"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

20 ביוני 2018

פדגוגיה של פחד - מדוע מערכת החינוך מפחדת מילדים ששואלים שאלות



הרצאת תום ורטנברג (נשיא האגודה האמריקאית לפילוסופיה עם ילדים)
 בפורום האקדמי הישראלי לפילוסופיה עם ילדים באוניברסיטת חיפה.
לאתר הפורום הישראלי היכנסו ל https://israelp4c.blogspot.com/ 


מאת ד"ר אריה קיזל

פורסם במוסף "הארץ" 22.6.2018 


זה יותר מחצי מאה שפילוסופיה לילדים ופילוסופיה עם ילדים היא תחום מוביל בבתי ספר יסודיים ביותר מ-60 מדינות בעולם. זהו תחום שמקדם את עידוד החשיבה הביקורתית, החשיבה היצירתית והחשיבה האכפתית כלפי האחר. אך לא כך בישראל. מערכת החינוך בישראל עדיין חוששת לתת לילדים צעירים את ההזדמנות לחשוב. מדוע? היא חוששת מהם, מהעצמאות שלהם להוביל את עצמם למסקנות (ובדרך, גם לדיון) דרך שאלות. במקום זאת, היא מציעה להם דרך אחת, חינוכית־אורתודוקסית, שבמסגרתה המערכת תספק להם תשובות.

פילוסופיה עם ילדים מציעה דרכים אחרות שמאיימות על מערכת החינוך הישראלית, שבחרה בפדגוגיה של פחד. פחד מפני הילד החושב שאולי חלילה ייהפך לעצמאי, שאולי ייבחר דרך שאינה הדרך שהזהות הלאומית שלו מציעה. שאולי יערער על התשובה האחת שמציעה לו המדינה — כלומר כוחותיה השמרניים.

ב–1998 פירסם האגף לתכניות לימודים במשרד החינוך תכנית לימודים תחת הכותרת "ילדים בקהילה — חשיבה פילוסופית וצמיחה אישית". התכנית שילבה מרכיבים מתוך גישת ההתבנות שטבע פרופ' משה כספי בתכנית פילוסופיה לילדים, ושפותחה בידי פרופ' מתיו ליפמן מארצות הברית. התכנית, אשר בעיני היא עד היום הפורצת דרך ביותר בנושא דיאלוג עם תלמידים בישראל, כוונה לשלושה מהלכים: לתת כלים לחשיבה פילוסופית, ביקורתית, בונה ולחקירה של תופעות חיים; לתת כלים לחשיבה יצירתית להפקת רעיונות ולהעמקה של חיים יוצרניים; ולפתח כישורים להתנהגות אכפתית, המבוססת על מעורבות האדם בקהילה. בינתיים, התכנית מעלה אבק במרתפי משרד החינוך.

הכלים הללו אמורים להתבסס על קהילת חקירה בכיתה שמביאה בהכרח לשינוי מהותי בדיון הכיתתי, על ידי העלאת שאלות פוריות, לאפשר השתתפות של כל הלומדים בתהליך שאילת השאלות כחברים בקהילה, להתמקד בנושא, לשים דגש על האזנה, על התייחסות, על קבלה או דחייה מושכלת ומנומקת. השאלות אינן מובאות לקהילה על ידי המורה או תכנית הלימודים. הן אינן אמורות להוביל ליעדי משרד החינוך, אלא מבקשות להתרכז בפיתוח החשיבה העצמאית אצל לומדים צעירים.

ליפמן, שהלך לעולמו לפני מספר שנים, היה אדם מוטרד. כשהיה פרופסור באוניברסיטת קולומביה וצפה בסטודנטים המנורמלים שלו, שכבר הפסיקו לשאול שאלות, סבר כי יש ליצור תקווה בקרב ילדים. רבים לעגו לו אז, וסברו שילדים אינם יכולים להיות פילוסופיים. הוא התעקש, הגיע למכללה (שהפכה לימים לאוניברסיטה) במונטקלייר שבניו ג'רזי וייסד את התחום — פילוסופיה לילדים. לא ללמד את הילדים פילוסופיה, קבע, אלא לאפשר להם ליצור קהילה של שואלי שאלות. הוא התעקש שילדים מסוגלים לכך, והתנגד לדעותיהם של פסיכולוגים של החינוך שטענו ההפך. הוא קבע, ובעקבותיו רבים אחרים, שעבדו ועובדים עם ילדים בקהילות חקירה פילוסופיות, שילדים הם אפילו פילוסופים טובים יותר לעתים מהמבוגרים — בגלל שהם אינם סגורים, אינם יודעי־כל ובעיקר רעננים ולא עבשים. אם תאפשר להם, קבע, הם הופכים בתוך זמן קצר לבעלי חשיבה מצוינת: לוגית, ממציאנית כמו גם אנליטית. התנאי לכך הוא יצירת אווירה לא תחרותית ואינדיווידואליסטית (בשם "המצוינות" ו"המנהיגות" — מילים אהובות כל כך על משרד החינוך כמו גם על ההורים, שהפנימו ללא ביקורת עצמית את נרטיב המערכת).

דווקא כשהם בסביבת אחרים ואחרות בני ובנות גילם — חופשיים ממורא הבחינה ומנטל תוכנית הלימודים, שמצטיינת בקיבעון ולא נבחנה כבר שנים רבות — מתפתחת אצל ילדים אוירה של אכפתיות, דאגה וידידות. כן, אותן מילים שמערכת החינוך יודעת לדבר בשמן אבל לא דואגת ליצור תנאים להתפתחותן. פרופ' אן מרגרט שארפ, האמא של הפילוסופיה עם ילדים, הוסיפה לכך בשעתו וטענה כי במהלך הפעילות הפילוסופית של ילדים מתפתחות מידות קוגניטיביות ותכונות אינטלקטואליות.



הצל של המבוגר
המרחב החינוכי הישראלי היה צריך לאמץ מזמן חלק ניכר מהנחות היסוד של פילוסופיה עם ילדים, שלפיהן למבוגרים אין עדיפות בנושא שאילת שאלות על החיים, במיוחד לא שאלות פילוסופיות על החיים. להיפך, לילדים יש את הרעננות וגם את כושר ההמצאה שקשה אפילו למבוגר המפותח ביותר, מבחינת דמיון, לתפוס. אמנם רעננות וכושר המצאה אינם הקריטריון היחיד לעשות פילוסופיה באופן מיטבי. גם משמעת וגם רצינות והעמקה צריכות להיות נחשבות. אלא שבמבוגרים תכונות אלה חסרות לעתים, ובעיקר ניכר חשש מהעזה מחשבתית לצאת כנגד הכלל, הלאום, האידיאולוגיה, הבית והמסורת.

פילוסופיה עם ילדים, המאיימת על מערכת החינוך, ולא רק בתקופת השר נפתלי בנט, יכולה לאפשר למבוגרים לשבור את הצל שאנו מטילים על עולם הילדים. אנו, המבוגרים, נוטים באופן מוגזם לשרטט עבור הצעירים את סיפור חייהם ובמיוחד לתחום להם תחום סגור, מאובן למדי של שאלות וגם של תשובות. צל זה מונע ממה שאני מכנה פדגוגיה של פחד. זו אותה פדגוגיה המבקשת לשמור על הילדים, להגן עליהם, גם מפני עצמם, גם מהעולם הסובב להם וגם מהאחר. תחת הגיון הפחד־חשש הזה אנו מניחים הנחות המנהלות את חיינו כמחנכים מבוגרים, גם כהורים. אנו נוטים שלא להעריך במידה מספקת יכולות של ילדים, לא מאפשרים להם לשחק ברעיונות, לחקור אותם ולפתחם. חמור מכך, אנו לא מאמינים שהם מסוגלים לחשוב באופן מופשט, למרות שחשיבתם החופשית מזכירה, לעתים קרובות, את אופן החשיבה של גדולי הפילוסופים.

הצל של המבוגר הוא התחום הברור שבו הילד יכול להתנהל. עד מהרה אנו מציעים להם תשובות סגורות, הנועלות אותם בתוך עולם של מושגים המכיל בתוכו את ההיגיון המרכזי שהניע את מערכת החינוך להתמסר לתוכניות לימודים סדורות, ארוזות, חד־ערכיות, בלי ריבוי פרספקטיבות ובעצם בלי ריבוי בכלל. הסגירות הזו שירתה במהרה גם את מדיניות ההערכה והמדידה שישראל זינקה אליה והתמכרה לה, עד שהזניחה את הפתיחות ואת המחשבה הפתוחה.

פילוסופיה עם ילדים יכולה לפיכך לא רק לגרום לעצמאותם של ילדים ולגרום ליצירתיות (כפי שכל המחקרים המתפרסמים בעשור האחרון בקצב הולך וגובר במדינות רבות בעולם מוכיחים) אלא גם לגרום להורדתם של מתחים בין אנשים, ולמלא את הצורך בדיאלוג בעל ערך. גם בכך רואה מערכת החינוך איום. הילדים עוד יתחילו לשאול שאלות על "האחר" ולא לראות בו מה שממסד פוליטי כזה או אחר רוצה שייראו בו כחלק מתהליך הכשרתם לקראת שירות הלאום.
עבור מערכת החינוך, פילוסופיה עם ילדים תאפשר גם את חילוצם של המורים מהכלא שהוכנסו אליו. כלא שבו הם עובדי הוראה המדקלמים טקסטים קבועים, שתוכניות הלימודים מוליכות אותם בתלם בלתי יצירתי, שבו הם אינם יכולים לראות במפגש הדיאלוגי עם התלמיד ייעוד אלא עבודה המבקשת להביא להישגים תחת מדיניות הסטנדרטים.

עמיתי, פרופ' נמרוד אלוני, כתב בכתב העת "גילוי דעת" מאמר על הפער שבין הפוטנציאל האדיר הגלום במחשבה הפילוסופית ובין היעדרה הכמעט מוחלט ממערכת החינוך שלנו. "חרף העובדה שהפילוסופיה או ההתפלספות נחשבת לאחד המאפיינים המגדירים והמבחינים של האנושיות — ביכולת הדיבור התבוני שמקופלת במילה העברית 'הוגה' ובמילה היוונית 'לוגוס', אין לה כמעט זכר בתוכנית הלימודים", כתב, "ואף על פי שגישה פילוסופית נחשבת בקרב הציבור המשכיל ל'ציוד' הכרחי לכל אדם לכל אורך החיים — היא מודרת משערי בית הספר".

הסיבה לכך היא שהמערכת מנוהלת כבר שנים בידי אותה פדגוגיה של פחד. היא מפחדת מהילד היודע לשאול, ולכן מבקשת להציבו על הסרגל הפיאז'אני של ההתפתחות הפסיכולוגית, העדיף עבורה על הסרגל החברתי של לב ויגוצקי. פחד זה ברא את מדרגות ההתפתחות, ואת הדיבור הגס והאלים, לעתים, על פוטנציאל, על יכולת וגם על חוסר יכולת. המורים הפכו לאדריכלי תקרות הזכוכית של הילדים. הם ממקמים אותם, בבהירות מדעית, בין סרגלי אמירות חסרות־שחר ומקבעים אותם בהיגדים הנמזגים לתעודות רשמיות, שממסגרים אותם בתודעה סטטיסטית כוזבת, שבמרכזה הפחד מהשאלה שתשבור חלילה את תקרת הזכוכית. המורים שלנו לכודים כבר שנים בשיח קורבני, שבמרכזו עמדה נחותה של ציבור מוכה, חבול, מאוכזב, פגוע ובעיקר ממורמר ומצוקתי, והפכו לקהילת פריפריה מובלת וצלובה, שמקרבנת תלמידים. קהילה זו התמסרה בהתלהבות חסרת פשר לשיח האינסטרומנטלי של מדיניות המבחנים והציונים.


ממסד אוסר ומצנזר
מורים מקורבנים הם הראשונים לספוג במהירות שיא את המורא ולהופכו לשיח משתק, שבמרכזו השכנוע שלהם את התלמיד כי אם רק יתמסר לכללי המערכת — יתקדם, יגיע, ישיג ולא רק מקום במבחנים הבינלאומיים אלא גם מקום בין הפקולטות היוקרתיות. מורים שכאלה אינם מסוגלים להאמין בתלמידים ששואלים שאלות, ולפיכך הם גם לא יקבלו מעולם את השאלה כנקודת פתיחה למרתון הגדול של החיים, לנתיב המסע של החיפוש. הם גם ידחו את האפשרות למסע פילוסופי ויקטלגוהו כגחמה פלצנית. מורים שכבר מצאו את התשובה בקורבנוּת לא יכולים לאפשר לתלמידיהם לחשוב דרך שאלות. הם לעולם לא יתחילו שיעור בשאלה אלא מיד בתחילתו יעניקו את התשובה, את ההגדרה המדויקת, היחידה, זו שתוביל להצלחה בבחינה הקרובה, ל"הצלחה בחיים". הם פוסלים את השאלה בזלזול נוראי ודבקים, כמעט מתמסרים, לנרטיב המוביל את משרד החינוך ואת המדינה לסרגלי המדידה וההערכה, כתשובה ניצחת לכל השאלות שבחיים.

החיים של תלמידנו כהכנה מתמשכת לבחינות מיצ"ב, למדידת הישגים כרונית ולבגרויות הפכו את הפילוסופיה לילדים ואת העיסוק בשאלות הגדולות של החיים לגורם המאיים ביותר, ולפיכך גם לבולם ביותר, את כניסתן לבית הספר.

פילוסופיה ועיסוק בשאלות הושמו בכלא שניתנו לו שמות: פלצנות, ביקורתיות מיותרת, תהליכיות חסרת מספרים, בריחה מידע שניתן לכמתו. וכיום גם "חמוציות" פוליטית, אם לא לומר בוגדנות בדרך הלאום האחת והיחידה (בשם "המשפחה של כולנו"). במקום זאת, השתלטו על המערכת הסטנדרטים, תוכניות העבודה הסדורות מגיל צעיר, המבחנים החיצוניים (כי הפנימיים הם הרי לא תקפים מספיק, וחלילה לא אמינים מספיק). את החשיבה החליפה חבילת גרפים. את אהבת החכמה החליפה הכמותיות. את האיכות החליפו התחרות וההישגיוּת המדומה. את השיח המעמיק החליף המקום הגבוה שאנו לא מגיעים (וגם לא נגיע אליו במתכונת הלמידה הנוכחית) במבחנים הבינלאומיים. את התלמיד החליף שר החינוך במסיבת עיתונאים לפני בחירות. וההורים? הם רק רוצים פחות תלמידים בכיתה ומימון חופשות. הם במסלול הייאוש.

פילוסופיה עם ילדים כפי שמוכרת ברחבי העולם יכולה להעצים את הלומדים, ולפיכך לא נחשבת כיום בישראל כלגיטימית, כי עוצמה מפחידה את מי שלא רוצה שהעוצמה תינטל מידיו. אין כל רצון לאפשר לתלמידים לצאת ממסלול חשוך של נחשלות. ואם חלילה ישתחררו מאזיקיהם, יש לשכנעם שהמרחב המובן מאליו הממתין להם מחוץ למערה הוא מרחב כלכלי, נטול סולידריות חברתית, כזה שלא מחפש צדק, לא דורש אנושיות ומלעיג את השונה. בדרך, נשכר אותם בסיפורים על מדינת היי־טק, על קורס טיס ו–8200, אף כי כל אלה נוצרו על אף המערכת ולא בזכותה.

ואחרי כל הדברים הללו, גם היום מובן שעלינו להתנער. מבחינתנו — אלה המאמינים בשאילת השאלות, הטלת הספק ומאבק בפחד ובחרדה, עוד בתחילת הדרך בבית הספר היסודי, כמעיין לחות מבעבע במקום יובש תוכני ורוחני — העיסוק הפילוסופי עם לומדים היא אחת האלטרנטיבות הנכונות. אלטרנטיבה זו מעניקה מקום ומרחב לקיומו של חינוך שיש בו אפשרות לפתח קהילות של צעירות וצעירים, שישהו את התשובה או לפחות יחפשוה בהתלהבות. ובמחילה, לא רק לקראת הבחינה שלאחריה שוכחים הם אותה.

יש בפילוסופיה עם תלמידים תקווה לשבירת ההיררכיה החינוכית המוכרת. זו ההיררכיה שבמסגרתה המורה מוביל את הכיתה תחת מורא תוכנית הלימודים, המפקח והמנהל. היררכיה זו, הנתמכת בממסד אוסר ומצנזר, מעניקה לנו אמנם ביטחון בעבר אבל לעיתים קרובות הוא כוזב. שאילת השאלות מבקשת לערער, ואלה המבקשים לאסור את הערעור יודעים כי בו טמונה התקווה לשינוי.


ד"ר אריה קיזל הוא ראש המגמה לפיתוח מערכות חינוך באוניברסיטת חיפה ונשיא האגודה הבינלאומית לפילוסופיה עם ילדים ICPIC




אין תגובות: