"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

11 ביולי 2013

הזימון והאחריות




מאת אריה קיזל
(דברים בטקס הפתיחה של תוכנית להכשרת מורים, אוניברסיטת חיפה, 7 ביולי 2013)



השאלה המרכזית העומדת בפנינו היום היא

מדוע אנו כאן בפתחה של תוכנית להכשרת מורים?

זו אינה שאלה פילוסופית אף כי כל העוסקים בחינוך אינם אמורים לחשוש משאלות פילוסופיות אלא להשתוקק אליהן כחלק מהבנת האדם והעולם.

אני מתלבט בשאלה מדוע אנו כאן ומדוע אני כאן.

אם הנחת היסוד שלי נכונה וכל התהליך הארוך שעברתם – מיון הנבחרים (אתם), מנגנון גדול של זיהוי, שיבוץ, הכשרה, ליווי ותמיכה – היא למען תלמיד אחד, הרי שאנו צריכים לשאול שוב – מדוע? מדוע חינוך?

אנו כאן כי לטעמי כבר שנים רבות מורי ישראל נעים בין שני צירים:  ציר הנוחות וציר המשמעות.

הנוחות היא הדרך המקובעת, המוכרת, המעריכה את התלמיד, התובעת ומאשימה אותו בדרך כלל בכישלונותיו והשואבת לפופוליזם פוליטי כזה או אחר (החוגג את עצמו גם בימים אלה בהצעות אופנה כאלה ואחרות המתיימרות להיות חינוך) ולמעשה מבנה כבר שנים את הסרגל החברתי שבו מקובעים תלמידי ישראל. כל שנה דו"חות טאוב, אדווה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציירים בדיוק את העתיד של תלמידי ישראל. אזורים מסוימים, מסוימים מאד, תמיד אותם מסוימים, דואגים לעצמם – אבל מי ידאג לכל השאר?

הנוחות היא בעיני גם הדרך הקורבנית שבה מורים מקטרים על מצבם, מאשימים את תלמידיהם ומקרבנים את עצמם ואת התלמידים בו זמנית. זהו תהליך ממאיר למדי שתוצאותיו מול עינינו.

בימים הקרובים תשמעו נתונים נכונים על כיצד כולנו לא הצלחנו לקדם בעשרות שנים תלמידים רבים ממקום מסוים למקום אחר ולשרטט להם עתיד או לפחות תמונת עתיד.

למורים בישראל, לא כולם אבל גם לא מעטים, חלק לא קטן מאותה אי הצלחה. מורים לא מעטים בחרו להאשים את התלמידים, את הוריהם והגנים שלהם, את הסביבה התרבותית, את המדינה, השכר, מספר התלמידים בכיתה ומה לא בכישלון התלמידים. זו דרך הנוחות הקורבנית.

למולה אנו מבקשים להציב – גם היום וגם כאן, כמו אחרים וטובים בחברה הישראלית - דרך אחרת שיש בה תקווה, בניה והתחדשות.

זו דרך המשמעות והיא מורכבת יותר ואולי אף קשה ומקשה בעיקר עלינו, עליכם המורים העתידיים.

היא דרך שבה אנו נוטלים אחריות (על עצמנו) ותומכים (בתלמידים) ולא מטילים אשמה (בתלמידים, במדינה, במערכת) ודורשים (רק מהתלמידים ולא מעצמנו).

זו דרך שיש בה משמעות כי היא מחפשת, מציבה שאלות יום יום והשאלה הגדולה היא לא רק איך עושים זאת אלא מדוע עושים זאת?

בקיץ הזה תחפשו כלים רבים.
מורים חדשים אחרים בכל תוכניות הכשרות המורים בארץ ובעולם מבקשים פרקטיקה, הרבה פרקטיקה, לעיתים רק פרקטיקה. כמה שיותר כלים, טיפים כיצד להיות מורים טובים יותר.

איני מזלזל בכלים. ציידנו רבים מקודמיכם בכלים אף כי בעיני הם רק חלק, אם יורשה לי חלק קטן מאד מהשאלה היסודית ששאלתי את עצמי ואני שואל אתכם – מדוע אנו כאן?

והתשובה היא לא רק ב"איך" אלא גם ב"מהו החינוך?".

אני מבקש להציע לנו אפשרות לתשובה שהיא פרפראזה על הגותו של פילוסוף יהודי חשוב, עמנואל לוינס.

לוינס הציע לנו לראות באחריות לאחר את האנושיות.
אין בוחרים באחריות כשם שאין בוחרים להתקיים, אמר.
האחריות איננה נמדדת על פי מה שאפשר להגשים.
היא עצם משמעותה של האנושיות.
המניע של האני בא מגילוי האדם האחר.
האחר לא מגדיר אותי באופן שלילי (כלומר – לא אני) אלא הזולת הוא הפנים הקוראות לי למעשה, לגילוי, לגילוי האחריות שלי.

זו אינה בחירה.
זהו זימון.

אז נקראנו לחינוך, יש כאלה שיאמרו מכוח מטאפיזי, יש כאלה מביניכם שיאמרו מקול פנימי שדיבר אליכם, יש כאלה שסבורים שזו המודעה של התכנית שקראה לכם עם כל ההטבות המתלוות לה.

אני מבקש להציע לכם את לוינס ולומר – שאם תגלו כבר היום שפשוט לא היתה לכם ברירה כי זומנתם, נקראתם ולכן בחרתם.
בחרתם להיות מורים.
אם בחרתם בכך ולא רק בגלל דרך הנוחות
הגעתם למשמעות.
וגם תמצאו בה עניין.

אם רק נוחות הנחתה את דרככם – תגלו עד מהרה את הקשיים
וגם תתקשו להתגבר עליהם.
ומיד תאשימו אחרים ותהפכו לקורבניים.


כשתכנסו לכיתה ממש בקרוב – ותתרגשו – כי כשנכנסים לכיתה בפעם הראשונה הברכיים רועדות, הקול רועד וגלי זעה מטפטים בקצה הגב, שם למטה (וכך צריך שיהיה כי אלה רגעי חרדת קודש) - תשכחו את הדברים שלי כי דינה של הארכיטקטורה הבית ספרית להעלים את האחר, את האחריות, את הזימון ולפעמים גם את האנושית.

הארכיטקטורה הבית ספרית היא מאד תכליתנית: יש בה לוח (לפעמים חושבים שהוא חכם), יש בה ציונים (והרבה), הספקים (והמון), מורים (ולרוב מקטרים), לחצי זמן (ובשפע), בעיות משמעת (או הו) אבל יש שם בעיקר – כך אני מציע לכם – תלמידים.
האנשים הצעירים האלה בכיתה ב' או י"ב שהם התגלמות המשמעות שלכם ויכולים להגשים לכם את הזימון.

הם זימנו אתכם.
הם האחריות שלכם.

הם ביטויה הכל כך קולני וכל כך צעקני של האחריות שלכם.
הם כל כך שונים וכל כך מגוונים וכל כך צבעוניים וכל כך בלתי נסבלים לפעמים.

אבל הם האחריות שלכם.
אז תהיו שם עבורם.

ואל תשכחו אותם בתוך הציונים וההספקים ורחמנא לצלן, הבגרויות והמיצ"בים.
ותהיו שם עבורם כי אם תהיו שם עבורם – תהפכו את החיים שלהם למשמעותיים וגם שלכם.
הפנים שלהם מתקרבות אליכם ואני יודע, קוראות לכם כבר עתה.

אז תודה שנעניתם לקריאה.

ואנו כאן כדי לעזור לכם עם הכלים אבל גם עם המשמעות שלהם.
בדרך המשמעות נצעד יחדיו לאורכו של סמסטר זה שמתחיל כבר עתה.
ומשמעות זו מחויבות למסע, למסע חינוכי לתוך עצמכם.

המסע האקדמי והפרקטי שלכם שמתחיל עתה ויסתיים בסוף השנה – מחייב.

בסמסטר הקרוב תבצעו כאן היכרות לדעתי בעיקר עם עצמכם: תכירו שוב את היכולות שלכם להיפתח, לקבל, להיות סובלני וסבלני, לא לשפוט מהר ולהאזין.

סטודנטים ותיקים אמרו לי שכאשר היו בקשב גדוש – למדו.
כשהיו ערניים – קלטו.
וכשהיו חסרי סבלנות ובעיקר מחפשי פרקטיקות בלבד – טעו.
כדאי להאזין גם לאלה.

ולכם סטודנטים יקרים: ברוכים הבאים בשערי האחריות.
אנו מאמינים בכם וגם סומכים עליכם.
מי ייתן ויהיה לכם מסע חינוכי מרתק, מהנה ואם אפשר גם קשה
שאין בו דקה אחת של נוחות אבל יש בו שעות רבות של
משמעות.




תגובה 1:

Amos אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.