9 בדצמבר 2014

האמנם אופטימיזם בחינוך?



מאת אריה קיזל

בסופה של הרצאה בכנס בינלאומי להכשרת מורים בירושלים בנושא "מדוע מערכת החינוך בישראל אינה מכניסה את תכנית פילוסופיה לילדים בבתי הספר בישראל?" ניגשה אלי מרצה בכירה אשר מכשירה מורים רבים בישראל ונפרדה ממני בשלום קר תוך שהיא מסננת: "אנו צריכים אנשים אופטימיים בחינוך".
כל הדרך מירושלים לחיפה הרהרי באותן 5 מילים "אנו צריכים אנשים אופטימיים בחינוך". הפכתי והפכתי. עם הגיעי הביתה שבתי לספרו של מורי, פרופ' אילן גור-זאב ז"ל שחקר את ההיסטוריה של הפסימיזם ואף כתב על כך עבודת דוקטור וספר מרשים. קראתי שוב בחטף מספר פרקים מהספר ולא מצאתי מנוח. האמנם אני פסימיסט? האם הייתי צריך להיעלב מהעלבון שהושלך לעברי "צריכים אנשים אופטימיים בחינוך". רוצה לומר: אתה לא אופטימי, אתה לא משדר אופטימיות, אין לך מקום בחינוך.
חשבתי לעצמי כמה אנשים הצופים בחינוך הישראלי חוששים להפגין אומץ, לומר, להתריס מחשש כי יודרו. לממסד יש כנראה כלים טובים להפגין את כוחו האופטימי. ובכן, ספרו החדש של פרופ' אדיר כהן שחור לבן בגוונים: אופטימיזם, פסימיזם, תקווה הפיח בי רצון לבחון שוב את המונח אופטימיזם או אופטימיות בחינוך מנקודת מבט ישראלית עכשווית.
אני רוצה להתחיל בטענה: מערכת החינוך בישראל מקיימת שיח כפול סביב מושג האופטימיות. מן הצד האחד, המערכת כבולה בתוכה בשיח דכאני, מנרמל ומקרבן שאין בו זיק אופטימיות (ואולי הוא אפילו פסימי). זהו השיח החבוי, שעליו אין מדברים אבל הוא השיח הנוכח, הנוהג. מן הצד השני, המערכת עוטפת את עצמה בסיסמאות שחוקות ולעוסות אודות אופטימיות ואופטימיזם. זהו השיח החוגג את עצמו בחוצות. כולם מתכנסים סביבו כמדורת השבט, מנסים לגעת בחומו הנעים ודורשים מהאחרים להצטרף אליו. האופטימיזם החינוכי הזה לפיכך הוא בעיני עטיפת צלופן נעימה לעין ולא כבדה לאוזן.
ואוסיף כאן עוד דבר אחד לפני שאצלול לגופם של דברים – האופטימיות או למעשה ההבטחה לאופטימיות הפכו להבטחה חסרת פשר משום שלחינוך הישראלי – בארכיטקטורה ההיררכית הפנימית שלו היום -  אין רבות מה להציע במובן של הטבת מצבו של התלמיד, האדם הישראלי, מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית ולצערי גם מבחינה מוסרית.
אז מדוע אנו דבקים בו כל כך? מדוע אנו משתמשים במושג הזה כל יום מחדש כשאנו שולחים את התלמידים ואת צבא המורים אל הכיתות למפגש? מדוע כל מי שמעז לערער הוא אדם חסר אופטימיות ולמעשה מרוקן רוח מהמפרשים? מדוע המבנה הנפשי של העוסקים בחינוך – ואני כמובן פוגע כעת ומתנצל כבר עתה בפני הראויים והם לא מעטים אבל הם בכל זאת מעטים – אינו מאפשר להם להשתחרר מהתודעה הכוזבת של האופטימיזם?
המושג אופטימיזם התקבל על ידי האקדמיה המדעית הצרפתית בשנת 1762. הוא הציע אז כמו לפני כן וכמו היום הבטחה לקדמה, לשכלול הכשרים האנושיים, למיצוי המצוינות, ליצירתיות, להטבת תנאי החיים, לממון מאפשר ובעיקר לגאולה, גאולת החברה ולעתים גם גאולת הנפש. הוא נקשר בנאורות, בקדמה, בהשכלה, גם בחילון. הוא נקשר בהעזה של האדם לשלוט על חייו, על מוחו, על תבונתו. הוא נקשר בבגרות והתרחק מילדות המבקשת את האל ואת הסמכות. הוא דיבר על הכלל במובן של תרומה, של תנועה, של דינמיות לעבר המשהו הזה שכונה גם מודרניות.
בדבריי אני מבקש להתייחס לאופטימיזם בחינוך כאל אותה רוח הנושבת במסדרונות, בחדרי המורים, בבתי ההורים וכן, גם בשיח הציבורי שחינוך יקדם אותנו, את ילדינו, שהם סלע קיומנו ונשמת אפנו. זו אותה רוח שבה אנו מתרגשים בסופה של כל שנה וכמובן בתחילתה כאשר הנשיא וראש הממשלה מגיעים לבקר ילדים צעירים באחד מבתי הספר (בדרך כלל בירושלים), מלטפים ראשים, מצטלמים ומאלצים את המורים לחייך אל מול הממלכה. זהו המפגש האופטימי בין ראשי הממלכה לדור העתיד שלה. כולם נעימים, כולם חיוביים, כולם שופעים וכולם, איך לומר, אופטימיים.
בספרו החשוב של פרופ' נמרוד אלוני חינוך טוב: לקראת חיים של משמעות, הגינות והגשמה עצמית הוא כותב כי "חינוך טוב הוא טיפוח בני אדם בזיקה לטבע האנושי, לתרבותי האיכותי ולסגולי האישיותי והכל מתוך הקפדה על אקלים אינטלקטואלי וחברתי שמותיר את רוח התלמידים חופשיה לחקרנות, לפרשנות, לביקורתיות, ליצירתיות ולהגדרה עצמית".
כותב אלוני: "זהו חינוך המבקש לסייע לאנשים לממש יכולות אישיותיות, תשתיות תרבותיות והזדמנויות חברתיות ולצרוף לעצמם חיים אוטונומיים ומלאים של משמעות, הגינות והגשמה עצמית".
ב-222 עמודי הספר פורס אלוני משנה סדורה אודות אותו חינוך טוב. זו משנה אופטימית שיש בה חינוך לחיים משמעותיים, לתרבות גבוהה כאידאל חינוכי, לקידום הטוב המוסרי והצדק החברתי וגם לאזרחות טובה בעידן גלובלי ורב תרבותי. המחויבות של אלוני להומניזם בחינוך מעוררת בקרב מחנכים רבים וגם בקרב אקדמאיים השראה. מזה שנים שהוא מחויב לפרויקט ההומניסטי שלו, בוחן אותו ומשכלל אותו כשהוא מתכתב עם ארבע גישות בחינוך ההומניסטי: מהגישה הקלאסית ועד הגישה הרומנטית נטורליסטית, עבור דרך הגישה האקזיסטנציאליסטית וכלה בגישה הרדיקלית.
אלא שגישות אלה כשהן מגיעות לשערי בית הספר הישראלי מתנפצות אל תוך מערבולת החינוך שאיננו מוצאים אלמנטים רבים ממה שאלוני מגדיר "חינוך טוב". האחידות הישראלית אשר מבנה סדר יום המחויב לשיח הניאו ליברלי, לשקריות שלפיה בחינות המיצ"ב, בחינות הבגרות, שלל מקצועות הלימוד והמשמעת סביבם הם שיובילו את התלמיד להצלחה כלכלית ולסגירת פערים בחברה הישראלית. ההורים, בוגרי המערכת, שותפים פעילים בחינוך המנרמל הזה אשר מבקש לסרס כל ביטוי של ביקורת ולהכניעה תוך קיטלוגה כפסימיזם חינוכי המוביל לניהיליזם ולפירור החברה. כל מבקר פוטנציאלי, יהיה גם המחויב ביותר לחינוך ואף לחינוך טוב והאידיאלים שלו על פי אלוני, מואשם מיד שהוא "חסר אופטימיות". והנה לכם עוד גילוי של אלימות חינוכית הדורשת לסלק מהשיח כל עמדה ביקורתית המחויבת להגינות אינטלקטואלית וחלילה גם אזרחית.
אז מה מסתתר מאחורי האופטימיזם החינוכי?
לעוסקים בחינוך וליודעים את שנעשה במכונה "המערכת" ידוע היטב כי בארבע השנים בהם שלט גדעון סער במשרד החינוך שוכללה ביד רמה מדיניות שהחלה עוד לפניו לימור ליבנת והביאה לשיאה יולי תמיר. זוהי מדיניות של הערכת התלמיד וראיית אי התקדמותו במסלול הציונים כבעיה שיש לאבחנה וגם לטפל בה באמצעים אלימים כמו אבחונים, תגבורים ושעות פרטניות. תחת אימת המבחנים הבינלאומיים נבנתה כאן פדגוגיה של פחד ואימה המיוצרת באופן היררכי ממשרד המנכ"לית או המנכ"ל לעבר מנהלת בית הספר בפריפריה, עבור דרך ראשי האגפים, מנהלי המחוזות והמפקחים. פדגוגיה זו מובילה את המערכת תחת מדיניות אחידה שבה התלמיד הינו מספר בגרפים של הישגים לימודיים. אם אינו מספר גבוה – הינו בעיה שיש לאבחנה ולטפל בה ואם הוא מספר גבוה הרי הוא מקור האופטימיזם החינוכי הלאומי.
פדגוגיה של פחד חוגגת מזה מספר שנים את הצלחתה המשגשגת בשדה החינוך והיא היום לא רק הבסיס לפעולת המערכת אלא גם הבסיס לפחד מנטישתה או יציאה כנגדה. במילים אחרות, הפחד השתלט על כולנו ואנו מעבירים אותו לדור הצעיר לא רק באמצעים מפוקחים היטב אלא גם בהתמכרותנו אליו (בלא להודות שהוא בסיס פעולתנו) עד כי הוא מנהל את חיינו החינוכיים. הפחד, או ליתר דיוק הפחד המוסתר והבלתי מדובר, הוא למעשה מרחב המובן מאליו החדש שלנו ובעיקר של תלמידנו.
לפדגוגיה של פחד יש מספר מאפיינים שאני מבקש להצביע עליהם:
  1. הטמעת החשש בתלמיד כי אם לא יבצע את שנדרש ממנו ומצופה ממנו – הוא ינשור או לא ישיג.
  2. הטמעת מערכת חיצונית של הערכות ובחינות אל תוך חיי התלמיד כמודל של דרישה בלתי פוסקת שאינה מעודדת חופש פעולה פנימי.
  3. סגירת כל אפשרויות של בחירה פדגוגית או אישית כדרך של חיים בעלי חרות פנימית. במקביל, קיטלוג כל חופש כמצב של אנרכיה וכל רצון כמצב של אי סדר. במקום זאת, הסדר, המשמעת, ההישגים, המסלול הקבוע והבלתי מעורער – הפך למרחב הפעולה החד משמעי של המערכת: פיקוח, מנהלים, מורים, הורים ותלמידים.
  4. ראיית התלמיד כמספר ולא כדמות עם רצונות. על הרצונות להיות מקוטלגים כגחמת ילדות או נעורים ולהיות נדחים.
  5. הצגת כל אלטרנטיבה חינוכית כמסוכנת וכבלתי ראויה.
 אחד השדות הבולטים שבהם רואים את חדירתה של הפדגוגיה של פחד והחשש הוא מכך שמערכת החינוך בישראל נמנעת מעיסוק פילוסופי-רוחני בשאלות הקיומיות הנוגעות לאדם, למהותו ולמקומו בעולם. עיסוק זה נדחה משום שהוא משחרר את המבוגרים מהחובה להיפרד מידענותם המקובעת והמקבעת, מסמכותם הגבוהה ובעיקר מעמידה את השאלה במרכז עיסוקו של האדם באשר הוא אדם ובתוך כך להיפרד מאמיתות כוזבות ומההצדקות שלהן.
זהו מהלך אינטלקטואלי כבד-משקל ולרוב מערער, בעיקר מצד המבוגרים. הוא תובע חזרה לנקודת ההתחלה ונכונות לאפשר לילדים את המרחב החינוכי החופשי והבטוח כדי לבסס בו שאלות ראשוניות וגם פוריות אודות עצמם, אודות חייהם, אודות סביבתם ובעיקר אודות העולם המשתנה שהם מגלים במקוריות הנכונה להם.
הוא תובע מאיתנו להיפרד מהקולוניאליזם המבוגר שלנו לטובת הבוסריות הצעירה שלהם ולראות בה את המעיין אשר בו התמימות היא מצע נכון לרגישות פילוסופית שאינה בהכרח נאיבית.
זו רגישות שיש בה תקווה שהשאלה היא זו שתזין את הגילוי ובעיקר את העושר האנושי. זהו מרחב שהמאפיין אותו היא הלגיטימציה לחקירה פילוסופית שאינה מתמקדת דווקא בתוכן אלא בשאלה ובעיקר בשאלות פילוסופיות החולשות על כל תחומי החיים ללא מגבלות. במובנים רבים, זו הלגיטימציה להיות במרחב שיש בו אי וודאות מתמשכת המאפשרת לילד לחיות את החיים כמרחב משתנה ולא כוודאות מדומיינת. התגובות המבוגרות שלנו לשאלות ולא השאלות עצמן הן שקובעות, במרחב זה, אם ינבע כלל דיון פילוסופי.
המסווה של החוכמה, הניסיון והחשש של המבוגר מהווה חסם בפני התפתחותה של חשיבה פילוסופית ילדית ולמעשה סוגר או מונע את התפתחותה של הרגישות הפילוסופית הנדרשת סביב שאלות חינוכיות. במקום שהמבוגרים תיסוג במעט ותאפשר לילד לגעת בשאלה באופן הטהור ביותר – היא מתבנת את הילד לתבניות של מבוגרים המשרטטים עבורם את "דמות הבוגר הרצוי".
המבוגרים לפיכך מקרינים את האופטימיזם החינוכי כשפה חיצונית, כעטיפת חסרת תוכן, כהבטחה לעתיד מזהיר, גם כלכלי – לילדים ובעצם מטילים צל ידעני כביכול על האור של עולם הילדים. המבוגרים לא יכולים לאפשר לילדים לצעוד לבדם בתוך ג'ונגל השאלות ללא צורך להגן עליהם, להגבילם ובעיקר להפחידם. בעולם בו הפחד הקיומי (מפגיעה פיזית) נוכח בעוצמות כה גדולות, היכולת להניח לילד, אפילו במישור המטאפורי והפילוסופי, הפך כמעט בלתי אפשרי.
 אני מבקש לטעון כאן כי פעולת חנק זו אינה רק מנרמלת את הצעירים – כלומר מצעידה אותם במסלול אחיד לבינוניות ולקונפורמיזם עדרי – אלא גם מבריחה מהם את הצורך למאבק, להתמדה במאבק, לעיתים למהפכה. המאבק לחריגה כאמצעי נכון למען עולם טוב יותר לא מקבל לגיטימיות. הצעירים מחונכים להאמין במערכת הקיימת או לפחות להסתדר איתה כי האופטימיזם החינוכי מחנך אותם לגבולות גזרה מצומצמים ביותר, כאלה שאנסה לתמצת במשפט אחד שמורים רבים אומרים אבל גם הורים: "זו המציאות, אין מה לעשות, מה אתה רוצה להתחיל לשנות? יש לך את הכוחות?". בנשימה נוספת הם מוסיפים את הניחוח האופטימי: "אבל יהיה בסדר, אתה תראה".
שוב, עטיפת הצלופן של האופטימיות מלווה תמיד את הסיפא של המשפטים שלנו, מבטיחים/לא מבטיחים עתיד לא ידוע אבל ורוד, כלומר אולי, כלומר לא בטוח. מבחינה זו האופטימיות הפכה לסם הרדמה לדורות שלמים, כלי לחינוך כנגד חשיבה עצמאית. לאיש לא ברור מה היא הגאולה המובטחת שם מעבר לאופק אבל כולם נאחזים בה כמוצאי שלל רב.
מה קיים שם מתחת למעטה האופטימיזם? מצויה שם מערכת היררכית בדמות ממסדים  – מטה משרד החינוך, המחוזות, הפיקוח;  בדמות תכנים חינוכיים – תוכניות לימודים סדורות על פי שכבות גיל, מעוגנות בתחומי דעת מוגדרים, צרים ומוּצרים ואמצעי רגולציה מחמירים אודות מעמד הידע הנלמד וסמכותו –  בדמות מבחני הערכה, רשויות בדיקה ותעודות הסמכה המעניקות כוח בידי מעניקיהן ומקבליהן – יצרה מעגל פרקטי לכאורה (ולפיכך בעל כוח מובנה) של הדרת האדם, התלמיד, הסובייקט, מהעולם החינוכי. בסופו של הדרך גם האדם במערכת יודע כי עליו לתפקד, להסתדר, להתאים את עצמו. בכך הוא מבצע פעולת דיכוי פנימי שהיא אדירת ממדים ויום יומית.
המבוגרים העוסקים בחינוך, בעיקר המורים אשר תומרנו על ידי מנהליהם ומפקחיהם להיות  קורבנות מנגנונים אלה ובו זמנית יצרניהם - כבר מסתגרים מאחורי חומות של ידע, במערה חשוכה של יומרה לחוכמה וניסיון ואינם מסוגלים עוד לבקר את עצמם.  הם כבולים וכבר אינם מאמינים כי לילדים יש את אותה רעננות פילוסופית ובמיוחד יש בהם את ההמצאתיות לשאול שאלות פילוסופיות על העולם.
מערכת החינוך לפיכך חוששת ובמקום לעסוק בפילוסופיה כאפשרות של מורים ותלמידים להיחלץ מהכלא הפסימיסטי שהכניסו את עצמם לתוכו והוכנסו לתוכם על ידי קברניטי המערכת. במקום לשאול שאלות באופן שייראה תחילה פסימי אבל יתכן שיוביל לגאולה אישית וחברתית עובדי ההוראה הצטוו ואף יש לומר התלהבו לדקלם טקסטים קבועים, שתוכניות הלימודים מוליכות אותם בתלם בלתי-יצירתי, שבו הם אינם יכולים לראות במפגש הדיאלוגי עם התלמיד ייעוד אלא עבודה המבקשת להביא להישגים תחת מדיניות הסטנדרטים. המורים שלנו שותפים לשיח האופטימי החינוכי שמעניק תקווה חלולה, מלל חסר תוכן ומבריח את הצורך למאבק, להתמדה במאבק או לאפשרות של חריגה ממרחב המובן מאליו השיקרי. מדוע מורינו שם? ואני יודע שיש רבים טובים וראויים אבל אחרים, והם רבים יותר, כבר לכודים שנים רבות בשיח הקורבני שבמרכזו עמדה נחותה של ציבור מוכה, חבול, מאוכזב, פגוע ובעיקר ממורמר ומצוקתי. הם הפכו זה יותר משני עשורים – לקהילת פריפריה מובלת וצלובה ולמקרבני תלמידים. קהילה זו של מורים היא הראשונה שקלטה בהתלהבות חסרת פשר ובצורה הפשטנית ביותר את השיח האינסטרומנטלי שבמרכזו אותה פדגוגיה של פחד.
מורים מקורבנים הם הראשונים שאינם מסוגלים להאמין בתלמידים שואלי שאלות ולפיכך הם גם לא יקבלו מעולם את השאלה כנקודת פתיחה למרתון הגדול של החיים, לנתיב המסע של החיפוש. הם גם ידחו את האפשרות למסע פילוסופי וידחוהו כגחמה פלצנית.
מורים שכבר מצאו את התשובה בקורבנוּת לא יכולים לאפשר לתלמידיהם לחשוב דרך שאלות. הם אפילו לא יכולים להעניק לשאלה מקום של כבוד. הם לעולם לא יתחילו שיעור בשאלה אלא מיד בתחילתו יעניקו את התשובה, את ההגדרה המדויקת, היחידה, זו שתוביל להצלחה בבחינה הקרובה, ל"הצלחה בחיים". הם פוסלים את השאלה בזלזול נוראי ודבקים – כמעט מתמסרים – לנרטיב המוביל את משרד החינוך ואת המדינה– לסרגלי המדידה וההערכה, כתשובה ניצחת לכל השאלות שבחיים. סרגלים אלה מנוגדים למהות החינוך.
בחינוך כוונתי לפעילות שמקדמת צעירים למיטבם – כותב אלוני– מתוך זיקה לטבע האנושי, למעולה התרבותי ולסגולי האישיותי. ובניסוח קצת אחר: ייעודו של החינוך הוא לאפשר לדורות הצעירים לממש בהצלחה את היכולות האישיותיות והתשתיות התרבותיות ולצרוף לעצמם חיים אוטונומיים ומלאים של הגשמה עצמית, הגינות חברתית ועושר תרבותי.
בעקבות דבריו החשובים של אלוני, אני מבקש לשאול האם מערכת יכולה להוביל למטרות אלה תחת פדגוגיה של פחד? עיסוק פילוסופי ובנייה של קהילת לומדים פילוסופית אינה אפשרית בסביבה חינוכית ובמרחב בית ספרי וחברתי אשר בו את הרוחב מחליפה הצרות, את האוניברסאלי מחליף הפרטיקולארי, את הפרטיקולרי מחליף הפרטיקולרי שלי, את האחר מחליף האני, את העומק מחליף הקיצור הנדרש, את האפשרות להעמיק מחליפה התשובה הקצרצרה שאותה ניתן ללמוד, לשפוך ולשכוח. והפחד נקלט. הוא נקלט היטב בכל מחוז, בכל בית ספר. החרדה מהשאלה מנהלת את המערכת כבר מספר לא מבוטל של שנים ולפיכך הפילוסופיה כמנוע צמיחה חינוכי הוטמעה כאויבת של המערכת.
ניצחון הפסיכולוגיה על הפילוסופיה וחדירתה של הפסיכולוגיה לכל המרחבים החינוכיים היא, גם היא, יצרה מצב שבו המורה והתלמיד משוכנעים להתאים את עצמם למערכת, לדרישותיה, לסדר היום שלה ובהכרח להימנע מהיכרות עם עצמם. הפסיכולוגים מסייעים לשכנע את קברניטי הפחד והמורא כי התלמיד הוא בדרך כלל הבעיה וכי הפתרון הוא בהתאמתו למערכת, בשינוי טבעו, בשיופו החינוכי לכלל תבנית יצוקה מראש.
כדי להטמיע פדגוגיה של פחד פנימה גויס האופטימיזם החינוכי כשפה חיצונית, כחומה בצורה. המערכת מספרת לעצמה שהיא קדושה ומבצעת מעשי קודש והמורים הרי הם משמשים בקודש. הסיסמאות הפכו להיות חזות הכל ואסור לקלקל את החגיגה כי צריך אנשים אופטימיים בחינוך. כל מי שמתקיף כי הוא דואג מוצג כפסימיסט חסר תקנה, תבוסתן שאינו מאמין במערכת ומקוטלג.
החלק האחרון של ספרו של פרופ' אדיר כהן עוסק בתקווה ואני שואל איזו תקווה יש במערכת שהפכה את הסיסמאות שלה לאמת שלה? מי יחדור את חומות האטימות ויאפשר למערכת להביט במראה ולומר – אפשר גם אחרת. המשורר ג'קומו ליאופרדי כתב שהמרב שהחכם עשוי להתרומם עדיו הוא ההרואיזם הטרגי של מי שהבין את חוסר התכלית של הקיום.
 יש הרואים בטקסט זה את שיא הפסימיזם שלאחריו אין עוד טעם בחיים ראויים. יש כאלה שסבורים כי זהו שיאו של האופטימיזם הראוי המבקש לטעת בחוסר תכלית זו ובהירואיזם טרגי זה משמעות למשל מהסוג הנכון שמציע לנו נמרוד אלוני ב"חינוך טוב". אבל כדי להגיע עד דיון מעמיק בשאלות אלה יש להיפרד מהחינוך המנרמל, מהשיח הקורבני והפדגוגיה של פחד. או אז העולם החינוכי יהיה כנראה באמת באמת אופטימי.





7 תגובות:

Eden Rachman אמר/ה...

מאמר מרגש ומטלטל. אז איך משנים את התמונה שתיארת? מה מורה צעיר כמוני יכול לעשות?

ד"ר אריה קיזל Dr. Arie Kizel אמר/ה...

להיות מורה טוב לתלמידיו. מורה שמסוגל להראות להם ריבוי פרספקטיבות ויכולת לשחרר את עצמם מכבלי המערכת.

תיכון נט אמר/ה...

אריה יקר

כתבת מאוד יפה. מאמר שראוי לעבור ולהוות בסיס לעבודה בחדרי מורים. אצלי לפחות יעבור וידובר אני מקווה. רם כהן

ד"ר אריה קיזל Dr. Arie Kizel אמר/ה...

תודה רם היקר.

ערן עדי ציובן אמר/ה...

שלום אריה,
אני חושב שתמצתת באריכות את לא רק את מהות הקונפליקט האדיר של מערכת החינוך, אלא בעיקר את מהות הקונפליקט של האזרחות במדינת ישראל.

ראשית נצא מתוך ההנחה, המקובלת והנכונה אגב, שמערכת החינוך הממלכתית היא לא יותר מאשר כלי בידי המשטר להבטחת מימוש מטרותיו. כידוע, אל לנו לנסות לבחון את ההצהרות אם ברצוננו לדעת מהם הערכים והמטרות של המשטר, אלא את המעשים בפועל בלבד. לכן, כאשר אתה מתאר את הפדגוגיה של הפחד, אתה מתאר למעשה את משטר הפחד עליו מתבסס המשטר במדינת ישראל.

חשוב לומר שבאמרי משטר פחד, אני מתכוון למשטר שהכוח הגדול שלו הוא בהנחלת הפחד מגורמים חיצוניים ככלי המכווין את האזרחים להתנהגות מסוימת מאד, ורצויה בעיניי המשטר. הכלי הזה הוא היחיד המאפשר למשטר לתרץ כל פעולה באמצעות אותו פחד מגורם חיצוני.

לראייה ניתן להתרשם משלל "הביטוחים" שמדינת ישראל מתקצבת בכל תקציב מחשבון המיסים שלנו: תקציב הביטחון שהוא למעשה פרמיית ביטוח מפני איומים חיצוניים (כל מלחמת החימוש מול הסורים מאז 1973 ירדה לטימיון, הרי לא נלחמנו מולם יותר); מס בריאות וביטול לאומי, שלא תורמים לעתידנו יותר מדי בפועל; פנסיה חובה, שכבר היום ידוע שלא תספק כלל את צרכינו ואולי עדיף אפיק השקעה אחר (לא סתם המדינה שינתה את יעוד קופת הגמל לכלי פנסיוני בפועל במקביל לקרן הפנסיה); ביטוח רכב חובה, כי אנחנו לא יכולים לדאוג לעצמנו; ביטוחי בריאות משלימים למיניהם; וכמובן תקציב החינוך, שאינו מבטיח עתיד מזהיר, אלא בעיקר הווה מוכר - זוהי למעשה פרמיית הביטוח שאנו משלמים על מנת לוודא שמה שהיה, הוא שיהיה.

תחת המסגור הזה, ניתן גם לומר שמערכת החינוך מתקיימת כפי שהיא מפני שאין רצון אמיתי לשנותה. זהותו של שר החינוך אינה משנה מאומה, מאחר ומעליו קיימת תשתית משטרית שלמה המצרה את צעדיו וקובעת עבורו שכל השינויים שהוא יחיל, יהיו בשוליים בלבד. ליבת המערכת תהיה כפי שהייתה. מה שהיה הוא שיהיה. לכן, עם כל הרצון הטוב והכן של שר החינוך לשעבר שי פירון, גם הוא לא היה יכול לעשות שינוי אמיתי במערכת החינוך. זהו לא המנדט שלו כלל לעשות כך. המערכת הייתה אותה מערכת לפניו, ותשאר אותה המערכת בדיוק גם אחריו.

שינוי אמיתי צריך לנבוע מהדרגים הגבוהים יותר במשטר שלנו - דהיינו אזרחי מדינת ישראל, אשר יביעו את רצונם בצורה ברורה, וזו תבוא לידי ביטוי בכנסת. אלא שאזרחי המדינה שרויים בעננת הפחד שמערכת החינוך הצליחה, בצורה מופתית אגב, להשריש בהם. הם לא רוצים שינויים, הם לא רוצים את הלא מוכר. השונה הוא הרע, הנאצי, הערבי, האיראני, השמאלני, החילוני, האטאיסט, החרדי, הימני, המתנחל, הרוסי, האתיופי, האירופאי המתנשא, האנטישמי, המנומס, המרובע, הברברי. אותם אנחנו לא רוצים בחיינו, אנחנו רוצים את ראש הממשלה הביטחוניסט, את צה"ל החזק, את הממלכתיות המדירה אותנו מכל מעשיהם של המשה דיינים שודדי העתיקות ואונסי הפקידות, ובמקום זה מנפיקה לנו גיבורים שנוכל לשאת את שמם בגאון בכמה מועדים בשנה - הרי גם לנו מגיע איזה גיבור לאומי בשיעור קומתו של מהטמה גנדי, אולי יהיה זה מאיר הר ציון?

ג'ורג' ברנרד שו הבריק ואמר שדמוקרטיה היא שיטת המשטר היחידה שמבטיחה שהגוף האזרחי ייקבל בדיוק את מה שמגיע לו - ומערכת החינוך היא תוצר עגום המבשר יותר מכל שבהינתן ההתנהגות וההתנהלות הנוכחית של אזרחי ישראל - זה בדיוק מה שמגיע לנו.

Ronen Pinkas אמר/ה...

תודה אריה. מאמר מעניין ומעשיר.
גם אני חושב שהקשר בין אופטימיות ופחד הוא מהותי. מתחת למעטה האופטימיות נפער בור עמוק ולעתים לא-מודע של פחד. בעולם החינוך לעניות דעתי אין צורך "לבחור" או להמשיג את היחס בין אופטימיות ופסימיות (זהו עניין שולי שוודאי מעסיק פסיכולוגים של האישיות), אלא יש לעודד את התלמידים להיות מסוגלים להבחין בין פנטזיה ואשליה לבין ריאליות וממשות.
במילים בוטות יותר: להבחין בין "הזהות" של הדברים לבין "המהות" שלהם.

אופטימיות ופסימיות הם שני צדדים אולי דטרמיניסטיים של אותה המטבע. מעין ההשקפות עולם שאין בינן לבין המציאות הממשית ואף לא הערכית כמעט דבר. אופטימיות יכולה להוביל לנאיביות, ופסימיות יכולה להוביל לאדישות.
הממשות היא יותר מזה.

itam mozes אמר/ה...

היה עצום לקרוא את זה
חיכיתי למאמר נוקב כזה
בכסיסת צפורניים
תודה
מאמר מפעים!!