"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

11 באוגוסט 2018

די להדרת הילדים מהעולם הפוליטי



ספרה של ד"ר סלינה משיח אין ילדים מחוץ לפוליטיקה: ספרות ילדים ונוער ואוריינות פוליטית (הוצאת רסלינג, 2018) תורם תרומה חשובה לשיח אודות מעמדם של ילדים/ות ואופן ההתייחסות אליהם/ן. הוא מוסיף נדבך בעל ערך לדיון על כך שהתפיסה הנייטרלית שנוקטים כלפי ילדים (שיש להגן עליהם מפני הפוליטיות המקיפה אותם) היא שגויה וגם נותן מקום להרחיב את העיסוק הפילוסופי אודות מעמדם של ילדים בשיחה המתקיימת כאן שהיא בוודאי פוליטית ולכן אין להדירם.
הנחת היסוד הנכונה של הספר הזה הוא ש"הילדות איננה מצויה מחוץ לפוליטיקה, לחברה, לזמן ולהיסטוריה. היא מושפעת מהמציאות החברתית והפוליטית וגם מהטיות כדוגמת מיתוס הילדות התמימה, שהוא פוליטי במהותו ונועד לשקף את הפטנזיות של המבוגרים ובה בשעה לאפשר להם להתעלם מהיבטים מורכבים ובלתי פתורים של חיי הילדים במציאות" (עמ' 11)
צודקת הכותבת כאשר היא חולקת על הנורמות התרבותיות הקשורות ליחסי מבוגרים וילדים שמאשררות, בדרך כלל, את הסטטוס קוו ומתכחשות לנושאים שהם רלוונטיים לחיי הילדים במציאות. היא קובעת כי המבוגרים בראו לעצמם בעצם שתי ילדויות: ילדות לילדים ולמבוגרים בספרות הילדים וילדות למבוגרים בלבד בספרות למבוגרים.
מכאן שהנחת היסוד של העולם המעוות הזה הוא ש"אין לערב אסתטיקה בפוליטיקה, כל שכן לחשוף את הקוראים הצעירים לפוליטיקה הנחשבת למסואבת ועל כן לבלתי חינוכית" (עמ' 12). המבוגרים, אם כן, לא רק קובעים את הגבולות של השיח אלא הם גם אלה שקובעים את התוכן של השיח. כדבריו של פוקו: "קיים בחברה שלנו עיקרון נוסף של הדרה: הפעם אין המדובר עוד באיסור, אלא בחלוקה ובדחייה" (מישל פוקו, סדר השיח, הוצאת רסלינג, 2005, עמ' 11).
לתופעה זו שלפיה ילדים לא יכולים, לא רוצים או לא מסוגלים לחיות בסביבה פוליטית יש, לצערנו, שותפים רבים והמרכזיים הם ההורים, המורים (המובילים את השיח הזה) ורבים מקובעי מדיניות החינוך המאמין בהיררכיה שלפיה הילדים הם בתחתית שרשרת המזון החברתית והקוגניטיבית. אף כי השיח אודות זכויות ילדים (כחלק מפריחת שיח הזכויות בכלל) חי, נושם ובועט הוא בעיקר מקנה את הזכות למבוגר לשמור על הילד או לחילופין להגן על הילד מפני החלטות המבוגר (ולהעדיף על פניו מבוגר אחר – גם נציג הממסד – שיישמור על הילד).
העמדה שלפיה ילדים אינם מסוגלים (וגם לא רוצים כי זה "משעמם" אותם) היא כמובן המצאה של המבוגרים הנשענת על המחשבה שפוליטיקה היא שיח פלגני וביקורתי ולפיכך גם מסוכן. לכן, בשם הביטחון יש להקיף את הילדים ב"סביבה בטוחה" מורחקת הפוליטיקה הקיימת מעולם הילדים. סביבה זו היא כמובן הסביבה הפוליטית שהאוחזים בהגה החינוך בזמן היסטורי נתון קובעים לו, לילד. מכאן, שהכנסתה של נייטרליות מזויפת (כפי שקבע פריירה) היא כמובן שקר אחד גדול שעובר מדור לדור בחסותם של פסיכולוגים התפתחותיים לא מעטים. בהזדמנויות אחרות הבאתי את פילוסופיה עם ילדים כמתודה החולקת על הנחות היסוד של הפסיכולוגיה ההתפתחותית ומעדיפה על פניהם גישה משלבת יותר או היברידית בעלת ערך המבקשת להכיר ביכולתם של ילדים, מגיל צעיר, לבצע מהלכים שהם גם פוליטיים. 
כיצד מתבצע מנגנון הנייטרליות המזוייפת שלפיה ילדים צריכים להיות מורחקים מהפוליטיקה? הילדים נחשפים לתכנים שנבחרו על ידי גורמים, שהם כמובן פוליטיים, ובמקום לחשוף בפניהם את הפוליטיות שלהם מטשטשים אותה ומבצעים פעולה הסוואה פוליטית. כך עוררו בקרב ילדים במשך דורות הזדהות עם גיבורי אוהל הדוד תום או הלב אך עמעמו את המודעות למאבקי הכוח, השליטה והכיבוש אשר בשמם רדפה קבוצה אחת את זו האחרת.
פעולת ההסוואה מתבצעת "חרף העבודה שנושאים בעלי אופי פוליטי נוכחים בספרות הילדים הרי שדיון ביקורתי לגבי אופיים הפוליטי נעלם מתוך שיח הספרות. שיח זה ממשיך לגונן על הילדות התמימה מפני חוליי הפוליטיקה ונזהר מדיון בסוגיות שהן חלק מעולמם הפוליטי של הילדים במציאות ובספרות" (עמ' 13). המבוגרים מחזקים את עמדתם כי יש להרחיק את הילדים מפוליטיקה (כאילו הם חיים בעולם לא פוליטי) או להטמיע בהם שפוליטיקה זה משעמם. כך הנסיך הקטן מפהק ומשתעמם במקצת ובעקבותיו מחזקים המבוגרים את האמונה כי ילדים משתעממים (ואז על המבוגרים להעסיקם או לצמצם להם את החופשות, עוד חטא "חינוכי") או שאין להם עניין (עמוק) בתכני העולם הזה. התכנים הפוליטיים כמובן.
בדרך זו לא רק מרחיקים את הילדים מהפוליטיקה אלא יוצרים מצג שווא שהעולם המוצג לילדים הוא נייטרלי ולפיכך הוא בוודאי משעמם וגם מזויף. ממש כמו לתת לילדים לפתור בעיות במתמטיקה על עוגות במקום על אי שוויון חברתי.
הספר החשוב הזה מציע קריאה מעמיקה ואקדמית (ואני כותב זאת כאן באופן חיובי) אודות טקסטים לא מעטים, מעיתוני ילדים ועד סיפורי וספרי ילדים וקובע כי "היסוי שיח פוליטי סביב ספרות הילדים ונמנעות מזיהוי הפוליטיקה במציאות חיי הילדים ובספרותם קוטמת את קיומו של רצף אנלוגי בין שני המרחבים והיא נשענת מחד גיסא על חשש מוצדק מפני אינדוקטרינציה שלילית והטיה פוליטית ומאידך גיסא על רציונליזציה בדבר קיומו של ניגוד בין חינוך ושיח לעומתי ופוליטי, חוסר עניין והבנה שיש לצעירים בפוליטיקה, חשש מפני פגיעה בספרות כאמנות ודעה רווח, הרואה בפוליטיקה ובפוליטי את ניגודם של אתיקה ושל ערכים" (עמ' 222). 
ד"ר משיח, חוקרת ומרצה בתחום ספרות הילדים והנוער, תיאטרון לילדים ותרבות הילד שעמדה בראש המחלקה לספרות וספרות ילדים במכללת דוד ילין בירושלים מציעה בדרך גם הישענות מעמיקה על הכתיבה המעמיקה של צבי לם, על ההתייחסות לפוליטי של יהודה שנהב וכל זאת בתבונה ומתוך כבוד רב לילדות ולילדים ובעיקר ליכולתם ולמחויבות לראותם כשותפים בשיחה המנהלת כאן שהיא בעיקרה פוליטית ולא נייטרלית.




אין תגובות: