13 בספטמבר 2010

על עיצוב הזיכרון בספרי לימוד בהיסטוריה לבתי הספר הערביים בישראל 1948 – 2008


תצלום: cohdra  USA

עיצוב הזיכרון בספרי לימוד בהיסטוריה
לבתי הספר הערביים במדינת ישראל 1948 – 2008
בעקבות עבודת הדוקטוראט של ד"ר חנה שמש (רש)
מהאוניברסיטה העברית בירושלים

מאת אריה קיזל


הווארד מהלינגר (Mehlinger) טוען כי ספרי הלימוד הם הגרסה המודרנית למספרי הסיפורים בכפר מאחר שהם אחראיים להעביר לנוער את מה שהמבוגרים מאמינים ומה שהמבוגרים מאמינים שהצעירים צריכים לדעת על התרבות שלהם. לדעתו כמעט שום אמצעי אחר של סוציאליזציה לא יכול להשתוות לספרי הלימוד . יותר מכך, ספרי לימוד למרות שהם נוטים להיות מוצגים כאמצעי הוראה של "חומר נטרלי" או "ידע לגיטימי" מנוצלים, לעיתים קרובות, ככלים אידיאולוגיים לקידום אמונות מסוימות ולביצוע לגיטימציה כוללת של אותן דעות או סדר יום וכן לארגון הידע של בתי הספר אשר מעורבים בתהליך אידיאולוגי שמשרת קבוצות או מעמדות מסוימים בחברה. קשה לאמוד את התפקיד המדויק של ספרי הלימוד בהשוואה לאמצעי חברות אחרים. החשיפה הגדולה של הדור הצעיר למדיה אלקטרונית ללא ספק פגעה במעמד ספרי הלימוד כמכשיר חינוך אך עדיין רוב החוקרים נוטים להסכים שספרי הלימוד נשארים מרכזיים, כמעט קריטיים, במעמדם.
חקר ספרי הלימוד עבר התפתחויות שונות במהלך התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. התקופה הראשונה התאפיינה באיתור שגיאות, איתור דעות קדומות וסיפורים שגויים שהוכנסו אל הספרים בכוונת מכוון. כתוצאה משורת מחקרים ראשונה זו פורסמו דו"חות לא מעטים שהצביעו על ירידה של נטיות לאומניות בספרי הלימוד בהיסטוריה.
השלב השני של חקר ספרי לימוד שהחל בשנות ה-70 המוקדמות מאופיין בשינוי ובמעבר לבדיקה תמאטית של הספרים. המוקד הוסב לנושאים שהוזנחו בעבר כמו אתניות וגנדר. המחקרים החדשים התמקדו לא רק בתוכן הספר אלא גם במבנהו, בתהליך פרסומו ובהשפעת הספר על המורה והתלמיד. מתודות המחקרים החדשים ניסו לחשוף את דפוסי הכתיבה ההיסטורית והקשר בין ההיסטוריה לפוליטיקה. כך למשל שילוב ניצחון או תבוסה בקרב היסטורי או מתן תשומת לב רבה יותר לאזור מסוים על חשבון אזור אחר לא זכה עוד להתייחסות עובדתית בלבד, אלא היה ניסיון מחקרי לחשוף את השימוש המניפולטיבי של העובדות שחדרו לספרי הלימוד בהבניית הזיכרון הקולקטיבי והזהות של קוראיו. בד בבד היה ניסיון מחקרי לחשוף את מגמות הכותבים והאינטרסים שלהם.
בשלושת העשורים האחרונים גבר מאוד העניין בחקר ההיסטורי של ספרי הלימוד שהינו חלק מהיסטוריה של תוכניות הלימודים (היסטוריה קוריקולרית) אשר יעקב עירם מגדיר כ"ניסיון לתעד, לפרש ולהבין את התהליך שבאמצעותו קבוצות חברתיות בוחרות, מארגנות ומעבירות ידע ואמונות באמצעות מוסדות חינוך בזמן מסוים".
תוכניות לימודים (וספרי לימוד בכללם) הנן רכיב חשוב בהיסטוריה החברתית באשר הן "משקפות את מה שנראה חשוב לשימור בעיניה של חברה מסוימת וראוי למסירה בצורה שיטתית לדור הבא, גם אם תכניה של התוכנית הן בגדר של פשרה בין קבוצות שונות" . בהיסטוריוגרפיה של החינוך, ניתוח תוכניות לימודים וספרי הלימוד הנו חלק מהמגמה התרבותית אשר נועדה לחקור את "התהליך אשר באמצעותו נמסרת התרבות מדור לדור".
לספר הלימוד בהיסטוריה יש חשיבות רבה במיוחד משום שהתלמיד מייחס להם סמכות אפיסטמולוגית גבוהה. האדם נוטה מטבעו להאמין באמונות שהן בגדר "עובדות היסטוריות" ויש יסוד להניח כי לספרי הלימוד בהיסטוריה השפעה רבה על עיצוב עמדות בעיקר הזיכרון הקולקטיבי.
מחקרים שנערכו בארצות הברית, במערב אירופה וישראל מעלים כי קיימים עיוותים בספרי לימוד בהיסטוריה, כמו בספרי לימוד בתחומי דעת אחרים, ובהם נטייה להנציח מיתוסים וחצאי אמיתות שאין להם ביסוס מדעי, סלקטיביות בבחירת אינפורמציה המעניקה לגיטימציה רק לאומה "שלך" ובחירת מושגים חיוביים לגבי תיאור עצמך ומושגים שליליים לתיאור האחר.
חקר ספרי הלימוד בישראל הועמק בעשרים השנים האחרונות. אחת מפורצי הדרך הייתה רות פירר שכתבה עבודת דוקטור על השפעת הערכים הציוניים על ספרי הלימוד לתולדות עם ישראל בארץ ישראל . בהמשך לעבודה זו כתבה פירר מספר עבודות נוספות, שזכו לצאת בספרים, ואשר בהן היא בדקה סוגיות מסוימות בספרי הלימוד כמו תיאור השואה בספרי הלימוד של תולדות עם ישראל והחינוך הציוני כפי שהוא בא לידי ביטוי בספרי הלימוד של תולדות עם ישראל.
גם פרופ' אלי פודה הרים תרומה חשובה לחקר ספרי הלימוד בישראל. הוא התרכז במחקר ספרי הלימוד בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי.
תרומה חשובה למחקר מצרפת עתה גם ד"ר חנה שמש (רש) שטוענת כי אף כי במדינת ישראל, ספרי הלימוד בהיסטוריה בעברית ובערבית מייצגים בעיקר את הנרטיב היהודי-ציוני בהיסטוריה ומתעלמים (ובמקרים אחדים דוחקים לשוליים) נרטיבים של קבוצות אחרות במדינה, קיים תהליך הדרגתי שבו מערכת החינוך הישראלית מקצה יותר ויותר מקום להיסטוריה ערבית ופלסטינית. ראוי לציין כי תהליך זה נכון בעיקר לגבי ספרי הלימוד לבתי הספר התיכוניים שבהם נלמדים פרקי ההיסטוריה המודרנית.
שמש כתבה עבודה מאירת עיניים תחת הכותרת עיצוב הזיכרון בספרי לימוד בהיסטוריה לבתי הספר הערביים במדינת ישראל 1948 – 2008 (בהדרכת פרופ' אלי פודה וד"ר דן פורת, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2009).
לדבריה, כתיבת ספרי הלימוד בערבית התפתחה לאור הגישות החדשות להוראת היסטוריה במגזר היהודי גם בתחום עיצוב הספרים וגם בתוכנם: מספרי לימוד מודפסים בכתב אחיד ורציף לעימוד מאיר עיניים וחלוקה ברורה לפרקים ופרקי משנה. מכתיבה פשטנית כרונולוגית לכתיבה אקדמית מעוררת ויכוח ושאלות. מעיסוק בהיסטוריה פוליטית יהודית וציונית להרחבה בנושאי היסטוריה כללית ותולדות הערבים והאסלאם.
ספרי הלימוד בהיסטוריה היו לאורך השנים בבואה להתרחשויות הפוליטיות והחברתיות במדינת ישראל הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית. אלה תרמו לשיח על תוכנם של הספרים ובעיקר על התכנים הנוגעים ישירות להיסטוריה של הערבים בישראל והמדינות הערביות והמוסלמיות. אף על פי הביקורת של מנהיגי הציבור הערבי בישראל נראה כי בנושא ספרי הלימוד בהיסטוריה ישנה מידה לא מבוטלת של היפתחות וניסיון להתמודד עם הנרטיבים השונים. הניסיון אינו מדעי בלבד. גורמים יהודים וערבים שונים פעלו בשיתוף פעולה והציעו דרכים מגוונות להצגתם של שני הנרטיבים לתלמידים בישראל. שמש מסכמת: "נראה, כי אחרי שישים שנות קיומה של ישראל, המדינה חייבת לתת את דעתה על מקומו של המיעוט הערבי בחברה האזרחית הישראלית ולאפשר לו ביטוי אמיתי בתוך מערכת חינוך שוויונית".
לדברי שמש, אמנם מדינת ישראל הפרידה את מערכת החינוך לערבים מן המערכת היהודית והלימודים בה מתנהלים בשפה הערבית, אך ההפרדה היא בעיקרה אדמיניסטרטיבית. בכל הקשור לתכניות הלימודים ולספרי הלימוד – אלה חייבים אישור מלא של מפקחי המשרד המנוהל רובו ככולו בידי יהודים. העובדה כי מערכת החינוך לערבים אינה קובעת את תוכני הלימוד של עצמה יוצרת זיקה ישירה בין מדיניות המשרד ובין התוצר המוגמר - ספר הלימוד - ובין מה שנלמד בכיתות. לכן, לא ניתן לנתק דיון בספרי לימוד לערבים במדינת ישראל ממדיניותו של משרד החינוך ומן הזיקה שבין התפתחות ספרי הלימוד לבתי הספר העבריים ולבתי הספר הערבים.
בתחום ההיסטוריה, קובעת החוקרת, ניתן לומר שפרקים בקורות עם ישראל שולבו בספרי הלימוד בערבית ואילו פרקים מקבילים בתולדות העמים הערבים וההיסטוריה של פלסטין הערבית חסרו או שנכתבו על פי נקודת המבט היהודית-ציונית.
בסקירתה המעמיקה אודות תולדות מערכת החינוך הערבית בישראל קובעת שמש שעם קום המדינה מערכת החינוך לערבים כמעט נעלמה מן המפה. לעומת המערכת היהודית שצמחה וטופחה על ידי מוסדות יהודים שונים עשרות שנים לפני 1948 והיוותה בסיס לבנייתה של המערכת הממלכתית הישראלית, אחותה הערבית כמעט נמחתה בעקבות פגעי המלחמה. הערבים שחיו בפלסטין תחת המנדט הבריטי (וגם בשנות השלטון העות'מאני) היו תלויים כמעט לחלוטין בבתי ספר של שלטון זר שלא תמיד הקמת מערכת חינוך ראויה לילידים עמדה בראש מעייניו או שלא הצליח להעמידה מסיבות כלכליות ואחרות. התבוסה במלחמה בשנת 1948 הביאה לבריחתם ולעזיבתם ואף לגירושם של רבים מן העילית הפוליטית והחברתית הערבית וביניהם גם מורים רבים והותירה את היישוב הערבי שנותר בגבולות המדינה ללא מנהיגות ראויה. מערכת החינוך לערבים במדינת ישראל נקלעה למצב של בנייה כמעט יש מאין. באשר לספרי הלימוד – אלה כמעט לא היו בנמצא. רבים מן הספרים שהיו בשימוש לפני 1948 יצאו לאור בארצות ערב. במציאות הפוליטית החדשה לאחר המלחמה שבה מדינות ערב נותרו אויב למדינת ישראל, נותק הקשר עם המדינות הערביות ולא ניתן היה לייבא את ספרי הלימוד. המדינה גם לא יכלה לאפשר שימוש בספרים כאלה שבהם מופיעה הסתה נגד היהודים או נגד מדינת ישראל והדבר ראוי היה לבדיקה מדוקדקת במיוחד בתחום ספרי לימוד בהיסטוריה שבהם עסקינן. ייאמר אפוא כי בנושא ספרי הלימוד בהיסטוריה - ואלה כמעט לא היו בנמצא - משרד החינוך אמור היה להיערך לכתיבתם המידית, אולם הדבר לא נתאפשר במהירות הרצויה במציאות של השנים הראשונות להקמת המדינה. ספרי לימוד בהיסטוריה בשפה הערבית החלו להופיע רק לקראת סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. קצב פרסומם אינו משביע רצון עד ימינו, אך קצב הוצאתם לאור גדל עם השנים.
לדברי שמש, לא זו בלבד שספרי הלימוד לא נכתבו במקביל לצורכי המערכת, ניתן לומר כי רק בשני העשורים האחרונים חוברו הספרים בידי כותבים ערבים, רובם מורים להיסטוריה בעלי ניסיון בהוראה המכירים את מערכת החינוך הערבית ואת בעיותיה. לטענת המערכת, עד אותה עת, מפאת מיעוטם של מורים ערבים מיומנים, קשה היה לאתר כותבים מתאימים. טענה זו נכונה באופן חלקי בלבד. משום שמרשימת כותבי הספרים עולה כי כותבים מתאימים לא חסרו, וגם אם חסרו ניתן היה להיערך להכשרתם של אחרים. אפשר בהחלט להניח כי משרד החינוך העדיף בעניין זה פיקוח על תוכן הספרים ולפיכך העדיף להפקיד את מלאכת כתיבתם בידי כותבים יהודים.
המחקר כולל בדיקת ספרי הלימוד בהיסטוריה בשפה הערבית מיום הקמת המדינה ועד ימינו והוא מראה שהפיקוח של המשרד אפשר קביעת תכנים והכתבת הנרטיב היהודי-הציוני בספרים, אך לא במידה שווה לאורך כל התקופה. הנרטיב היהודי-הציוני הוכתב בספרי הלימוד בעברית כאמצעי מרכזי לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי בקרב בני הדור הצעיר ולצורכי בינוי אומה ברוח יהודית-ציונית שזה עתה קיבלה את עצמאותה. בספרים בני הדור הראשון והשני בולטים ביותר הפרקים בתולדות עם ישראל ואף בולט עוד יותר החסר בנושאים בתולדות הערבים והאסלאם בעיקר בעת החדשה. דגשים אלה משתנים בדור השלישי והרביעי של הספרים לטובת תולדות הערבים והמזרח התיכון.
החשש כי המיעוט הערבי בישראל יהווה גורם עוין ומשתף פעולה עם מדינות ערב הכתיב, לדברי שמש, השלטת שיח כזה בספרי הלימוד אשר התעלם מייחודם כקבוצה בעלת נרטיב משלה. ספרי הלימוד לערבים במדינת ישראל הם דוגמה ייחודית לספרים הנכתבים לא רק בפיקוח מלא של משרד חינוך ממשלתי הנשלט על ידי יהודים, אלא גם תוכן הפרקים, הנושאים לדיון והיקפם משקפים את ההתפתחויות הפוליטיות ואת יחסיה של מדינת ישראל עם שכניה הערבים. הדוגמה הבולטת לכך היא השיח על מאורעות 1948. עד סוף שנות השמונים המלחמה נקראת "מלחמת העצמאות" ותיאור מהלכיה התרכז בצד היהודי ובהקמתה של מדינת ישראל. ספרי שנות התשעים מכנים את המלחמה בביטוי הניטרלי "מלחמת 1948" ומעירים גם לגבי הצד הערבי במלחמה. ספרי שנות האלפיים משקפים את הוויכוח בחברה הישראלית לגבי המושג "נכּבה". אם כי בספרי הלימוד הערביים המושג "נכּבה" אינו מוזכר אלא במרומז, ניכרים סימנים ראשונים של דיון בנרטיב הערבי-פלסטיני של המלחמה.
החוקרת חנה שמש קובעת כי הזיהוי הקבוע בין הערבים החיים בישראל ובין הפלסטינים ותושבי מדינות ערב מקבע את מעמדם לא רק כמיעוט אתני ותרבותי בתוך ארצו, אלא מעמידו כגורם בסכסוך פוליטי אזורי על כל המתחייב מכך.
עם השנים, מונופול הנרטיב היהודי-הציוני האחד בספרי הלימוד נסדק ופרקים נוספים המשקפים גם קבוצות אחרות החלו להסתנן לספרים. יותר ויותר אנשי חינוך ערבים (ובתוכם גם יהודים ישראלים) יצאו נגד האפליה והקיפוח של המגזר הערבי בתחום החינוך והצביעו על הכשלים בנרטיב המוצג בספרי הלימוד בהיסטוריה.
שמש קובעת כי שישים שנות קיומה של המדינה זימנו תמורות פוליטיות וחברתיות בחברה הישראלית אשר קבעו את מדיניות משרד החינוך כלפי הוצאת ספרי לימוד בהיסטוריה ותוכניהם. ממערכת חינוך אשר ביקשה ליצור נרטיב אחיד מחייב, עברה החברה הישראלית תהליכים של היפתחות והכרה בקבוצות שונות ומגוונות. התפישה כלפי ה"אחר" בתחומי הפוליטיקה והחברה הייתה לסובלנית יותר, וניתן יותר ויותר מקום להשמעת קולות נוספים. אל ספרי ההיסטוריה הוכנסו למשל פרקים ממורשת יהדות ארצות האסלאם, הוסבה תשומת הלב לפעילות נשים ובנושאים אחדים הוצגה עמדת הצד הערבי אל מול עמדותיהם של היהודים.
אל גורמי השפעה אלה הצטרפו מחקר חינוכי חדש ותורות חינוכיות מתקדמות אשר הובילו את משרד החינוך הישראלי לשינויים בכתיבת תכניות הלימודים וספרי הלימוד. ספרי הלימוד בהיסטוריה לא התמקדו יותר בהעברת אינפורמציה בלבד, אלא עודדו את התלמידים לבחון ולבקר את המאורעות ההיסטוריים. הדגש שהושם בחשיבה ובביקורת אפשר למחברי הספרים להציג כמה מקורות למאורע היסטורי, ביניהם מקור ערבי, וכן בפרק השאלות נתבקש התלמיד לבחון את האירוע ההיסטורי גם על פי נקודת הראות הערבית. לדוגמה, השאלות על הצהרת בלפור במהדורות הישנות מתמקדות בתרומתה ליישוב היהודי ואילו בספרי שנות התשעים ואלפיים מתבקש התלמיד גם להעריך את מידת השפעתה על הערבים בפלסטין. את ספרי הלימוד רבי המלל בהדפסה אחידה החליפו ספרי לימוד בהדפסה ברורה, חלוקה בהירה לפרקים, קטעי מקורות, תמונות, מפות, טבלאות וכד'.
החוקרת מצביעה על תהליך שבו, לאורך ציר הזמן, ייצוגו של הקול הערבי בספרי הלימוד הערביים בהיסטוריה הולך וזוכה למקום נרחב יותר. התהליך אשר מתרחש במקביל גם בספרי הלימוד בעברית, עדיין אטי, אך בהחלט ניתן להצביע על שינויים מוגבלים בספרי הלימוד בעיקר בשנות האלפיים.
הבדיקה המקיפה שלה של ספרי הלימוד בהיסטוריה לבתי הספר הערביים מאז הקמת מדינת ישראל ועד שנות האלפיים המוקדמות מעלה כי ניתן לזהות ארבעה שלבים.
ספרי הדור הראשון – הדור הציוני – (1970-1949) התאפיינו בהתמקדות בהיסטוריה יהודית וציונית בספרי הלימוד. ספרי הלימוד בהיסטוריה בשפה הערבית היו תמונת מראה של ספרי הלימוד בעברית.
הדור השני של הספרים – הדור המתחבט - (1990-1970) בישר הכנת תכנית חדשה אשר ביקשה להרחיב את לימודי ההיסטוריה הערבית לערבים. המערכת הישראלית הכירה בחשיבות הוראת תולדות הערבים והמזרח התיכון לתלמידים הערבים מתוך מגמה לטפח בהם את מורשתם, אך גם כדי להקנות להם ערכים אוניברסאליים ודמוקרטיים מתוך מגמה לקרבם אל הדומה בין התרבות המוסלמית והיהודית ולשלבם כאזרחים בחברה הישראלית.
ספרי הדור השלישי - הדור המאתגר - (2003-1990) מורים על מעבר בולט מתולדות הערבים להתמקדות בתולדות מדינות ערב במזרח התיכון ופלסטין.
בסוף שנות התשעים (1999) נכתבה תכנית חדשה להוראת היסטוריה בבתי הספר התיכוניים הערביים. התכנית הציבה אתגר גדול וחשוב וביקשה לשלב בספרי הלימוד גם פרקים העוסקים בנושאים, כגון: התנועה הלאומית הערבית, הסכסוך הישראלי-ערבי, העם הפלסטיני והערבים במדינת ישראל. תכנית הלימודים משנת 1999 מורה במפורש על הוראת נושא חובה: "היסטוריה של החברה הערבית הפלסטינית" הכולל את מלחמת 1948 ואת בעיית הפליטים. בין מטרותיה "העמקת תחושת השייכות של התלמיד הערבי אל העם הערבי והפלסטיני ואל האומה הערבית ומדינת ישראל". אולם קיים פער גדול בין הפן ההצהרתי של תכנית הלימודים שהוא מקדם הוראה של היסטוריה ייחודית של הערבים והפלסטינים ובין ייצוגם של נושאים אלה בספרי הלימוד. ספרי לימוד מותאמים לתכנית כמעט לא נכתבו.
שמש קובעת במחקרה כי הוועדה לתכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה לבתי הספר הערביים, אשר סיימה את עבודתה בשנת 1999, עבדה במציאות ישראלית קשובה יותר לצורכי החינוך הערבי. תכנית הלימודים המתוקנת משנת 2007 ועמה ספרי הלימוד של שנת 2008 מורים על מגמה הולכת וגוברת של כתיבה עצמאית יותר על תולדות הערבים גם בנושאים שעיצבו את גורלם המשותף של יהודים וערבים במדינת ישראל.
מהלך נוסף אשר השפיע על תוכנם של ספרי הלימוד של שנות האלפיים היה הוויכוח הנוקב בתוך מערכת החינוך היהודי באשר להצגת תולדות הערבים בתוך ספרי הלימוד בעברית. בעקבות מחקרים חדשים של היסטוריונים אשר תיארו מציאות שאינה חד-צדדית ואינה חד- משמעית לגבי מאורעות העת החדשה בארץ ובמזרח התיכון, החלה להישמע דרישה לשלב את הנרטיב הפלסטיני בתוך ספרי הלימוד. "פולמוס ספרי הלימוד", כפי שכונה בשיח הציבורי, החל לאחר פרסום כמה ספרי לימוד בעברית אשר הציגו גם היבטים של מאורעות 1948 אשר ערערו על הנרטיב הציוני הפשטני. דרישתם של מחנכים ערבים בארץ לתת ביטוי הולם להיסטוריה הערבית של פלסטין בתכנית הלימודים בהיסטוריה לערבים נתפסה בחוגים רבים כלגיטימית לאור הדיונים בתוך המערכת היהודית.
התפתחויות אלה סללו, לדברי שמש, את הדרך לדור הרביעי - הדור המערער - של ספרי הלימוד (2008-2003). בשנת 2007 נערכו תיקונים בתכנית הלימודים בהיסטוריה בבתי ספר הערביים. למרות ניסוח מטרות מרחיבות באשר להיסטוריה ערבית, ובעיקר באשר להיסטוריה מודרנית, ספרי לימוד שנכתבו בערבית עד כה ועסקו בנושאים כמו הצגת הנרטיב הפלסטיני למאורעות 1948 ותמורות פוליטיות בקרב הערבים בישראל, עדיין אינם מספרים נרטיב ערבי-פלסטיני עצמאי. שמש קובעת כי בכל זאת, קיימת הרחבה רבה בהבהרת העמדה הערבית בעיקר בזיקה ליחסי יהודים וערבים בארץ ישראל במאה העשרים. אמנם מושג כמו נכּבה אינו מוזכר בספר הלימוד עצמו, אך פעולותיו ועמדותיו של הציבור הערבי בארץ ובמדינות ערביות אחרות מובלטות מאוד. במדריך למורה של אחד הספרים אף מופיעה הנחיה מפורשת לדון במושג נכּבה לעומת מלחמת העצמאות. הספרים האחרונים מקדישים גם מקום לדמויות חשובות אשר הובילו את מאבקיהם של הערבים מול המנהיגות הציונית ומנתחים את הסיבות למהלכיהם. מגמות אלה של הדגשת הפן הערבי של ההיסטוריה מהוות ערעור על המצב הקודם שבו ניתנה קדימות ברורה לנרטיב היהודי-ציוני.
שמש מסכמת וקובעת כי מדינת ישראל ואזרחיה לא יוכלו בעתיד להתעלם ממיעוט כה בולט בעל צרכים מיוחדים אשר לא ניתן יהיה לנתקו מזהותו הפלסטינית הלאומית והתרבותית. ישראל תצטרך למצוא דרכים לאפשר למערכת החינוך הערבית למצוא את דרכה העצמאית, להתרחב ולהתפתח למערכת חינוך משמעותית עבור קהילתה. תכניות לימודים מתאימות וספרי לימוד חדשים יכולים להוות אמצעי ראשון וחשוב לקידומה של המערכת ולתהליך העצמה של הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל. במקביל, גם מערכת החינוך לבתי הספר העבריים תצטרך להיענות לאתגר ולשלב בתכניה חומרים רבים יותר על תולדות הערבים והאסלאם, ובמיוחד על ההיסטוריה המודרנית של ארץ ישראל והמזרח התיכון במטרה ליצור מערכת שוויונית ודיאלוגית בין יהודים וערבים במדינה.

עוד על ספרי לימוד בהיסטוריה במאמרים הבאים:
http://akizel.blogspot.com/2009/11/blog-post.html
http://akizel.blogspot.com/2009/10/blog-post_21.html
http://akizel.blogspot.com/2009/05/blog-post_14.html
http://akizel.blogspot.com/2009/05/blog-post_13.html

אור קשתי (הארץ, 27.9.2010) על ויכוח בין משרד החינוך לבין ספר תיכון לגבי ספר היסטוריה המעמיד את הנרטיב הציוני אל מול הנרטיב הפלשתיני

5 תגובות:

אהוד מנור אמר/ה...

קשה להחליט מהיכן יש להתחיל ולבקר את הדברים. נסתפק בשתי טענות, אחת עוסקת בפתיח, השניה בסיום. הטענה לפיה ספרי לימוד תפסו את מקומם של מספרי הסיפורים היא אפילו לא מגוחכת. בבת אחת הועלמו מהזירה הציבורית הספרות היפה, ספרות הילדים, תכניות הטלוויזיה הטובות והפחות טובות, הקולנוע הטוב והפחות טוב, העיתונות, כתבי העת לילדים, שירים, חגים וסיפורי סבא וסבתא ואמא ואבא. כל זה כאין וכאפס לעומת ספרי הלימוד. אני למשל, היסטוריון בעיסוקי, לא מסוגל לנקוב בשמו של ספר לימוד אחד שעברתי דרכו. אני מסוגל לזכור מורות, ומורים. סרטים וחוויות, טיולים וטקסטים למיניהם. אבל ספר לימוד? בקושי את אלו שעשיתי בהם שימוש בלימודי התואר הראשון שלי. אבל כשצריך תיזה טובה, ממציאים תיאוריה וממנה הולכים הלאה.
הלאה.
ההפנייה לתום שגב כבר סמכא בענייני מלחמת 48 היא כבר לא מצחיקה. טענתו שסיפור הפליטים הוא העניין המרכזי ב48 מעידה עליו ולא על ההיסטוריה של התקופה. עד מתי נצטרך לחזור על המנטרה השחוקה שהיא האמת הבסיסית, העלילה הבסיסית, של 48? "סירובם של הערבים, אם כפרטים ובעיקר כציבור וכהנהגה לנוכחות יהודית ריבונית עצמאית בחלק מארץ ישראל". זה לב ליבו של הסיפור, ולהמשיך ולומר ולרמוז את ההפך, בשם הפתיחות של הנראטיבים, זה רע, רע מאד. זה כבר פוסט-פוסט-ציונות. זה להצטרף למקהלת שוללי זכות קיומה של ישראל. כי את התיזה של שגב, אודות 400 אלף הערבים שגורשו מכאן לפני שנורתה יריה אחת, הוא קנה מהמנוול השרלטן שמסתבר שממשיך לקנות לו מעריצים גם בבלוג הזה.
לבסוף, השורה התחתונה. עד מתי נשמע שישראל כמדינה ואזרחי ישראל היהודים כחברה "מתעלמים" מהפלסטינים, מהנכבה, מקיומם. מה עוד צריך לעשות ומה עוד צריך להיות עד שהטענה המוסרנית, הצדקנית והריקה הזו תעלם מן העולם? כן, יש לזה תשובה פשוטה: שהיהודים יעלמו מן העולם. או אז יוכלו סוף סוף לשבת ההיסטוריונים או הפסיבדו-היסטוריונים החדשים-ישנים ולברך על המוגמר, תרתי משמע.

אברום רותם, אלא מי? אמר/ה...

נראה שיש לגיטימיות שמעוררת מחשבה על טיעוניו של "אהוד מנור" בתגובתו לפוסט, למרות שהסגנון הכעוס והמתלהם מיותר לגמרי. אני מסכים עם "אהוד מנור" שספר לימוד איננו תחליף למספרי הסיפורים. זה משישהו אמר זאת הכן שהוא, לא עושה את זה סביר, גם אם יצטטו זאת בארשת אקדמית לעילא. זה פשוט לא המציאות כאן ועכשיו.
לגבי הדיון על מהו ספר לימוד בהיסטוריה, קטונתי מלהכיל את כל ההבטים, ואני חושב שה- "מה הסיפור שלך", או בעגה האקדמית מהו הנרטיב שלך, שעוסקים בו בהיקפים הולכים וגדלים דנים בכך לעומק.
עם זאת ניתן לגבש טיעונים לגיטימיים, בהם העיסוק הכמעט אובססיבי חסר סיכוי להגשמה מלאה כך שכולם יצאו מסופקים, כולל מה ניתן בסופו של יום לתלמיד הלומד את ההסיטוריה של המדינה עד אחרי הקמתה ב- 1948 ואירועי המאבק המזויין עם הערבים. נראה לי שההיסטוריונים לוקחים כאן אתגר שגדול עליהם בכמה מספרים. כלומר להביא את הדברים "כמות שהם", או להביא אתה דברים מנקדות מבט של הניצים עלה ארץ הזאת, זה חייב לבא בגיבוי מלא של האג'נדה והאירועים העכשוויים. החברה הישראלית היהודית כל כך שותתת דם, הפצעים כה כואבים, לצד הקצנה לאומית ודתית בכל החזיתות, לא מאפשרים באמת לשינוי כה עמוק שכותבי ספרי הלימוד בהיסטוריה, מנסים להביא. אני מודה שיש כאן צדקנות שלא במקמה: בחברה שלנו דהיום, כל כך לא מוסרית, גזענית עד דמעות, לאומנות של כבשים, שלא מוסגלים בכלל לראות אלא את עצמם, פתאום רוצים ליצור אי של הכלה, מוסר נשגב וחמלה עצומה כלפי כל אזרח באשר הוא.... זה פשוט לא עובד.
ושאי שיש מקום נרחב לדיונים ערכיים מוסריים באמצעות (גם) היסטוריה, בכל הנוגע (גם) לגורל העם הפלשתינאי היושב בציון. אבל אי אפשר לעשות זאת באוירה הכל כך לא מוסרית שקיימת, ולחשוב שספרי הלימוד בהיסטוריה יעשו מה שלא קיים בכל הבט אחר.
מה שקורה, כדי לגבור על "הרעש", כותבי ספרי הלימוד מנסים להיות קיצוניים באופן טבעי, כהנגדה לאתוס החברתי של היהודים הנרדפים ומעטים מול רבים, ואז נותר מצב רע לא פחות מהקיים כיום, שהוא פקפוק בלגיטימיות של הישרדות כאן כעם יהודי באומה ישראלית.
צדקנות, גלגול עיניים, "חמלה" שגובלת באבסורד על האחר, שכקבוצה לאומית- חברתית, הרוויחו ומרוויחים זאת ביושר עד עצם היום הזה, מביאים לקיצוניות של אבסורד, שניתו את המדינה ושאנחנו (היהודים נלך לעזאזל.

בקיצור- דיון מוסרי תקין בחברה מוסרית תקינה, אינו יכול להיות מנותק ממה שמתחולל בחברה דהיום. כל נסיון כזה, כמו"עדכון ספרי היסטוריה" לעבוד במנותק, כהנגדה לאי במוסריות של החברה שלנו כיום, לא יצלח, כי אם יביא למקומות אבסורדיים.
וכאן אני כן מתחבר ל"אהוד מנור" דנן, למרות הסגנון התוקפני והמיותר.

ולא לשכוח את האמרה הפשוטה "בתוך עמי אני חי" - לחיות בתוכו, ולא להטיל בעצם קיומו כאן ספק, רק כדי להיות צדקן טהרן, שיושב לו מוגן ובטוח ביתו, ויכול להרשות לעצמו לשבת על הגדר ולעשות הרבה רעש, שלא מקדם את המוסריות של החברה, אלא עושה ההפך.

אברום רותם אמר/ה...

אני מסכים עם "אהוד מנור" שספר לימוד איננו תחליף למספרי הסיפורים. זה פשוט לא המציאות אלא המצאה נחמדה של הוגה מסוים, שגם להוותי זה מופרך בעליל.
קטונתי מלהכיל את כל ההבטים אודות מהו ספר לימוד טוב, ואני חושב שבעיסוק הפוסטי בנרטיב דנים בכך לעומק.
עם זאת ניתן להראות שהעיסוק בכך חסר סיכוי להגשמה מלאה. נראה לי שההיסטוריונים לוקחים כאן אתגר שגדול עליהם בכמה מספרים. להביא את הדברים מנקדות מבט שונות, לא "מהצד שלך" וה"צדק שלך", זה חייב לבא בגיבוי מלא של האג'נדה והאירועים העכשוויים. החברה הישראלית היהודית כל כך שותתת דם, הפצעים כה כואבים, לצד הקצנה לאומית ודתית בכל החזיתות, לא מאפשרים באמת לשינוי כה עמוק שכותבי ספרי הלימוד בהיסטוריה, מנסים להביא.
החברה שלנו דהיום, כל כך לא מוסרית, גזענית עד דמעות, לאומנות של כבשים, שלא מסוגלים בכלל לראות אלא את עצמם, פתאום רוצים ליצור אי (island) של הכלה, מוסר נשגב וחמלה עצומה כלפי כל אזרח באשר הוא.... זה פשוט לא עובד.
אבל אי אפשר לעשות זאת באוירה הכל כך לא מוסרית שקיימת, ולחשוב שספרי הלימוד בהיסטוריה יעשו מה שלא קיים בכל הבט אחר.
מה שנראה שמנסים לעשות זו צדקנות, גלגול עיניים, "חמלה" שגובלת באבסורד . דיון מוסרי תקין בחברה מוסרית תקינה, אינו יכול להיות מנותק ממה שמתחולל בחברה דהיום. כל נסיון כזה, כמו"עדכון ספרי היסטוריה" לעבוד במנותק, כהנגדה לאי במוסריות של החברה שלנו כיום, לא יצלח, כי אם יביא למקומות אבסורדיים.
וכאן אני כן מתחבר ל"אהוד מנור" דנן, למרות הסגנון התוקפני והמיותר.

אנונימי אמר/ה...

יש יחס ישר בין רמת הביטחון העצמי שלנו לבין הפתיחות כלפי הנרטיב של הצד השני, וכך צריך לראות את השלבים של התפתחות הסיפור הפלסטיני בספרי הלימוד. מלחמת 48 ,במינוח הנייטראלי, אינה נותנת מקום לשום גירסה בסיפור. אך ניתוח המונחים הוא לבטח בעל עניין בסיפור הנרטיב. בצירוף "מלחמת השיחרור" שהיה הראשון לתיאור המאורעות, ניתן ביטוי לסיום המאבק בכובש(הבריטים) ובמי שמנע את הגשמתה של הצהרת בלפור (העולם הערבי) בסיומה של המלחמה ולאחר הסכמי רודוס התקבל המושג המציין את תוצאות המלחמה "מלחמת העצמאות" אך מושג אחד נעדר מן הסיפור ההיסטורי, והוא זה שצריך לעמוד לצד ה"הנכבה" של הפלסטינאים. כוונתי לצירוף" מלחמת הקיום" שכן זה מה שעמד על כפות המאזניים.הוויכוח בתוכנו באשר ללגיטימיות של מושג הנכבה, משקף את ההתנגדות להצגת הצד השני כקורבן בלבד, ואומנם הוא לא היה כזה. קבלת תיאור הקורבן של הצד הפלסטיני היא באותה עת ובאותה נשימה גם אמירה כי עצם קיומנו כאן הוא עוול היסטורי,או מה שחמור מכך, עוות שיש לתקן אותו, או במילים אחרות: אין זכות קיום למדינת ישראל. אני מוכן אם כן ללמד את תולדות המלחמה ההיא כנכבה לתלמידי ישראל הערבים אך באותה עת גם להציג את המלחמה כמלחמת קיום שמנעה את מותו של החזון הציוני בראשיתו.

גליה הזנפלד אמר/ה...

ספר הלימוד שאני מלמדת בתיכון, של הוצאת רכס, כולל בתוכו את המושג "נכבה". כמו כן, משרד החינוך סיפק למורים השתלמות בנושאי הלימוד ובין השאר הרצה לפני המורים להיסטוריה דר' הלל כהן, על תולדות הסכסוך הישראלי פלסטיני, במבט ביקורתי. כך שאיני מבינה כיצד בספרי הלימוד למגזר היהודי ניתן, אם המורה אכן בוחר לעשות כן, ללמד על הנכבה לצד מלחמת 1948, ואף לעמוד על השמות השונים של מלחמה זו, בעוד הציבור הערבי אינו "זוכה" ללמוד על ההיסטוריה שלו, שהאירוע המכונן שלה הוא ה"נכבה".
בהקשר זה, הדוקטורט של חני שמש כל כך מאלף וחשוב, גם עבורנו מורי ההיסטוריה במגזר היהודי. משיחות וקטעים שקראתי ממנו באדיבות חני, ניתן לסקור כיצד ההנחיות מה ללמד משתנות בהתאם להתפתחותה של מדינת ישראל. חני אף כתבה עם המנחה שלה מאמר ב"הארץ" שבשורה התחתונה טוען שלא ניתן לטאטא את הנכבה מתחת לשטיח, באם מדינת ישראל היא אומה נורמלית ובעלת ביטחון עצמי שיכולה להתמודד עם העבר, גם הלא-נעים, שלה.

גליה הזנפלד, ירושלים