25 בספטמבר 2012

מחינוך למשפט: חוק זכויות התלמיד במבחן החיים בבית הספר


לציטוט: קיזל, אריה וגל-אריאלי ניבי (2012). "מחינוך למשפט: חוק זכויות התלמיד במבחן החיים בבית הספר". גילוי דעת: כתב עת רב-תחומי לחינוך, חברה ותרבות, גיליון מס' 2, עמ' 131 - 135






מאת אריה קיזל וניבי גל-אריאלי

רבים חשים, כי חוק זכויות התלמיד (התשס"א-2000) הביא לשינוי ביחסים בין מורים לתלמידים ובין הורים למורים. לא אחת נשמעת הטענה, כי עצם חקיקת החוק מאיימת על הדיאלוג המתנהל בין כותלי המוסד החינוכי. בחדרי מורים ובמסדרונות המחלקות לחינוך נשמעת שוב ושוב הטענה, כי החוק הוא חד-צדדי, שכן הוא שם את זכויות הילדים לפני כל זכות אחרת בבית הספר.
על רקע המציאות הבית ספרית בישראל, שאחת התופעות הבולטות בה בשנים האחרונות היא האלימות הגואה בהם, מעומתות לעיתים קרובות זכויות של ילד אחד מול אלו של ילד אחר. ואכן,  נטען לא אחת, כי חוק זכויות התלמיד מגן על הגורמים המפריעים לחיים התקינים בבית הספר, ובכך פוגע בזכויותיהם של שאר הבאים בשעריו (קיזל, 2010). ברבים מבתי הספר בישראל לא מצליחים להתמודד באופן יעיל עם  גילויי האלימות ולנטרל השפעה של תלמידים אלימים כדי לאפשר לתלמידים ללמוד באופן תקין. מנהלים רבים חשים חסרי אונים אל מול תופעות של אלימות גם מצד הורים. לא פעם נדמה כי החוק עצמו תומך באלימות הגוברת כלפי מורים ומנהלים.
זהו מצב מבלבל: הגדרה של זכויות, כך למדנו כל חיינו, נדרשת במקום שבו הן קופחו. קביעת זכויות בחוק נעשית בעקבות מצב של חסר, כלומר, כשמצב היחסים הטבעי אינו מעניק את המעמד הדרוש. כאן, נראה כאילו הוגדרו זכויות במקום שנדרש ריסון. עקב זאת, התחושה הרווחת בקרב מורים, מחנכים ומנהלים היא כי הגורם המשתלט הוא שמקבל לפתע העדפה בדמות הסדרה בחוק.
במסה קצרה זו אנו מבקשים להציג תופעה והסבר, לא כמסקנות מחקר, אלא  כהתרשמות מעשרות שיחות עם קבוצות רחבות של מורים ומנהלים.

הסדרת חינוך באמצעות חוקים
חוקי חינוך עשויים להיות משני סוגים עיקריים: חוקי מדיניות, שנועדו להסדיר את מערכת החובות והסמכויות של הרשויות הנוגעות לבתי הספר, וחוקים שנועדו להסדיר את מערכת הזכויות והחובות בתוך בתי הספר. חוק זכויות התלמיד הוא חוק מהסוג השני. אלא שבין חוקי החינוך בישראל חוק זה הוא אחד ויחיד; אין חוקים נוספים שמסדירים את היחסים בין כלל באי בית הספר לבין עצמם, וביניהם לבין הגורמים המשפיעים על בית הספר מבחוץ, כגון ההורים והקהילה. כל אלה מוסדרים בישראל בהסכמים ובחוזרי מנכ"ל אך לא בחקיקה. חוק זכויות התלמיד צנח למציאות נורמטיבית זו והוא במעמד של בן יחיד בה.
חוק זה הוא חוק ממוקד. הוא עוסק ב"מערכת" מנקודת המבט של התלמידים. שאר השותפים – מורים ומנהלים – חשים כי הוא חוק חד-צדדי ומוטה. חלק מאנשי חינוך רואים בו הצגה חלקית, ועל כן שגויה, של המעשה החינוכי. ייתכן שהמחוקק האמין כי על ידי חוק תשתנה המציאות הבית ספרית, וכי הערכים של שמירה על כבוד הילדים וזכויותיהם יונחלו באמצעותו כבמטה קסם. אלא שהחוק לא סייע בכך. הוא גם אינו מסוגל לסייע בכך. כטקסט מרכזי ומעצב בחיי בית הספר היה חוק זכויות התלמיד לרעשן שאינו מפסיק להרעיש, שינה את מערך היחסים בתוך בתי הספר והעכיר את האווירה ברבים מהם. השיח המשפטי שבמרכזו עקרונות של צד א' מול צד ב' – אכיפה, מערכת היררכית של החלטות מינהליות ומנגנוני ערעור – שונה לחלוטין מן השיח החינוכי שבמרכזו דיאלוג. הצורך להיצמד לכללים כתובים וערוכים מראש מעקר כל ניסיון לעצב מערכת יחסים ספונטנית ולבנות בבית הספר קהילה של לומדים המתייחסים זה אל זה בכבוד, לא כהיענות לכללים כתובים אלא מתוך שכנוע ורצון.
יש לזכור, כי בתוך מערכת החינוך מלכתחילה אין שוויון בין המורה לתלמיד. המורה הוא עובד המערכת, מחויב לה ומחויב לערכיה. את מעשיו כלפי התלמיד וכלפי חבריו הוא מכוון מתוך  המערכת. חובות  המערכת כלפי המורה הן חובות כלפיו  כעובד – בנוגע למעמדו, לתנאי העסקתו, לדרך הכשרתו ולקידומו. זה הבדל בסיסי ועקרוני: התלמיד אינו חלק ממערך החובות כלפי  המורה, בהיותו מושא של המערכת ויעד קיומה. לעומת זאת, למורה חובות כלפי התלמיד. הוא הגורם הראשון שעימו נפגש התלמיד, הוא הנושא הראשי בחובות כלפיו, באופן תואם לזכויותיו וכנובע מהן.
בתוך מציאות זו נתפס חוק זכויות התלמיד כאחראי לשיח האלים שהתפתח בקרב הורים, עורכי דין, אנשי מדיה ופוליטיקאים כלפי מורים, מנהלים ועובדים אחרים בצוות החינוכי. שיח זה רווח היום גם כלפי משרתי ציבור אחרים ובהם רופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. אזרחים אינם מקבלים את דברי עובדי הציבור כגזירה שאין להרהר אחריה.  היחיד מנסה להשמיע את קולו מול מערכת אטומה ולעמוד על זכותו להימנע מכפיפות למנגנון בלתי רגיש מעצם מהותו. ועם זאת, קידוש רעיון השיח הזה  משמעו כי הוויכוח הוא העיקר והלעומתיות היא היעד. ככל שמדובר בחינוך, נוצרת סתירה בלתי נמנעת: הכוחנות מנוגדת למעשה החינוכי וזרה לו, הלעומתיות אינה שייכת לדמותו האידיאלית של הארגון החינוכי ומנוגדת תכלית ניגוד לערכי היסוד שלו.

זכויות הילד כתלמיד
זכויות התלמיד הן חלק מאגד זכויות רחב יותר – של זכויות הילד. התפיסה הרעיונית של זכויות הילד נוצרה בחשיבה הניאו-ליברלית שהתפשטה בחצי השני של המאה ה-20. תפיסה זו המירה רעיון ותיק שהנחה והוביל כל סוגיה משפטית שילדים במרכזה, והוא רעיון "טובת הילד". על פיו, הילדים מוגבלים ביכולתם לקבל החלטות הנוגעות לגורלם וחשופים לפגיעות מצד מבוגרים שאינם מחויבים כלפיהם. על כן, על המבוגר, האפוטרופוס, רשאי לקבל החלטות בעבורם.
לפי תפיסת הזכויות, הילד הוא מבוגר-שבדרך. מכאן, הוא זכאי לשורה של זכויות הנוגעות למשל למסגרות שהוא משתייך אליהן ולמעמדו בהן. זכויות התלמיד הן חלק מאותו אגד זכויות. נכללות בהן זכויותיו לחינוך התובעות מהוריו ומהמדינה לספק לו חינוך,  וזכויותיו בתוך בית הספר, המחייבות את המבוגרים העובדים בבית הספר לדאוג לרווחתו. חוק זכויות התלמיד עוסק בזכות לשהות בכיתה, ללמוד ולהתחנך ולהיענש רק באופן מוגבל.
החוק אינו מסדיר את מערך היחסים הכולל בבית הספר. הוא אמנם מבטיח את זכויות התלמיד היחיד שלא להיות מושעה מבית הספר, אך אינו מסדיר את זכויות חבריו שלא להיות מופרעים על ידו. מבחינה זו הפך החוק לאחד הגורמים הכובלים את היחסים הבית ספריים ובהם זכות הרוב ללמוד בסביבה מכבדת ומוגנת. מקרי אלימות קשים אמנם יכולים להיות מטופלים על ידי מערכות חוקיות אחרות., אבל במצב שבו חוק ספציפי קובע את הישארות התלמיד בבית הספר ואת הגבלת דרכי הענישה נותר שטח ביניים בעייתי רחב מאוד.

שפת הזכויות ושפת הפדגוגיה
שפת הזכויות הלעומתית היא שפה שוויונית. הנחת היסוד שלה היא כי הצדדים הניצים עומדים בגובה שווה, זה מול זה. השפה הפדגוגית היא שפה אחרת. בבסיסה עומדת התפיסה כי למורה יש סמכויות שאין לתלמיד. המורה הוא מבוגר, התלמיד הוא צעיר. מן הגישות הספרטניות ועד הגישות ההומניסטיות המתקדמות, המעמידות את הדיאלוג במרכז – נתפס כוחו של המורה מול התלמיד כנגזר מיכולתו, מכושרו, מהכשרתו, מבגרותו, משליטתו בתחום דעת ומהמנדט הפדגוגי שניתן בידיו. השיח החינוכי ההומניסטי משתמש לרוב במושגים שמצטייר מהם מורה שאינו נאבק עם התלמיד, אלא מכיל אותו, מאפשר לו, נותן לו מקום, לעיתים מעמיד אותו במרכז, ומתוך כך וכחלק מכך – מפעיל את סמכותו כלפיו. השיח החינוכי אינו רואה בסמכות המורה גורם שאמור לאיים על התלמיד או להטרידו אלא להפך: הוא רואה בסמכות המורה (ואף  בסמכות ההורה)  כלי המסייע בהדרכת התלמיד, בהצבת גבולות בפניו ובהקניית ערכים כחלק מהפדגוגיה שבית הספר הוא אחת מצלעותיה הפעילות.
חוק זכויות התלמיד משנה את הפדגוגיה הבית ספרית; הוא מאלץ אותה לאמץ עקרונות משפטיים של אכיפה, פרוצדורה סדורה וקביעת מנגנונים היררכיים. אלה זרים לתהליך החינוכי. מושגי המפתח של האתוס הפדגוגי השתפני, כגון "משפחת בית הספר", "קהילת הלומדים", "אני מאמין בית ספרי", שונים תכלית שינוי מאתוס הגבולות ואומדני הסבירות, המידתיות והתקינות המשפטיים.
ממרחק של כעשר שנים, נראה כי למחנכים ולעוסקים במדיניות חינוך כבר יש פרספקטיבה על השפעת חוק זכויות התלמיד. במחקרו טוען חוקר החינוך והמשפט דן גיבתון, על סמך ניתוח סעיפי החוק ששימשו בסיס לפסיקות בתי המשפט מכוח החוק, כי לחוק הייתה השפעה מיטיבה על אופן ההגנה על זכויות הקבוצות החלשות יותר בחברה הישראלית (גבתון, 2011).  ; כחצי מפסיקות אלו, מתברר, נשענו על סעיף 3 בחוק זכויות התלמיד – סעיף הזכות לחינוך. לדברי גיבתון, בתשע השנים הראשונות מאז חקיקתו הוגשו 82 עתירות על פי חוק זכויות התלמיד, ויותר מחציין  התקבלו.
אך האם השלכותיו של חוק זכויות התלמיד מסתכמת ב-82 עתירות? אנו סבורים שתוצאתו רחבה יותר. החוק משפיע באלפי בתי ספר ובעשרות אלפי כיתות מדי יום. הוא הביא אל בתי הספר סגנון חדש, שבו המורה אינו נתפס עוד כחלק מהמערכת המחויבת לתלמיד אלא כדמות הניצבת מול התלמיד ולא עם התלמיד. טרמינולוגיית הזכויות בכניסתה לבית הספר יצרה גישה כוחנית כנגד המורים והמנהלים – קודם כול בקרב חלק מן התלמידים והוריהם, אך גם בקרב אנשי מדיה ופוליטיקאים, לעיתים עד כדי עירוב של עורכי דין בהתנגשויות שהתחילו בין מורים לתלמידים.
בראייה הפדגוגית האידיאלית, הסמכות המורית נובעת מהיות המורה מקור הידע, מאישיותו הראויה, מהתנהגותו המוסרית וממידת השכנוע המתפתחת בקשר שלו עם התלמיד. הספק שמוטל בעצם מושג הסמכות מבוטא בקול על ידי ההגות המובילה את שיח הזכויות, מהדהד בכיתות ומרוקן את הסמכות המורית מן התוכן שהיה לה ובעצם מכל תוכן ממשי. חוק הזכויות מציב את התלמיד מול המורה כיחיד. במסגרתו עליו ליצור שקיפות ולדאוג לאחריותיות (accountability) שעה שהוא מסביר לתלמידים ולהורים מהו חומר הלימוד, כיצד יילמד ומדוע יילמד כך ולא אחרת.
חוק זכויות התלמיד מטיל על כל בית ספר, על כל מחוז ועל כל רשות מקומית את הצורך לנקוט סדרה של הליכים בירוקרטיים משפטיים, מעייפים ומתישים. יש צדק בדברי הטוענים שהליכי החוק והתקנות הנקבעות מכוחו לא שינו רבות מקביעות חוזרי מנכ"ל משרד החינוך. אפשר בהחלט לשמוח על כך שבבתי המשפט קידמו בעזרתו זכויות של מי שבאמת היו זקוקים לכך, אך יש לשים לב למה שעשה החוק כטקסט מרכזי בבתי הספר. הרוח הפדגוגית, שהוליכה כקו מנחה אל הפשרה והדיאלוג, מתקשה למצוא את עצמה במסגרות כגון ועדת משמעת, ועדת תלונות והליכי ערר, המחייבות נבירה מתמדת בערימות מסמכים ובצרורות של תיעוד. האתוס המחשיב קהילה לומדת ומכבדת הפך לאתוס מתדיין ומאזן. התוצאה היא גישה שמשתיקה את המורים, שמאיימת על העוסקים בחינוך ומשלחת בהם עורכי דין ואיומים בתביעות. האווירה שמשרה החוק בבתי הספר רחוקה מכבוד כלפי זכויות. תוצאתו היא שיח לעומתי, מתנכר, שלא אחת נדמה כי נשכח ממנו העיקר, הפשוט כל כך – החינוך.

רשימת מקורות
גבתון, ד' (2011). "לאיזה תלמיד החוק דואג?", משפט ואדם - משפט ועסקים: כתב העת של הפקולטה למשפטים ע"ש רדזינר במרכז הבין תחומי, הרצליה, גיליון י"ד (ספטמבר תשע"א)

קיזל, א' (11.12.2010). "זכויות התלמיד מול זכויות כל הבאים בשערי בית הספר". http://www.akizel.net/2010/12/blog-post_11.html



3 תגובות:

גליה אמר/ה...

הפסקה הבאה אינה מתיישבת עם החוק והתקנות:
"החוק אינו מסדיר את מערך היחסים הכולל בבית הספר. הוא אמנם מבטיח את זכויות התלמיד היחיד שלא להיות מושעה מבית הספר, אך אינו מסדיר את זכויות חבריו שלא להיות מופרעים על ידו. מבחינה זו הפך החוק לאחד הגורמים הכובלים את היחסים הבית ספריים ובהם זכות הרוב ללמוד בסביבה מכבדת ומוגנת. מקרי אלימות קשים אמנם יכולים להיות מטופלים על ידי מערכות חוקיות אחרות., אבל במצב שבו חוק ספציפי קובע את הישארות התלמיד בבית הספר ואת הגבלת דרכי הענישה נותר שטח ביניים בעייתי רחב מאוד."

שאינו מתיישר עם החוק והתקנות כאן :
http://cms.education.gov.il/EducationCMS/applications/mankal/arc//sc2ak2_4_4.htm

כמורה, מחנכת (כעת) וסגנית מהלת (קודם לכן)

לא נתקלתי בקושי להרחיק תלמידים מביה"ס כאשר הדבר נדרש.
ההפך, הוא הנכון אני מוצאת שהיצירתיות בעונשים לוקה בחסר . ועונש ההרחקה הפך ל"רפלקס מותנה" . חסר תבונה חינוכית.

אכן הייתה בעיה מסוימת בנוסח הראשון של החוק בנוגע להשמת תלמידים והרחקתם מבית הספר לאלתר.
למיטב ידיעתי השר הנוכחי תיקן זאת עם כניסתו לתפקיד.

גם לאמירה ש"האלימות גואה" אין יסוד סטטיסטי למיטב ידיעתי.

גמר חתימה טובה
גליה

אמנה - מורה אמר/ה...

אמנה
מורה ומחנכת וחברה בצוות ניהולי בבית ספר יסודי.
מאמר זה החזיר אותי כמה שנים טובות אחורה בעוד היותי תלמידה ביסודי. אני זוכרת את אותם ימים שהיינו התלמידים מנסים לחפש מסתור מאחורי קיר או מכונית ברגע שהמורה שלי היה עובר באותו רחוב שאני הולכת בו. וזה נבע מעניין של כבוד ואפילו "פחד" כי אני יודעת שיום למחרת אני אקבל נזיפה על זה שלא ישבתי בבית ולמדתי או הכנתי שיעורי בית כראוי.
וזה בא כי המורה נתפש כדמות מכובדת ומשכילה ובעלת סמכות . וההורים תמיד תמכו בכל החלטה שהמורה היה מקבל אותה.
חלפו השנים וכיום אני מורה, אבל עם חוק זכויות התלמיד, לדעתי ההורים והתלמידים תפסו אותו במובן השלילי, ז"א החוק עומד לידי ואני יכול כיום להעמיד אותך לדין. במילים אחרות נעלמה הסמכות החינוכית והפדגוגית של המורה.היעלמותה של הסמכות החינוכית באה לידי ביטוי כי המורה צריך להיות זהיר בכל מילה ארו ביטוי שהוא אומר, כי אחרת התלמיד והוריו יכולים להעמיד אותו לדין.
והיעלמותה של הדמות הפדגוגית, באה לידי ביטוי, כי המורה אינו מקור הידע אצל התלמיד. כיום התלמיד נחסף למגוון רחב של ידע ומיומנויות שהמורה כמוני לא יודעת ואין לה שליטה בהם.
וזה לא פלא שאנחנו שומעים על ריבוי מקרי האלימות בבתי הספר ועל הירידה בהישגים הלימודיים.
לבסוף, אני חולמת על אותם ימים שהיה בהם מעמד טוב למורה וסמכות מכובדת בחברה .כדי שמערכת החינוך תקבל תנופה מחדש.

דוד אמר/ה...

בית ספר ללא פריבילגיות

בתי הספר של היום רקומים היררכיות, והאנשים התופסים כל אחת מגומחות ההיררכיה מוצאים את עצמם מבודדים בקפידה מגומחות אחרות ומפונקציות "בלתי" מתאימות.

בפסגה יושבים מנהלים -- אולם כמה בלתי מאושר הוא חלקם הכול-יכול! היות ושליטתם מבוססת על סמכות אוטוקרטית במקום רצון העם, הם תמיד מבודדים, חסר להם קהל בוחרים, חסר להם בסיס כוח רחב, חסרה להם תמיכה המונית. הם אנשים בודדים, והכוח הפרטי שלהם הוא פיצוי קטן.

כמו כל האוטוקרטים, הם אינם מסוגלים להתנתק מעמדתם אפילו כאשר רצונם בכך. פעם אחר פעם שומעים את המנהלים אומרים בגעגועים כמה הם היו רוצים שוב ללמד, לבוא במגע עם תלמידים, להיות חלק מהכיתה. הם אינם יכולים לעשות זאת יותר משמלך יכול להיהפך לנתין. ברגע שהתרוממו מהשורה, הם עזבו אותה אחת ולתמיד.

אחריהם באים המורים, משועבדים לרצון ההנהלה ומשרד החינוך, אם כי הכול-יכולים בממלכתם הפרטית – הכיתה. הם מנועים מלהשתתף בקבלת ההחלטות החשובות אשר קובעות את עבודתם, והם בתורם, מערימים מכשולים ביניהם לבין אלה שנמצאים ישירות מתחתם, צוות ההשגחה והפקידות. נוצרת מיסטיקה של הוראה "טהורה" ו"עבודת הפרך השגרתית" מופנית לאחרים, כביכול פחות מוכשרים, פחות מאומנים, פחות ראויים.

הבא בתור הוא הצוות -- הרבה מעל התלמידים, ונחות באופן בולט מהמורים. משכורותיהם נמוכות, שעותיהם רבות, עבודתם עוטה פחות כבוד. למרות שרבים מהם היו רוצים ללמד -- ותלמידים לא מעטים היו מעדיפים לבלות את זמנם עם איש התחזוקה של בית הספר במקום לבלות את זמנם עם כל אחד ממוריהם -- הכיתה היא מחוץ לתחום עבורם. אף על פי כן בתחום שליטתם, המילה שלהם היא חוק עבור תלמידים.

לצוות, גם לו לעיתים נדירות יש מילה בתחום קבלת ההחלטות המנהליות אשר קובעות את תפקידו, על אף שהתפקוד היום-יומי של המוסדות, גדולים כקטנים, נמצא בידיו הלכה למעשה לעיתים קרובות.

ובתחתית: התלמידים. נטולי כוח, לא מעורבים בתהליך אשר סוחף אותם, אדישים. מאגר אדיר של אנרגיה מבוזבז ללא תועלת; משאב עצום של דמיון וידע וכשרון, שלא מנוצל ושטרם נתגלה.

אכן, בזמן שאנחנו מביטים במפלס הכי נמוך -- שיממון רחב ידיים של "כוח התלמידים" הבלתי מעובד ההוא -- הבזבזנות וההרסנות של המבנה ההירארכי כולו אינן יכולות שלא להטביע את חותמן בנו.


כמה שונה המצב בבית ספר דמוקרטי, בית ספר ללא פריבילגיות. בדיוק כפי שמוסדות חברתיים ופוליטיים דמוקרטיים מאפשרים את הניצול המלא של הכוחות של כל אוכלוסיית האומה כולה, כך מוסדות חינוך דמוקרטיים הופכים לאפשרי את ה"בלתי אפשרי" בבתי הספר.

בית ספר ללא פריבילגיות הוא בית ספר בו כולם יכולים ללמד, וכולם יכולים ללמוד; בו כולם מתחלקים באופן שווה באחריות לנהל את הקהילה; אין בו תחום אשר יש לו עדיפות, אין מיומנות אשר שולטת, אין נושא אשר עומד מעל האחרים. בית ספר בו לא הלבוש, ולא הדרגה, ולא הטון של הקול מבדילים בין אדם אחד לאדם אחר, או מעמידים אדם אחד מעל אדם אחר.

בבית ספר כזה, אין צורך במחלקות, או באחוזות, או שמורות. האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין אנשים אחראיים, בהתאם לתחום התעניינותם ולצרכי בית הספר. אולי ההבחנה היחידה של סיווג שהיא תקפה, היא בין הצוות השכיר בכללותו -- כקבוצה של אנשים אשר תפקידם העיקרי הוא להחזיק את בית הספר על בסיס יום-יומי, להבטיח שבית הספר מתפקד וממלא את חובותיו -- לבין הסטודנטים בכללותם, אשר תפקידם העיקרי הוא לנצל את בית הספר כבסיס ללמידה.

הגיל גם הוא איננו גורם קובע, כי אנשים מכל הגילים יכולים להיות צוות או תלמידים; כפי שגיל איננו גורם הקובע באבחנה בין אנשי מקצוע לבין הלקוחות שלהם בכל תחום אחר של החיים.

מדובר פה במוסד אשר האווירה כולה בו חדורת ערכים של חברה דמוקרטית -- כיבוד זכויות, זכות הצבעה אוניברסלית, שלטון החוק, הזדמנות שווה; בית ספר בו שורר האיזון המיוחד בין יחיד לחברה אשר צריך לאפיין מדינה דמוקרטית.

ראה,
כיצד בית ספר דמוקרטי מונע את האלימות בו
http://cafe.themarker.com/topic/3013797/