25 במרץ 2011

מחשבות (בעקבות פול אוסטר)




"אף אחד לא מקשר בין פו לתורו. הם נמצאים בשני קטבים מנוגדים של המחשבה האמריקאית. אבל זה כל היופי. שתיין מהדרום - עם דעות של ריאקציונר, גינונים של אריסטוקרט ודמיון מלא רוחות רפאים, ומתנזר מהצפון - בעל השקפות רדיקליות, התנהגות פוריטנית וכתיבה מפוכחת. פו היה כולו מלאכותיות מעוצבת וקדרות של חדרים סגורים בשעה חצות. תורו - כולו פשטות ואור קורן במרחבים פתוחים. למרות ההבדלים ביניהם, הם נולדו בהפרש של שמונה שנים בלבד, כלומר הם בני אותו דור. שניהם מתו צעירים - אחד בן ארבעים והשני בן ארבעים וחמש. ביחד הם בקושי חיו חיים של זקן אחד, ושניהם לא השאירו אחריהם ילדים. תורו קרוב לוודאי נקבר בבתוליו. פו התחתן עם בת דורו כשהיתה נערה צעירה, אבל לא ברור עד היום אם הנישואים מומשו לפנ מותה של וירג'יניה קלם [...] יצירתו של תורו מהווה מתקפה מתמדת על הסטטוס קוו, ניסיון עיקש למצוא דרך חדשה לחיות כאן. שניהם האמינו באמריקה, ושניהם האמינו שאמריקה כבר הידרדרה לשאול תחתיות, שהיא נמחצה למוות תחת הר מתגבה של מכונות וכסף. איך אפשר לחשוב ברעש כזה? שניהם חיפוש מוצא. תורו פרש אל שולי קונקורד כמי שיוצא לגלות בעבי היער - פשוט כדי להוכיח שזה אפשרי. כל עוד לאדם יש אומץ להתנגד למה שהחברה אומרת לו לעשות, הוא יכול לחיות בתנאים שלו. לשם מה? כדי להיות חופשי. אבל חופשי לשם מה? כדי לקרוא, לכתוב, לחשוב. להיות חופשי לכתוב ספר כמו "וולדן". פו, לעומת זאת, הסתגר בתוך חלום של שלמות. תציץ ב'פילוסופיה של הריהוט' ותגלה שהחדר הדימיוני שלו נועד לאותה מטרה בדיוק. מקום לקרוא, לכתוב ולחשוב. כוך גנוז של התבוננות, מקלט דמום שבו הנפש יכולה סוף כל סוף למצוא מידה של שלווה. אוטופיה בלתי אפשרית? כן. אבל גם חלופה הגיונית לתנאי התקופה. מפני שהאמת היא שאמריקה באמת כבר הידרדרה לשאול. הארץ היתה שסועה לשניים וכולנו יודעים מה קרה כעבור עשור בלבד. ארבע שנים של מוות והרס. מרחץ דמים אנושי שייצרו אותן מכונות שהיו אמורות להעניק לכולנו אושר ועושר".

מתוך: פול אוסטר ([2002] 2006). שגיונות ברוקלין. תל אביב: עם עובד, עמ' 20 - 21.

אין תגובות: