/פירוק ואי-השתייכות, ומספר את סיפורו של הציבור המזרחי בישראל. תוך שהוא עושה שימוש בקולוניאליזם מהופך (2) מגייס הנרטיב החדש אמצעים דומים כדי לבצע פעולה הפוכה. הוא מסמן את המנצל-התמידי (האשכנזים הציונים), מפריד (בין מנצלים למנוצלים, בין טובים לרעים, בין פוגעים לנפגעים), יוצר דיכוטומיה מוסרית ביניהם (מוסריים ולא-מוסריים), מפרק (בין המזרחיות לבין הישראליות והיהודיות כגורם זהותי) ומתייג (בשם התיאוריה הפוסט-קולוניאליסטית). אותם מסומנים, מופרדים ומתויגים הם גם האשמים – ויש לציין הבלעדיים – במצבם של ה"קורבנות". הם גם זרים ולא שייכים (וספק אם אי פעם יהיו שייכים) למרחב הגיאוגרפי הקיים ונחשבים כגורם הפוגע בסדר ובשיווי המשקל, ולפיכך גם בשלום האפשרי.
אני מבקש לטעון שהנרטיב המזרחי החדש, אשר מתיימר להחליש את ממד הקורבנוּת ומנסה להרחיק את המזרחים מתדמית זו, אינו עושה זאת, ובהיותו נע על פני צירים אלה מחזק את ה"מסכנוּת המזרחית". מבחינה זו, הוא מהווה המשך פרדוקסלי למסלול המקרבן ולא מהווה אלטרנטיבה אמנציפטורית. חיזוק אלמנטים של סבל ומצוקה לצד היפגעות ואפליה הופכת את הנרטיב המזרחי החדש לנרטיב טיפולי שלא מצליח לפרוץ לשלב השיחרור.
הכיצד? על ידי כך שהוא מכוּנָן כנרטיב של האָשמה המבסס עצמו על פצעי-עבר ועל התבצרות-מזרחית המייצרת גלמוּדיות (3) זו מבקשת להיבדל מהקולקטיב הישראלי, שהוא לדבריה מדומיין, ומהיהודיות הלאומית שאותו ייסד. אין ביצירת נרטיב מזרחי נפרד ומפרק קוטב המאפשר בנייה של זהות יהודית, או אפילו ים-תיכונית מקורית (4) אשר מאפשרת חריגה מהאלימויות הציוניות והצדקותיהן. הפרטיקולריזם המזרחי המוצע הוא בחלקים רבים שלו לא אוניברסלי (5) ואף כי יש בו מעשה יזום, קולקטיבי, אישי ופילוסופי של השתחררות מהחיבוק הציוני, הוא גם מייצר חשש ליצירת חיבוק מזרחי אלטרנטיבי שיכול להיות "לא בוגר, מאומץ ומוחמץ, דיבור בדלני" (6).
העצמאות הגלמודה מבקשת בשם הרב-תרבותיות לצאת מהמבוך הזהותי על ידי פירוק שלאחריו מובטחת יצירה של זהות חדשה, "מזרחיות חדשה" שתהווה בית ולא גיטו. מהלך זה לא מכיל בתוכו תוכן מזרחי מובן ומובהר מחשש למהותניות ויציאה כנגדה, ולפיכך השלילה הופכת תוכן מרכזי, הן שלילה של המזרחיות כמרכיב גרעין והן הדרה של אחרוּת מזרחית (7). השלילה כשלעצמה מעניקה חוזק ותמיכה אפשריים לשלב קריאת התיגר. השלב הממוסס של הנרטיב ההגמוני מסייע בהמסת גבולות השיח הנרטיבי והגמשתם, אך אינו יכול להוות תוכן מרכזי לאורך זמן, בוודאי לא כזה שיוביל לשלב השחרור. להיפך, הוא עלול להביא לשלב המלכוד. ואכן, הנרטיב המזרחי החדש מגלה חולשה בשלב יצירת הזהות המזרחית החדשה. הדברים באים לידי ביטוי גם בכתביהם של הוגי הנרטיב אשר מבליטים מאד את שלב החשבון עם הציונות והיציאה כנגד ההיסטוריוגרפיה הציונית ההגמונית ומנגנוניה המנרמלים אך אינם מעניקים אפשרות נהירה להבנתה של אותה זהות מזרחית חדשה. כמו כן הם באים לידי ביטוי בחילוקי הדעות הנרחבים בין הוגים מזרחים שונים לגבי אותה זהות ואף חשוב מכך, בדבר הרלוונטיות שלה כיום, דווקא בהכירם כי למעשה ישראל מתנהלת במצב רב-תרבותי גם בקרב קהילות המזרחים השונות והמגוונות.
הנרטיב החדש חושף אמנם בתחכום רב את הפרקטיקות השלטוניות הציוניות ואת עוצמת ההדרה, בממד של ביצוע התחשבנות היסטורית, ואולם הוא אינו מעניק ממד של תקווה או של אופק והצלחה למזרחים צעירים, אלא מבסס את זהותם החדשה על סיפורי "אידיאולוגיה של צלקת" (8). גם הרב-תרבויות מביאה עימה חשש להסתגרות מזרחית, אשר תקַבע את מעמדם החברתי-כלכלי של המזרחים. אורי רם קובע כי "הפוליטיקה החדשה של הזהות והזיכרון כרוכה בוויתור על האתוס של הנאורות, ובכלל זה הומניזם, אוניברסליזם ורציונליזם. בגרסאותיה הקיצוניות היא שוללת כליל את הנאורות כאידיאולוגיה מאחידה וטוטליסטית המשרתת את הגבר הלבן האירופי" (9). לדבריו, יש בכך בלבול היסטורי ופילוסופי, שהוא בבחינת "לזרוק את התינוק יחד עם המים המלוכלכים. ללא אתוס הנאורות (אף שהוא אכן ראוי לאתגור הרפלקטיבי הפוסט-מודרניסטי) לא היה טעם עקרוני ובסיס היסטורי לגרסה הפוסט-מודרניסטית הרדיקלית של זהות ותרבות. בהעדרה של תשתית הנאורות, יכול הפרטיקולריזם החדש להתקיים רק בגרסה שמרנית, פטריאכלית, פונדמנטליסטית, גזענית או פשיסטית" (10).
העצמת הקורבנוּת המזרחית הופכת משמעותית בכך שהיא מתחדדת סביב הרמנויטיקה של חשד ושל אי-אמון כלפי מוסדות השלטון וכלפי מה שאכנה "הישראליוּת המוכחשת", שמתבצעת על ידי הנרטיב המזרחי החדש.
ישראליות מוכחשת זו היא חלק מזהותם רבת-שנים של ילידי הארץ, שהם בניהם של מהגרים מארצות-ערב והאיסלאם. הנרטיב המזרחי החדש מבקש, זה עשור, כי יכחישו את הישראליות הזו שגדלו על ברכיה, ישליכוה במהלך יזום, כואב אך מחויב וייצאו מהרחם החם של הציונות כחלק מפרויקט פירוק עצמי וקבוצתי. לאחריו, מוצע להם פרויקט של בנייה שבסופו בית בדמות הרב-תרבותיות שבה יהפכו מזרחים ולא כתיוג ציוני אלא כחֵרות קיומית ותביעה לשוויון מהותי. מבחינה זו, סובל הנרטיב החדש מחולשה רב-שכבתית.
בשכבה הראשונה, הנרטיב המזרחי החדש אינו מייצר אופק של תקווה עבור המזרחים וגם לא עבור לא-מזרחים. חזון הרב-תרבותיות, כפי שהוא מוצג על ידי יהודה שנהב ויוסי יונה, הוא אמנם בעל אופק אופטימי ומבטיח שוויון תיאורטי, ואולם הוא רק חלק אחד, ואף הוא לא מעוצב במלואו, מהנרטיב. החלק המשמעותי הוא התביעה הנדרשת של המזרחי מעצמו להשתייך לקהילת מזרחים מדומיינת אשר תבצע, כחלק מזהותה, מהלך של התחשבנות עם הציונות האשכנזית שיצרה את המוכפפות המזרחית, וזאת כחלק מכתיבתה של היסטוריה מזרחית חדשה. קהילה מדומיינת זו מחייבת כללים נוקשים למדי של אימוץ זהות, אף כי היא מכריזה על עצמה גמישה והיברידיות בהיותה אתר בעל שוליים רחבים.
בשכבה השנייה, הנרטיב המזרחי החדש מתעלם מישראליות שנוצרה במדינת ישראל ב-60 השנים האחרונות. נרטיב זה טוען כי הישראליות כמהות או כתוצר של יהודיות מגוונת ורבת-פנים היא תוצר אשכנזי המבקש להרדים את המזרחים, להשכיח מהם את המזרחיות שלהם ולבקש מהם להתמרכז לתוכו, תוך העלמת עצמם מעצמם. חולשה זו מתגברת כאשר מזרחים שנולדו בארץ והולידו בה דור שלישי רואים עצמם כישראלים, שחוו בישראל חוויות מעצבות כגון שירות צבאי משמעותי שהיה עבורם כור היתוך לא מגזיע ולא מוגזע. מזרחים צעירים אלה רואים את עצמם כישראלים, וחלקם אף מתייחסים לחוויות ישראליות משותפות, כגון אירועים ביטחוניים ומלחמות, גורם מעצב משמעותי של אותה ישראליות.
בתוך הישראליות קיים יסוד עמוק של סולידריות, שאף אם אינה שלמה ומתפרטת תחת השיח הניאו-ליברלי, היא עדיין נקשרת בשותפות שהיא תוצר של הממלכתיות הישראלית. חלק מאותה שותפות מכילה חוויות הנוצרות מתרבות צעירה במוסדות חינוך, בתחומי מוזיקה, הומור משותף, אזורי בילוי, קהילות מדיה, טיולים לאזורים משותפים בחו"ל, לימודים משותפים באקדמיה והשפה הישראלית המבוססת על עירוב של עברית, סלנג משתנֶה וחדירת שפות נוספות (11).


הערות:
1. יהודה שנהב (2003). היהודים-הערבים.
2. אריה קרמפף (2004). "אהבת האשכנזי: על שיח קולוניאליסטי מהופך". עיונים בתקומת ישראל, כרך 14, עמ' 565 - 582.
3. קלדרון טוען כי פוקו נענה לצורך נוסף של האינטלקטואל למצוא לשיתוק הסבר, הסבר ולא שינוי. לדבריו, כאן נכנסת לתמונה הפוליטיקה הגלמודה או האינטלקטואל הבודד אל מול הפוליטיקה. על פי פוקו, "הכוח מופעל בשיעורים קטנים אינדיווידואליים". רוח זו יובאה, לדברי קלדרון, אל הקמפוס הישראלי לאחר מהלומת מלחמת יום הכיפורים. אז נוצר צירוף דברים שהלך והתבסס בחברה הישראלית: אובדן האמון בסוציאל-דמוקרטיה הישראלית ואובדן כלי העשייה שלה. התגובה לכך הייתה פוליטיקה גלמודה המבקשת ליצור היחלצות מתחושת המחנק האינטלקטואלית. ראו: ניסים קלדרון (2000). פלורליסטים בעל כורחם, עמ' 200 – 202.
4. מהסוג שדוד אוחנה מצביע עליה בספרו לא כנענים, לא צלבנים.
5. ראו: אופיר עבו (2007). "הקשת הדמוקרטית המזרחית: בין הייחודי לכללי". בתוך: קשת של דעות, עמ' 72 – 79.
6. אורן קקון (10.8.2007). "המזרחי שיביא לנו את הפלשתיני". הארץ. תרבות וספרות. קקון קובע (עמ' 2): "הדיבור המזרחי החדש נהפך למעין בודהיזם שמחזיר אהבה. להבדיל מהמרד המבוהל של הפנתרים השחורים [...] שקועים הנציגים החדשים באינטלקטואליזם עמוק ונרקיסי שדרכו הם תופסים את עצמם כשליחיו הבלעדיים של השלום, היחידים שמסוגלים להציל אותנו מהסכסוך בשל מוצאם הלבנטיני".
7. הנרייט דהאן-כלב (2007). "הדרה מגדרית, גיאוגרפית ואתנית: על שלושה חטאי הקשת". בתוך: קשת של דעות, עמ' 249 – 253.
8. דוד אוחנה (1998). הישראלים האחרונים.
9. אורי רם (2005). הגלובליזציה של ישראל, עמ' 162.
10. שם. רם טוען כי יש לראות את הנאורות עצמה בהקשרה ההיסטורי והדיאלקטי ולהימנע מ"מהותנויות" (essentialism) המדמה אותה לקטגוריה אחידה ושלמה (שלילית או חיובית). כאן תפקידה החשוב של ביקורת המודרניות הנעשית מתוך עצמה.
11. ראו להרחבה: עוז אלמוג (2004). פרידה משרוליק, שינוי ערכים באליטה הישראלית, בעיקר כרך א'.



אלמוג בהר מגיב על מאמר זה בבלוג שלו:
http://www.notes.co.il/almog/59305.asp



2 comments:

jesus christ is superstar אמר/ה...

עוד לפני 67 פמפמו לנו את הראש ושטפו לנו את המח ב"מסך הברזל" ,"שלח את עמי", "יהודי ברית המועצות". אלה שניסו לחטוף מטוס הוצגו כגיבורים "נפתחו השערים" וטראחחחח קיבלנו בפרצוף את השפלת חיינו.מי שהתבוסס בוץ המשיך להתבוסס והרוסים קיבלו דירות חינם ומכוניות חינם. לי אמרו בפרוש כתלמיד "אני לא מוכן לתקן את העול שנעשה לכם במחיר של יהודים שלא יירצו לעלות" . זוהי נשמת אפה של הציונות להעלות יהודי מרוסיה בכל מחיר גם על חשבון מצוקתו וסיבלו של יהודי מזרחי.

עכשיו אנחנו תקועים עם בעיה חברתית חדשה. נוכרי מחבר המדינות שירצה להתחתן עם יהודיה שלא מהעליה לא תהיה לא בעיה. אם הבחור והבחורה הם מחבר המדינות גם לא תהיה בעיה לא משנה מה דתם.אם נוכריה תרצה להינשא ליהודי שירצה לשמור על המסורת תהינה הרבה בעיות.

באים הציונים ורוצים לבצע גיורים פוליטים המוניים. דת ישראל אינה נמצאת בידי מדינת ישראל והתנועה הציונית ואסור שתימצא בידם. לי ברור כיהודי שבנושא עדין של הצטרפות ליהדות לא אתן יד לבזיון הזה ולשמחתינו גם החרדים חושבים כך

Pilland אמר/ה...

Your report is very interesting indeed.
I invite You to see my Italian-Estonian site http://www.pillandia.blogspot.com
You'll find a rich collection of photos of political borders from all the world.
Best wishes!