18 במאי 2012

הוראת ההיסטוריה, הוראת האזרחות והפתיחות לפלורליזם דמוקרטי





מאת אריה קיזל

השיח הציבורי והתקשורתי הקושר בין הירידה בקשר בין התלמיד הישראלי להיסטוריה של עמו ומדינתו, לחשיבות שהוא מייחס להוראת ההיסטוריה, לידע הירוד שהוא מפגין בהיסטוריה ובהכרח הירידה בהישגי מקצוע ההיסטוריה בבגרות, לבין הוראת האזרחות בישראל, כפי שעושה אבי בראלי ("שבר היסטורי", ארץ אחרת, גיליון 63) הוא מוטעה ומטעה.
הוראת ההיסטוריה בישראל סובלת מזה מספר עשורים ממשבר, שאותו כבר אבחנתי והגדרתי בספרי היסטוריה משועבדת: ניתוח ביקורתי של תוכניות לימודים וספרי הלימוד בהיסטוריה כללית 1948 – 2006 (הוצאת מכון מופ"ת, 2008). משבר זה בא לידי ביטוי מתמשך בסלידה העמוקה שמפגינים גם מורי ההיסטוריה וגם תלמידי ההיסטוריה מהמקצוע החשוב והמרכזי הזה אשר בעיני הוא עמוד השדרה של הוראת המקצועות ההומאניים.
הסיבות למשבר בהוראת ההיסטוריה אינו הקיצוץ בשעות ההוראה של ההיסטוריה (אשר נלמדת שעתיים בשבוע מכיתה ו' עד י"ב ולפעמים אף יותר בניגוד לאזרחות הנלמדת שעתיים בשבוע רק מכיתה ט') ובוודאי אינו הוראת האזרחות  אלא הדרך שבה בנויה תוכנית הלימודים בהיסטוריה  והאופן שבו מתנהלים תהליכי ההוראה, הלמידה וההערכה בהיסטוריה. אלה כפופים לתוכנית לימודים מיושנת המנתבת את התלמיד לשנן באופן טכני ובלתי קונטקסטואלי תאריכים, שמות ואירועים.
הדבר בא לידי ביטוי בבחירה של גיבורים מסוימים מאד ופרקים מסוימים עוד יותר במטרה לעצב זיכרון קולקטיבי מסוים. תוכנית הלימודים אינה מעודדת לחשיבה רחבה וללימוד של ידע-עולם מקיף אשר חלילה יאפשר לתלמיד הישראלי לראות את עולמו, גם היהודי, גם הציוני וגם האוניברסאלי, מחוץ לגבולות הגטו של העבר היהודי המתואר באופן שגוי כרצף פרעות, מאורעות, פוגרומים ושואה.
בחינה ביקורתית של תכניות הלימודים וספרי הלימוד בהיסטוריה כללית מעלה כי מאז קום המדינה (ולמעשה, עם שינויים קלים, עד היום) נטו הכותבים של ספרי הלימוד (בהנחיית תוכניות הלימודים) להקדיש מקום רב להיסטוריה פוליטית וצבאית (שבה מדגישים מהפכות, מלחמות בין אומות ודתות, קיסרים, מלכים, שליטים, התפתחויות פוליטיות, מאבקים מדיניים ואף דתיים) לרוב על חשבון היסטוריה חברתית ותרבותית. שיעורי ההיסטוריה, וכמובן שגם בחינות הבגרות בהיסטוריה המובילות בישראל לצערנו את תהליכי ההוראה הפרגמנטריים, כמעט אינם מתייחסים להתפתחויות שחלו בכתיבת ההיסטוריה. פרקים רבים בתולדות העולם הרלוונטיים לחיי התלמיד הישראלי מועלמים ובהם התפתחות של תנועות חברתיות ותנועות אידיאולוגיות, התפתחות היסטורית של יבשות נוספות, התפתחות הרעיונות בעולם וכמובן מאבקים בין נרטיבים.
לעניות דעתי צריכים להעניק משקל רב להוראת ההיסטוריה היהודית והציונית ואין לפגוע בה ואולם לצידה יש להעשיר באופן משמעותי את הוראת פרקי ההיסטוריה הכללית ולהסיר את הקשר המשעבד בין נרטיב העל הציוני לבין פרקי ההיסטוריה הכללית. שיעורי ההיסטוריה אמורים להיות אותו שדה פותח לחשיבה, אוניברסאלי, עדכני ובעל אטרקטיביות רבה לתלמיד. אבל המציאות אינה כזו. השיעורים משועבדים לתוכניות לימודים מקוטעות אשר יוצרות את אותו מצב קשה אותו תאר בראלי בדבריו הנכונים אודות התודעה ההיסטורית הנמוכה של התלמיד וכמובן הידע הדל שבו מצויד הסטודנט עם הגעתו לאקדמיה.
הסיבה המרכזית לירידה בערך מקצוע ההיסטוריה היא הדבקות השמרנית של משרד החינוך בתהליכי למידה, הוראה והערכה ששינון וזכירה במרכזם במקום הכנסת תהליכי שינוי שיביאו להרחבה והעמקה של לימודי ההיסטוריה לעבר דגם עידוד החשיבה אשר פרופ' ענת זוהר (לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית) הכניסה באמצעות מדיניות "אופק פדגוגי". דגם זה יכול היה להפוך את הוראת ההיסטוריה למקצוע בעל היבטים עמוקים המאפשרים לתלמיד להבין את ההווה שלו באמצעות היכרות עם עברו תוך שילוב כלי חשיבה וניתוח מקיפים.
דווקא בעידן שבו מתקיים מסע דה לגיטימציה נגד ישראל בעולם (אשר בחלקו נוגע באנטישמיות חדשה) היה חשוב כי התלמיד הישראלי יקבל כלים היסטוריים לניתוח המציאות. באופן חמור חטאו כאן הממונים על הוראת ההיסטוריה בישראל והשאירו את השטח חשוף לכוחות פוסט-ציוניים, אנטי-ישראלים ואנטי-ציוניים.
האשמת הוראת האזרחות בדלדול התודעה ההיסטורית (היהודית-ציונית) של התלמיד הישראלי היא משגה לא רק ברמה העובדתית אלא גם ברמה הקונספטואלית. שיעורי האזרחות אמורים להיות שדה חינוכי ואינטלקטואלי רחב, חי, ערני ונושם שבמסגרתם לומד התלמיד שלושה נושאים מרכזיים: מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וההשתמעויות האזרחיות העולות מהגדרת אופייה ודרך המשטר שלה, עקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח בישראל כחלק ממערך חברתי בעל השתמעויות יום יומיות ונושאי בחירה כמו דת, חברה ומדינה, הערבים/הדרוזים אזרחי ישראל, מדיניות כלכלית וחברתית או ביטחון לאומי.
הוראת האזרחות בישראל עברה בעשור האחרון מהפכה של ממש שבה ישראל צריכה להתברך ועליה יש לשמור מכל משמר ואף לפתחה. שינוי זה בא לידי ביטוי בהכנסת תוכנית לימודים חדשה, פיתוח מתמיד של חומרי למידה רלוונטיים אשר בחלקם הינם מתקדמים ומתוקשבים, הצבת אנשי מקצוע מתאימים ומחוברים לשטח, טיפוח קהילת מורים ערנית הנפגשת בהשתלמויות רבות ומקיימת שיח יום יומי באמצעות שני אתרי אינטרנט שוקקים ובעיקר החדרת השינויים המתבקשים כתוצאה ממדיניות "אופק פדגוגי" המעניקים מקום חשוב ומרכזי לעידוד החשיבה והענקת כלי ניתוח עדכניים בידי התלמיד.
בניגוד להוראת ההיסטוריה, כיום רובה של בחינת הבגרות באזרחות דורשת מהתלמיד יכולות ניתוח ויישום של אירועים וטקסטים וכן הבעת עמדה מנומקת, ולא שינון ידע בלבד (שמשקלו רק כ-40% מהבחינה – דבר שהוא חריג ביחס לבחינות במקצועות ההומניסטיים האחרים). הדבר בא לידי ביטוי מרשים בהכנסת מטלת הביצוע באזרחות – אותו כלי להערכה אלטרנטיבי שבמסגרתו תלמיד התיכון מבצע, יחד עם חבריו בלמידה פעילה, עבודה כתובה תוך שהוא מנתח סוגיה מהחיים האקטואליים בכלים עדכניים הדורשים ממנו שימוש בידע רחב וניתוח מקיף. עבודה זו מתבצעת בכל בתי הספר בישראל כיום והיא מהווה 20 אחוז מציון הבגרות באזרחות – דבר שהפך את מקצוע האזרחות, בין היתר, לאטרקטיבי יותר ואגב כך גם לגורם שמכשיל פחות תלמידים בבגרות.
מהלכים אלה משרתים את השיח האזרחי והערכי שבמרכזו טיפוח תרבות דמוקרטית בעלת ערכים יהודים ואוניברסאליים וזאת בסביבה שבה מתקיים מתח יום יומי, הן במישור הפוליטי והן במישור החברתי והכלכלי. שיעור האזרחות הוא לא אחת שדה קרב בין נרטיבים מתנגשים של קהילות שונות בישראל והוא זה שמאפשר את ההתמודדות של התלמיד הישראלי עם המתחים (שהוגדרו בעבר שסעים) המובנים לתוך המציאות שאותה לא ניתן להסתיר ממנו. הדרישה שעלתה בשנתיים האחרונות לפגוע בלימודי האזרחות, לצמצם, לראות בהם את מקור חוסר הידע של התלמיד הישראלי על ההיסטוריה של עמו ומדינתו היא שגיאה שיש לתקנה.
על משרד החינוך לראות בעיניים פקוחות את ההבדלים בין שני תחומי דעת אלה. בעוד שאחד מהם, היסטוריה, הוזנח משך שנים רבות, קוּבע בסטגנציה שמרנית והפך מרוחק ומרחיק מבחינתו של התלמיד (בעיקר היהודי אבל גם הערבי) הרי שאזרחות הפך מקצוע חי ונושם שנתון לתמורות חיוביות ואשר יש לראותו כמקור השראה לשינויים הנדרשים בכל אשכול הלימודים ההומניסטיים בבית הספר התיכון ובעיקר במקצוע ההיסטוריה שאמור לעבור מהפך קונספטואלי. איני מאמין כי הכוחות הפוליטיים, מימין ומשמאל, ישחררו את מקצוע ההיסטוריה מלפיתתם הכואבת והמקשה המונעת את ההתקדמות הדרושה בו. אחרי הכל, שיעור ההיסטוריה הוא עדיין השיעור הפוליטי, או ליתר דיוק האידיאולוגי ביותר במערכת השעות של התלמיד הישראלי. 

פורסם בכתב העת ארץ אחרת, גיליון מס' 64, עמ' 14

תגובת מפמ"ר ההיסטוריה, ד"ר אורנה כץ-אתר:

שלום אריה 
הופתעתי מאוד לקרוא את הפוסט הנ"ל.
1. בראש ובראשונה - אין מקום לטענה גורפת לפיה תלמידים ומורים מביעים סלידה ממקצוע ההיסטוריה. המורים להיסטוריה בוודאי שאינם מביעים סלידה שכזו (ואני נפגשת איתם לפחות פעמיים בשבוע – בכל הארץ). ובאשר לתלמידים – ב-21 שנות עבודתי כמורה להיסטוריה פגשתי אלפי תלמידים שאהבו את המקצוע ואת האתגר שהוא מזמן להרחבת הדעת ולפיתוח הזהות האישית. מורה טוב מצליח לעניין את תלמידיו ולגרות את סקרנותם, ובמערכת החינוך פועלים מאות רבות של מורים מעולים מסוג זה.
2. במאמר קיימת סתירה פנימית בסיסית – מחד גיסא אתה מבטל את בעיית המחסור בשעות הוראת היסטוריה. בה בעת אתה מביע מורת רוח ממיעוט העיסוק בהיסטוריה כללית, תוך שאתה עצמך טוען כי אין להפחית מהעיסוק בהיסטוריה היהודית והציונית. כל זאת, כמובן תוך שימת דגש על הוראה משמעותית, כלומר – הוראה מבוססת דיון, מאתגרת ומתרחקת ממכת ההכתבות.
מניסיוני רב השנים בהוראה, לצד שיחות שאני מקיימת עם מורים, ברור לחלוטין שלא ניתן לממש את כל היעדים הללו בעת ובעונה אחת. הוראה מעמיקה ומשמעותית מחייבת שעות הוראה. ופירוש הדבר שלא נוכל ללמד את ילדי ישראל הכל. יהיו נושאים עליהם נאלץ לוותר (גם אם בצער רב), בהם חלק הנושאים אותם הגדרת כידע-עולם (תולדות יבשות שונות לדוגמא). ואגב – תלמיד הבוחר ללמוד היסטוריה מוגבר יכול ללמוד גם נושאים אלה (תולדות יפן וסין; תולדות ארה"ב).
3. בניגוד לטענתך תכנית הלימודים אינה "מנתבת את התלמיד לשנן באופן טכני ובלתי קונטקסטואלי תאריכים, שמות ואירועים". תכנית הלימודים קובעת נושאים וסוגיות בהן יש לעסוק. האופן בו בוחר המורה לעסוק בסוגיות אלה הוא פרי פרשנותו את התכנית. פרשנות זו היא תוצר השכלתו, עמדותיו האישיות וכמובן ההנחיות הניתנות על ידי הפיקוח על הוראת ההיסטוריה. וכאן בדיוק המקום להתעדכן בהנחיות הניתנות למורים!
4. בניגוד לטענתך תכנית הלימודים הנוכחית עוסקת בהתפתחויות של תנועות חברתיות ותנועות אידיאולוגיות בהן – התנועה הקומוניסטית, התנועה הפשיסטית, התפתחות התפיסה הליברלית, התנועות הלאומיות. הדגש אינו רק על היסטוריה פוליטית-צבאית. בדיקה פשוטה של תכנית הלימודים תעלה נושאים חברתיים מובהקים גם בהקשר של תולדות ימי הביניים (ערים וקהילות), וגם בנושאים עכשוויים יותר (הפעילות הציונית בארץ; העליות הגדולות, הקשיים, הדילמות ואירועי ואדי סאליב; המעבר מתפיסת כור ההיתוך לתפיסת הרב תרבותיות ואופן ביטוייה; התמורות בעיצוב זיכרון השואה ועוד).
5. קבלת על "הדבקות השמרנית של משרד החינוך בתהליכי למידה, הוראה והערכה ששינון וזכירה במרכזם במקום הכנסת תהליכי שינוי שיביאו להרחבה והעמקה של לימודי ההיסטוריה לעבר דגם עידוד החשיבה אשר פרופ' ענת זוהר (לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית) הכניסה באמצעות מדיניות "אופק פדגוגי"." בכך התעלמת (ואני מקווה שלא ביודעין), מכל השינויים המתבצעים לאחרונה בהוראת המקצוע – בהם הכנסת מטלות ניתוח קטעי מקור ושאלות חשיבה לבחינות הבגרות, מיקוד חדש של נושאי לימוד רבים תוך שימת דגש על הוראה מעמיקה כחלופה לשינון גרידא והפעלת תכניות הערכה חלופית במגוון רחב של בתי ספר.

ולסיכום - כדאי מאוד לעצור רגע את שטף הביקורת ולנסות לבדוק האם הצעותיך ישימות? האמנם ניתן ללמד את תולדות הציונות, העם היהודי, ותולדות העולם בהוראה מעמיקה ומשמעותית, תוך שימוש בקטעי סרטים ובאמצעים טכנולוגיים חדישים, מבלי ליצור בחירה בין נושאים שונים, וכל זאת – בלי תוספת שעות? האומנם ניתן ללמד נושאים נבחרים בלבד, מבלי לוותר על הרצף הכרונולוגי, תהליך אותו אתה מבקר במאמרך?
כדאי גם לבדוק מהם השינויים שהוכנסו בהוראת המקצוע מאז פורסם מחקרך שהתייחס לתכניות לימודים ישנות בלבד (עד 2006).
בברכה,
ד"ר אורנה כץ אתר
מפמ"ר היסטוריה



תגובת בלהה גליקסברג, מפמ"ר היסטוריה ואזרחות בחמ"ד:

שלום אריה
קראתי בעיון רב את דבריך.
אני מאד מעריכה את עשייתך המבורכת והחשובה אולם כמדומני שהפעם הרחקת לכת והתבטאת בצורה חריפה מדי כנגד לימודי ההיסטוריה בכלל וכנגד עבודת הקודש ומסירות הנפש של המורים להיסטוריה.

מחזקת את דברי חברתי ד"ר אורנה כץ-אתר כי נראה שאינך מעודכן עד הסוף בכל השינויים המתרחשים בעת האחרונה בלימודי ההיסטוריה בכל מגזרי החינוך ובדבריי אתייחס בקצרה לשינויים בלימודי ההיסטוריה בחינוך הדתי.

ברצוני להפנות אותך לתוכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה לחינוך הדתי שתתחיל להילמד בבתי הספר של החמ"ד החל משנה"ל תשע"ג. ניתן לעיין בתוכנית בקישור הבא :
http://meyda.education.gov.il/files/Tochniyot_Limudim/Historia/HistoriaMmd.pdf

מעיון בעקרונות התוכנית (עמ' 8) תראה כי ארגון הנושאים נעשה סביב סוגיות ורעיונות מרכזיים, תראה שילוב בין גישה כרונולוגית לגישה נושאית, רלוונטיות, שילוב ראוי בין תולדות עם ישראל להיסטוריה כללית ועל הצגת נושאי הלימוד מנקודות מבט שונות. עקרונות אלו מאפשרים למורה ולתלמידיו למידה אחרת, מעמיקה, מאתגרת ומחנכת המותאמת לפדגוגיה העדכנית.

בנוסף לתוכנית הלימודים החדשה אנו מפעילים מספר תוכניות חקר ייחודיות בחינוך הדתי :
1. מתן אפשרות לתלמידים להמיר את 2 יחידות החובה בהיסטוריה בעבודת חקר 
2. תוכנית מחשב"ה (מחקר שואה בהיסטוריה) . בתוכנית זו ממירים התלמידים את ההבחנות על נושא השואה בבחינת בגרות בכתיבת עבודת חקר המבוססת על ריאיון עם ניצול שואה - שילוב אוליטימטיבי של חיבור אישי של התלמיד לחומר הנלמד עם למידת חקר.

החל משנה"ל תשע"ג אנו מתחילים בהתרגשות רבה בתוכנית חדשה הנקראת "חמ"ד ועד". בתוכנית זו יראיינו תלמידי כיתות י"א ניצולי שואה והראיון יהווה 10% מהציון השנתי שלהם. בתהליך ישתלבו גם תלמידי כיתות ט'.

תקצר היריעה מלתאר את השינויים וההתפתחויות בלימודי ההיסטוריה בחינוך הדתי.

לא התייחסתי בדברי למהפכת התקשוב לפיה מורים עוברים הכשרה ללמד היסטוריה בעזרת כלים מתוקשבים, כמוספרי לימוד דיגיטליים המאפשרים ליצור שכבות מידע ולעדכן ולהעשיר את הכתוב בספר כל העת, ציר זמן דיגיטלי, מפות דינמיות, מצגות, תוכנות ועוד.
לא התייחסתי לשילוב קטעי מקור שלא נלמדו בכל שאלוני בחינות הבגרות, לשאלות חשיבה ועוד.ועוד. ועוד.


בברכה
בלהה גליקסברג
מפמ"ר היסטוריה ואזרחות בחמ"ד 

2 comments:

אור ז. אמר/ה...

בנוגע למקצוע האזרחות - האבחנה בתאוריה אולי נכונה, אולם בפועל היא נופלת בדיוק כמו לימודי ההיסטוריה. מטלת הביצוע לא אלא עוד מטלה חסרת משמעות שהמורים מבצעים עבור התלמידים (רובם אינם כלל יודעים לעשות עבודת חקר ולו מינימלית, או לחפש/לאתר מקורות מידע ולנתח אותם), ובחינת הבגרות עצמה בנויה אמנם מיכולת ניתוח, אולם מרגע זיהוי התשובה היא צריכה להיות מותאמת במאת האחוזים, במילים המתאימות בלבד (גם אם התלמיד הבין את התוכן למעשה), כדי לזכות במלוא הניקוד, דבר מגוחך לכשעצמו. לימודי האזרחות לבגרות גם הם טכנוקרטים לא פחות.

ד"ר אורנה כץ אתר, מפמ"ר היסטוריה אמר/ה...

שלום אריה
הופתעתי מאוד לקרוא את הפוסט הנ"ל.
1. בראש ובראשונה - אין מקום לטענה גורפת לפיה תלמידים ומורים מביעים סלידה ממקצוע ההיסטוריה. המורים להיסטוריה בוודאי שאינם מביעים סלידה שכזו (ואני נפגשת איתם לפחות פעמיים בשבוע – בכל הארץ). ובאשר לתלמידים – ב-21 שנות עבודתי כמורה להיסטוריה פגשתי אלפי תלמידים שאהבו את המקצוע ואת האתגר שהוא מזמן להרחבת הדעת ולפיתוח הזהות האישית. מורה טוב מצליח לעניין את תלמידיו ולגרות את סקרנותם, ובמערכת החינוך פועלים מאות רבות של מורים מעולים מסוג זה.
2. במאמר קיימת סתירה פנימית בסיסית – מחד גיסא אתה מבטל את בעיית המחסור בשעות הוראת היסטוריה. בה בעת אתה מביע מורת רוח ממיעוט העיסוק בהיסטוריה כללית, תוך שאתה עצמך טוען כי אין להפחית מהעיסוק בהיסטוריה היהודית והציונית. כל זאת, כמובן תוך שימת דגש על הוראה משמעותית, כלומר – הוראה מבוססת דיון, מאתגרת ומתרחקת ממכת ההכתבות.
מניסיוני רב השנים בהוראה, לצד שיחות שאני מקיימת עם מורים, ברור לחלוטין שלא ניתן לממש את כל היעדים הללו בעת ובעונה אחת. הוראה מעמיקה ומשמעותית מחייבת שעות הוראה. ופירוש הדבר שלא נוכל ללמד את ילדי ישראל הכל. יהיו נושאים עליהם נאלץ לוותר (גם אם בצער רב), בהם חלק הנושאים אותם הגדרת כידע-עולם (תולדות יבשות שונות לדוגמא). ואגב – תלמיד הבוחר ללמוד היסטוריה מוגבר יכול ללמוד גם נושאים אלה (תולדות יפן וסין; תולדות ארה"ב).
3. בניגוד לטענתך תכנית הלימודים אינה "מנתבת את התלמיד לשנן באופן טכני ובלתי קונטקסטואלי תאריכים, שמות ואירועים". תכנית הלימודים קובעת נושאים וסוגיות בהן יש לעסוק. האופן בו בוחר המורה לעסוק בסוגיות אלה הוא פרי פרשנותו את התכנית. פרשנות זו היא תוצר השכלתו, עמדותיו האישיות וכמובן ההנחיות הניתנות על ידי הפיקוח על הוראת ההיסטוריה. וכאן בדיוק המקום להתעדכן בהנחיות הניתנות למורים!
4. בניגוד לטענתך תכנית הלימודים הנוכחית עוסקת בהתפתחויות של תנועות חברתיות ותנועות אידיאולוגיות בהן – התנועה הקומוניסטית, התנועה הפשיסטית, התפתחות התפיסה הליברלית, התנועות הלאומיות. הדגש אינו רק על היסטוריה פוליטית-צבאית. בדיקה פשוטה של תכנית הלימודים תעלה נושאים חברתיים מובהקים גם בהקשר של תולדות ימי הביניים (ערים וקהילות), וגם בנושאים עכשוויים יותר (הפעילות הציונית בארץ; העליות הגדולות, הקשיים, הדילמות ואירועי ואדי סאליב; המעבר מתפיסת כור ההיתוך לתפיסת הרב תרבותיות ואופן ביטוייה; התמורות בעיצוב זיכרון השואה ועוד).
5. קבלת על "הדבקות השמרנית של משרד החינוך בתהליכי למידה, הוראה והערכה ששינון וזכירה במרכזם במקום הכנסת תהליכי שינוי שיביאו להרחבה והעמקה של לימודי ההיסטוריה לעבר דגם עידוד החשיבה אשר פרופ' ענת זוהר (לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית) הכניסה באמצעות מדיניות "אופק פדגוגי"." בכך התעלמת (ואני מקווה שלא ביודעין), מכל השינויים המתבצעים לאחרונה בהוראת המקצוע – בהם הכנסת מטלות ניתוח קטעי מקור ושאלות חשיבה לבחינות הבגרות, מיקוד חדש של נושאי לימוד רבים תוך שימת דגש על הוראה מעמיקה כחלופה לשינון גרידא והפעלת תכניות הערכה חלופית במגוון רחב של בתי ספר.

ולסיכום - כדאי מאוד לעצור רגע את שטף הביקורת ולנסות לבדוק האם הצעותיך ישימות? האמנם ניתן ללמד את תולדות הציונות, העם היהודי, ותולדות העולם בהוראה מעמיקה ומשמעותית, תוך שימוש בקטעי סרטים ובאמצעים טכנולוגיים חדישים, מבלי ליצור בחירה בין נושאים שונים, וכל זאת – בלי תוספת שעות? האומנם ניתן ללמד נושאים נבחרים בלבד, מבלי לוותר על הרצף הכרונולוגי, תהליך אותו אתה מבקר במאמרך?
כדאי גם לבדוק מהם השינויים שהוכנסו בהוראת המקצוע מאז פורסם מחקרך שהתייחס לתכניות לימודים ישנות בלבד (עד 2006).
בברכה,
ד"ר אורנה כץ אתר
מפמ"ר היסטוריה