תהליך הלמידה האותנטי כולל כאב, לא משום שהמורה רוצה לגרום סבל, אלא משום שהיציאה מאשליה אל הכרה לעולם מלווה בקושי.
‏הצגת רשומות עם תוויות ספרי לימוד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספרי לימוד. הצג את כל הרשומות

24 בספטמבר 2021

Where Are the Women in Israel’s Civics Textbooks?

 

A survey of five civics textbooks turns up a worrisome picture: only male Supreme Court justices, Daphni Leef was never part of the social justice protest movement and women are shown mostly poking through garbage

 

By Arie Kizel and Alon Yerushalmi

Published in Haaretz Sep. 24, 2021

There has been a growing understanding in recent years that public systems, including the education system, need to be more sensitive to the issue of gender equality. A study conducted at the University of Haifa reveals that civics textbooks in Israel still have a long way to go. As part of the study, we examined the representation of women in books that were supposed to promote an egalitarian approach. The findings are worrisome.

Contrary to the widespread public perception that Hebrew-language textbooks are politically neutral and are intended to convey knowledge and consensual values, studies conducted on textbooks since the end of World War I support the view that state education systems have utilized them as a central tool to ensure uniformity in learning at the national level. Indeed, despite the rising status of various types of media, official textbooks continue to play a central role in teaching and learning in Israel’s high schools, not least in connection with the matriculation exams.

Studies on the representation of women in textbooks conducted from the 1970s until the start of the 2000s, both in Israel and around the world, have revealed a broad range of attitudes: stereotypes, under-representation, diminishment and discrimination. In Israeli textbooks for all subjects, as in the rest of the world, the tendency over the years has arguably been to depict women in a manner incompatible with the principle of equality and with their proper status in society.

We examined how women are represented in five civics textbooks for grades 10-12 in the Jewish secular education system. The books chosen were approved for use by the Education Ministry in recent years, and we examined the question quantitatively, qualitatively and visually. Of the five textbooks, three are earmarked for students who take the level 2 (the minimum out of a possible 5) civics matriculation exam: “Government and Politics in Israel” (2011), “Israel: A Jewish and Democratic State” (2012) and “Being Citizens in Israel in a Jewish and Democratic State” (2016). Two of the books are meant for the level 5 exam (a more difficult test taken only by those who choose, and weighted accordingly): “The Challenge of Welfare in a Jewish State” (2011) and “Religion, Society and State in Israel” (2006).

The civics curriculum aims not only to impart knowledge about the state’s democratic values, its structure and its governing systems, but also seeks to encourage egalitarian and civil thinking. Civics – ezrahut (“citizenship”) in Hebrew – also tries to push students to address the questions of political conflicts, democratic dilemmas and such issues as equal rights or conflicts between rights. The subject provides added value for young people at the end of their high school studies: It aspires, at least declaratively, to help students become active citizens, so they will possess a critical civic consciousness and work to uphold democratic principles.

From this point of departure, and after breaking down the data collected from the textbooks and dividing the findings into the different relevant categories, we found three central criteria for understanding the way that women are portrayed in these textbooks. These are visibility: whether women are present at all, and in what way; center vs. periphery: whether women are posited as being at the center of activity, and in what way; and private vs. public: whether women are presented as being active in the public sphere, or as orienting themselves toward the private sphere.

The study turned up significant disparities between the number of men and women who appear in the textbooks. For example, a total of 138 male politicians are mentioned in the five books, as compared with 11 female politicians. Male presidents of the Supreme Court are mentioned 13 times, but a female president only once. Nor is this only a local “problem”: The books mention 73 male academics worldwide, but don’t refer to even a single female scholar from outside of Israel.

The disparity is not confined to the text. Very few photographs of women appear in the five books, with not one photograph of a woman who is quoted in the book. In contrast, there are numerous photographs of men from a range of fields who are quoted or mentioned in the books: lawmakers, prime ministers, Nobel laureates, judges and professors.

A case in point can be found in one chapter that describes the functions of the government, which includes a photograph from a cabinet meeting in the 1960s led by Prime Minister Levi Eshkol, in which Golda Meir participated as a minister. However, none of the books has a photograph of a cabinet session headed by Meir when she was prime minister, or even of a cabinet meeting with other female ministers present.

In one chapter that deals with the role of the Supreme Court, for example, there is a photograph of an extended panel of the court, consisting of five male justices. But none of the books have a photograph from the Supreme Court with female justices. Two of the books refer to the social justice protests of 2011 and show photographs of the demonstrations. None of them mentions that two young women, Daphni Leef and Stav Shaffir, were among the chief organizers of the protest movement, nor do any photographs of them appear in the books.

Another aspect of visibility relates to which women are depicted in photographs. Many of the images in the books present women as needy: elderly and poor women, rummaging for food in garbage cans. Others are depicted as being active in social-welfare realms: a hospital nurse; Irit Rosenblum, head of the New Family organization; the journalist Orly Vilnai. There is hardly any visual representation of women who are leaders, hold senior positions or are doing groundbreaking work. Thus, although the late legal scholar Prof. Ruth Gavison is much quoted in the books, her photograph does not appear in any of them.

The five textbooks are replete with men but mention only a small number of women in the political, judicial, academic, economic and cultural realms.

In two areas, however, the representation of women is actually higher than that of men. The first is of women who are active on behalf of the needy and marginal groups, those who do not operate at the center of the consensus. One of those mentioned, for instance, is Ghaida Rinawie Zoabi, an activist seeking to empower the Arab local governments, who is now a Knesset member from Meretz; and Vicki Knafo, a social activist from the town of Mitzpeh Ramon in the Negev.

The second sphere where women’s representation is higher is the struggle for gender equality, in which those cited include Alice Miller, who gained fame in the 1990s when she fought to be accepted to an air force pilots course, and Leah Shakdiel, who successfully petitioned the High Court of Justice for the right to serve on the religious council of the Negev town of Yeruham, where she lives.

Maternal tasks

The examination of gender representation in the five civics textbooks found that the public space – law, politics, academia, culture and media – is male-dominated. However, the private space, that of the family, is represented by women. This is expressed visually by the depiction of women as needy, passive or doing “maternal” work. This, for example, is how the wife of one of the prime ministers is depicted – standing behind her husband – while other photographs show women carrying children, a female caregiver in a kibbutz children’s house, Mother Teresa, a hospital nurse, a female soldier-teacher and as noted, poor women poking through garbage for food.

According to declarations by the supervisors of the civics curriculum, its goal is to orient students to constitute, as adults, a driving, active force in the social, political, judicial and democracy-related realms. An analysis of the findings shows that the covert messages in the textbooks orient the students to understand that the public space is not intended for women, and that the center of democratic activity is reserved for men. Women’s roles, as they emerge from these textbooks, are mainly to be socially active, support the needy and fight for the right to equality. Even more surprising is that three of the five books were written by women, and that one book, written by a man, had a woman as an adviser on gender. Do girls who encounter these textbooks receive encouragement to be active, and to believe that they can break the glass ceiling and advance, in the central spheres of life?

A 2017 Education Ministry document states that one of the goals of the civics curriculum is to equip students with “binoculars, a map and a compass.” If this content constitutes the binoculars, map and compass for the exploration of civics, the education minister, Dr. Yifat Shasha-Biton, would do well to review them thoroughly.

Another recommendation for the education minister is to set in motion a broad examination of textbooks in all subjects, from elementary school through high school, in which additional findings, no less grave than those presented here, will emerge about the representation of weak population groups and the exclusion of important and central issues from the textbooks – reflecting curricula in dire need of an overhaul.

Time and again, the occupation with education, both before the coronavirus pandemic and in its wake, mistakenly focuses largely on organizational matters – the transfer of power, the number of children per class, technology – and consistently misses the crucial need to look at pedagogy and the content of the education. It’s not only the minister who should have a look at the textbooks, but parents too, to discover how the world is presented to their children. Don’t make light of this presentation. It shapes their perception of reality for the long term, and it needs to be revised.

Prof. Arie Kizel is a senior researcher at Faculty of Education at the University of Haifa. He is also the president of The International Council of Philosophical Inquiry with Children. Alon Yerushalmi is a research student at the University of Haifa and a school principal in Hadera.

 

18 בספטמבר 2021

לאן נעלמו הנשים מספרי הלימוד לאזרחות?

לציטוט: קיזל, אריה וירושלמי, אלון (17.9.2021). לאן נעלמו הנשים מספרי הלימוד לאזרחות, מוסף הארץ, עמ' 48 - 49. 

מאת אריה קיזל ואלון ירושלמי

 

 

תנועת MeToo טלטלה את העולם, אך נראה שבכל הקשור לבתי הספר, יש עוד דרך ארוכה. במסגרת מחקר בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה ביקשנו לבחון כיצד מיוצגות נשים בספרים שאמורים לקדם את הייצוג השוויוני. הממצאים היו מטלטלים.

בניגוד לתפיסה הרווחת בציבור שלפיה ספרי הלימוד הם נייטרלים ונועדו להעברת ידע וערכים מוסכמים, חקר ספרי הלימוד מאז סוף מלחמת העולם הראשונה תומך בעמדה כי מערכות חינוך מדינתיות השתמשו בהם ככלי מרכזי להבטחת אחידות בלמידה ברמה לאומית. ואמנם, למרות מעמדם הגובר של אמצעי המדיה השונים, לספרי הלימוד הרשמיים נותר מעמד מרכזי בתהליכי ההוראה והלמידה בבתי הספר התיכוניים בישראל, בין היתר בשל בחינות הבגרות.

מחקרים בנושא ייצוג נשים בספרי הלימוד - כאלה שנערכו מאז שנות ה-70 ועד תחילת שנות האלפיים בארץ ובעולם - חשפו שוב ושוב כי ייצוגי הנשים בהם כוללים מגוון רחב של התייחסויות: סטריאוטיפים, ייצוג־חסר, הנמכה ואפליה. ניתן לומר שכמו בשאר העולם, גם בספרי הלימוד בישראל בכלל מקצועות הלימוד ישנה מגמה רבת שנים של ייצוג נשים באופן שאינו הולם את מעמדן בחברה ואת ערך השוויון.

ביקשנו לבדוק כיצד מיוצגות הנשים בחמישה ספרי הלימוד באזרחות לכיתות י'-י"ב בחינוך היהודי החילוני. בחרנו ספרים שאושרו לשימוש בשנים האחרונות על ידי משרד החינוך, ובדקנו את השאלה מבחינה כמותית, איכותנית וויזואלית. מתוך חמשת הספרים שנבדקו, שלושה מיועדים לתלמידים הנבחנים ברמת חובה של שתי יחידות לימוד: ״משטר ופוליטיקה בישראל״ (2011); ״ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית״ (2012); ו״להיות אזרחים בישראל במדינה יהודית ודמוקרטית״ (2016). שני ספרים נוספים מיועדים לבחינה ברמת חמש יחידות לימוד: ״אתגר הרווחה במדינה יהודית״ (2011): ״דת חברה ומדינה בישראל״ (2006).  

אחת ממטרות מקצוע האזרחות היא לא רק להקנות ידע על הערכים הדמוקרטים, מבנה המדינה ומערכותיה השלטוניות, אלא גם לנסות ולעודד חשיבה שוויונית ואזרחית. המקצוע מנסה לעודד התמודדות עם שאלות של קונפליקטים פוליטיים, דילמות דמוקרטיות וסוגיות כגון שוויון זכויות או התנגשות בין זכויות. למקצוע האזרחות יש ערך מוסף עבור הצעירים והצעירות אשר נמצאים בשלב האחרון של לימודיהם התיכוניים. מקצוע זה מבקש, לפחות ברמת ההצהרה, שהתלמידות יהיו אזרחיות פעילות, בעלות תודעה אזרחית ביקורתית הפועלות למען להגשמת העקרונות הדמוקרטיים.

מתוך נקודת מוצא זו ולאחר מיון הנתונים שנאספו מהספרים וחלוקת הממצאים לקטגוריות השונות, מצאנו שלושה קריטריונים מרכזיים להבנת האופן בו נשים מיוצגות בספרי הלימוד: נראות: האם מוצגות הנשים, וכיצד;  מרכז/פריפריה: האם מוצבות הנשים במרכז העשייה, וכיצד; פרטי מול ציבורי: והאם מוצגות הנשים כעוסקות בתחומים ציבוריים, או ככאלה המוכוונות למרחב הפרטי.

 

שרה בממשלה? אין דבר כזה

גילינו במחקר פערים משמעותיים בין מספר הגברים המופיעות בספרים לבין מספר הנשים. לדוגמה, בכל חמשת הספרים נמנו בסך הכל 138 פוליטיקאים ישראלים, לעומת 11 פוליטיקאיות בלבד. 13 פעמים הוזכרו בהם נשיאים גברים של בית המשפט העליון, לעומת פעם אחת בלבד שבה הוזכרה נשיאה. אין מדובר ב״בעיה״ מקומית בלבד: בספרים מופיעים 73 איזכורים לאקדמאים גברים מרחבי העולם, אך לא הוזכרה אפילו אקדמאית אישה אחת.

 

תחום

נשים

גברים

אקדמאיות מישראל

36

189

אקדמאיות מהעולם

0

73

פוליטיקאיות מישראל

11

138

פוליטיקאיות מהעולם

5

48

שופטות בית משפט העליון

6

36

נשיאות בית המשפט העליון

1

13

חתני פרס נובל בכלכלה

0

5

 

ההבדלים ניכרים גם מחוץ לטקסט הכתוב. בכל חמשת הספרים מופיעות מעט מאוד תמונות של נשים באופן כללי, ואין אף תמונה אחת של אישה אשר צוטטה בהם. לעומת זאת, יש תמונות רבות של גברים ממגוון תחומים אשר מצוטטים או מוזכרים בספרים - חברי כנסת, ראשי ממשלה, חתני פרס נובל, שופטים ופרופסורים.

לדוגמה, לפרק המתאר את תפקידי הממשלה הוצמדה תמונה של ישיבת ממשלה בראשות לוי אשכול, שבה השתתפה גולדה מאיר כשרה; לעומת זאת, אין באף אחד מהספרים תמונה אחרת של ישיבת ממשלה בראשותה של מאיר, ואפילו לא ישיבת ממשלה שבה משתתפות שרות אחרות.

בפרק הדן בתפקידי בג"ץ, לדוגמה, מוצג הרכב מורחב של בית משפט העליון, שבו יושבים חמישה שופטים גברים. לעומת זאת, באף אחד מהספרים לא מוצגת תמונה של בית המשפט העליון ובו שופטות. בשני ספרים מוזכרת המחאה החברתית של 2011, ומוצגות בהם תמונות מההפגנות. באף אחד מהספרים לא מוזכר כי דפני ליף וסתיו שפיר היו ממארגנות המחאה החברתית, וגם תמונתן לא מוזכרת.

פן נוסף של הנראות הוויזואלית קשור בשאלה מי הן הנשים שכן זכו לייצוג בתמונות. מסקירת הספרים עולה כי ישנן תמונות רבות שבהן הנשים מוצגות כנזקקות: נשים זקנות, עניות ומלקטות אוכל מפחים. אחרות שהוצגו הן נשים הפעילות בתחומים חברתיים: אחות בבית חולים; יו"ר תנועת "משפחה חדשה" אירית רוזנבלום; או העיתונאית אורלי וילנאי. בספרים כמעט ואין ייצוג ויזואלי של נשים בכירות ומנהיגות או של נשים פורצות דרך. פרופ׳ רות גביזון, למשל, אמנם מצוטטת רבות בספרים, אך לא זכתה לתמונה באף אחד מהן.

 

נשים למען נזקקים

מסקירה של כל חמשת הספרים עולה שבמרכז העשייה הפוליטית, המשפטית, האקדמית, הכלכלית, והתרבותית המוצגת בהם, ישנה נוכחות גדולה של גברים לעומת מיעוט של נשים.

בשני תחומים ייצוג הנשים היה דווקא גדול יותר. הראשון הוא ייצוג נשים הפועלות למען נזקקים וקבוצות פריפריה, אשר אינן פועלות במרכז הקונצנזוס. בין היתר הוזכרו בספרים נשים כגון ג'ידא רינאוי-זועבי, פעילה לקידום הרשויות הערביות וכיום ח״כ; או ויקי קנפו, פעילה חברתית ממצפה רמון. התחום השני שבו ייצוג הנשים היה גבוה יותר הוא המאבק למען שוויון זכויות מגדרי, שבו מיוצגות למשל אליס מילר, שהתפרסמה במאבקה להתקבל לקורס טיס, ולאה שקדיאל שעתרה לבג״ץ בדרישה לכהן במועצה הדתית של ירוחם.

 

עבודות אימהיות

בחינת ממצאי ייצוגי הנשים בחמשת ספרי האזרחות נמצא כי המרחב הציבורי - משפט, פוליטיקה, אקדמיה, תרבות ועיתונות - אכן מיוצג ברובו על ידי גברים. לעומת זאת, המרחב הפרטי, המשפחתי, מיוצג בידי הנשים. ביטוי לכך הינם ייצוגים וויזואליים אשר מציגים את הנשים כנזקקות, פסיביות או עובדות בעבודות ״אימהיות״. כך לדוגמה מוצגות רעיית ראש הממשלה אשר עומדת מאחוריו; נשים נושאות ילדים; תמונה של בית ילדים בקיבוץ, ובו מטפלת; אמא תרזה; אחות בבית חולים; מורה חיילת; וכאמור, נשים עניות מלקטות אוכל מפחים.

על פי הצהרות הפיקוח על הוראת האזרחות, מטרות המקצוע היא לכוון את התלמידות והתלמידים להוות בבגרותם כוח מניע ופעיל בשאלות חברתיות, פוליטיות, משפטיות ודמוקרטיות. מתוך ממצאי הספרים וניתוחם עולה כי המסרים הסמויים הנמצאים בספרי הלימוד, מכוונים את התלמידים והתלמידות להבנה כי המרחב הציבורי אינו מיועד לנשים, ושהמרכז של העשייה הדמוקרטית שייך לגברים. תפקידי הנשים, כפי שעולה מהספרים, הינם בעיקר להיות פעילות חברתיות, לתמוך בנזקקים ולהיאבק על זכותן לשוויון. מפתיע עוד יותר ששלושה מתוך חמשת הספרים נכתבו בידי נשים ושלספר אחד, אשר נכתב על ידי גבר, מונתה יועצת מגדר. האם הנערות שנחשפות לספרי לימוד אלה מקבלות מהם עידוד לפעול ולהאמין שהן יכולות לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהתקדם בתחומי החיים המרכזיים?

 

במסמך של משרד החינוך מ-2017 נכתב כי אחת ממטרותיו של מקצוע האזרחות היא להעניק לתלמידות ולתלמידים "משקפת, מפה ומצפן". אם אלה המשקפת, המפה המצפן שמתבטאים בספרי הלימוד, מומלץ לשרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא-ביטון, לעיין בהם בהקדם. מומלץ לשרה להפעיל עתה ומהר מערך נרחב של בדיקת ספרי לימוד בכל תחומי הדעת מיסודי ועד תיכון ולגלות ממצאים נוספים, לא פחות חמורים מאלה המוצגים כאן, אודות ייצוגן של אוכלוסיות מוחלשות והדרתם של נושאים חשובים ומרכזיים מספרי הלימוד כמבטאים את תוכניות הלימוד הדורשות רענון.

העיסוק בחינוך, עוד לפני הקורונה ובעקבותיה, מתמקד שוב ובאופן שגוי בעיקר בסוגיות של ארגון החינוך (העברת סמכויות, מספר תלמידים בכיתה, טכנולוגיה) ומחמיץ, פעם אחר פעם, את העיסוק החשוב והמרכזי בפדגוגיה וכמובן בתוכן החינוך. לא רק לשרה מומלץ להציץ בספרים, אלא גם להורים שיגלו (כפי שגילו חלק מכם בנושא ההדרה) איך מיוצגת המציאות לתלמידנו. אל תזלזלו בהצגה זו. היא מעצבת מציאות לאורך זמן ויש לדרוש את שינויה.

 

 

פרופ' אריה קיזל הוא חבר סגל הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. אלון ירושלמי הוא תלמיד מחקר באוניברסיטת חיפה ומנהל בית ספר בחדרה

 

 

28 בספטמבר 2013

מינוחים, מיעוטים ושסעים: לקראת חשיבה חדשה על תוכנית הלימודים באזרחות


 
מאת אריה קיזל


מילים יוצרות מציאות ולא רק מתארות מציאות. מילים הן לפעמים תוצר של המשגה תיאורטית של אקדמאים או הוגים. לעיתים הן מעוצבות בקפידה במשרדי יחסי ציבור ופרסום ולעיתים נקבעות על ידי יועצים במשרדים נשיאותיים או ממשלתיים. כך נולד גם השסע כמו גם ה"שלום חבר", "העם עם הגולן", "פרס יחלק את ירושלים" וכן, גם "אחי" או "אחי" תלוי במיקום ההדגשה.
ובכן, אחים ואחיות יקרים ויקרות, אנחנו משוסעים.
השסעים יושבים במרכזה של תוכנית הלימודים באזרחות בישראל. בחרנו את השסע כנקודת מוצא, נקודת פתיחה, לתיאור המציאות הישראלית (או לעיצובה). גישה זו יצרה במידה רבה גם את תפיסת ישראל כמדינה מפולגת ונתנה דלק בידיהם של יהודים וערבים – בעיקר רדיקלים שאינם מעוניינים לראות בחיים משותפים – לראות את עצמם כמתקוטטים על משאבי הזיכרון של המקום הזה וגם על הזכות על המקום הזה. מאבק זה הוא טבעי בעיני ואפילו מחייה דמוקרטיה ובמסגרתו נרטיבים מתקוטטים במערך הנרטיבים החברתי על משאבי זיכרון ועל משאבי קורבנוּת – אלא שהבחירה בשסע ובאופן שבו הוא מוצג כדרך ההוראה המרכזית וכראי בפני התלמידים לסיבות לאי היותה של המדינה אחדות מדינית, פוליטית, לאומית ואחרת – היא דווקא פגיעה במטרות תוכנית הלימודים באזרחות.
הבחירה בהמשגת השסע וההצבעה על ביטוייו כמקור להתפרקות החברה הישראלית טומנת בחובה את אחד המוקשים בפני מימוש רעיון האפשרות לקיים כאן חיים משותפים תחת רעיון מדינת הלאום.
מדינת לאום כמדינת ישראל מתמודדת מאז ומתמיד ותתמודד תמיד עם הטיעון המוטח על ידי המיעוט על כך שהיא אינה דמוקרטיה. חלק מטיעוני המיעוט כנגד קיומה של מדינת לאום נשענים על כך שאין אפשרות לקיים תחת מדינת לאום את רעיון שוויון. זהו טיעון כבד-משקל אשר הביא את מדינת ישראל למצוא צידוקים רבים, תחת משפט העמים, להגשמת הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית.
בהינתן שרבים מאיתנו – היהודים בוודאי – מקבלים את הטיעונים הללו ואף נאחזים בהם – נותר כעת מרחב גדול – חי ונושם – אשר יש לתפקד במסגרתו כיהודים וערבים במדינה אחת ואחד מהם הוא יכולת ההכלה המשותפת, יכולת הקיום המשותף ואתגרי-קיום זה בכל התחומים האפשריים.
ההכלה המשותפת של שתי האוכלוסיות – יהודית וערבית – לא אמורה להיות רק פורמלית אלא עליה להיות מהותית ויום יומית והיא מתפרצת לעברנו מכל עבר ושואלת שאלות יסודיות: כיצד? באילו דרכים? תחת איזו טרמינולוגיה? באיזו שפה? באילו מרחבים? אל תוך טווח שאלות אלה חודרת תוכנית הלימודים באזרחות.
היא מכניסה את הקיום הזה לסתירה מובנית: מצד אחד, בפתיחתה של כל שנה מוצגת המדינה כהתגשמות של אידיאל, כיהודית ודמוקרטית, כמבטאת זכות יסוד של העם היהודי להגדרה עצמית ומן הצד השני, בהמשך השנה מתוארת ההתפרקות של אותה אחדות מדינתית -  כאידיאל וכממשות – תחת תיאוריית השסעים שהיא  ביטוי עמוק של שבירה, חיתוך, חיכוך ופילוג.
בנקודה ההיא של השנה התלמידים שואלים את עצמם – מי הוא האחראי להתפרקות, לפילוג?
אם השלמות מוצגת כאידיאל  הרי שהשסע מוצג כהתמוטטות האידיאל. אין בשסע כל חיוב, לא מילולי ולא מהותי. הוא מייצג שליליות. תוך כדי תהליכי ההוראה והלמידה, התלמידים היהודים מקבלים מסר שעשוי להיות בעייתי: המדינה יכולה היתה להיות מושלמת (או כמעט מושלמת) אם לא היו בה שסעים.
בעייתיות מסר זה (שאינו גלוי כמובן) היא גם מבחינה דמוקרטית-אוניברסלית שהרי המסר מכיל בתוכו יסוד של אחידות שאין בו לגיטימציה לפלורליזם. גם מבחינה קונקרטית-פרקטיקולרית בהקשר הישראלי: מי שמשסע אשם בשסע שהרי הוא פוגע בשלמות. בהינתן גילם הצעיר של תלמידנו - ובהינתן שהם חיים בחברה קולנית שיש בה גם נגעים גזעניים ההולכים ומחמירים – המסקנה של חלק מהם (ואולי רבים מדי) שאת גורם השסע יש לעקור.
אין אני בא לטעון כאן היום שהמורים מובילים שיח זה בכיתות שלהם. אני יודע שרבים מהם עושים שימוש נכון ומאוזן בתיאוריית השסע ומוסיפים לה אלמנטים רבים אודות האפשרות לחיים משותפים.
מסמכי הפיקוח על הוראת האזרחות קובעים נכון ש"חינוך לאזרחות שהוא תהליך הכרחי בחברה דמוקרטית אשר יוצר זיקה בין אזרחות לחינוך שהיא מהותית וערכית" אשר במסגרתם נטען שם כי  "כאשר אין מכינים את האדם לחיים בחברה דמוקרטית, יש סכנה להיווצרות ניכור, אדישות, אנוכיות ועוינות כלפי הממסד הפוליטי ואף התנגדות לעצם הרעיונות והערכים הדמוקרטיים".
במטרות ההוראה-למידה נכתב כי לצד הכרה בהיותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המורים ישאפו לבצע "טיפוח זהות אזרחית ישראל משותפת לצד שמירת הזהויות הלאומיות הייחודיות של הקבוצות השונות בחברה הישראלית" וכן "הכרה בפלורליזם ובסובלנות כערכי היסוד בחברה הדמוקרטית", "טיפוח סובלנות כלפי הזולת, פתיחות וכבוד הדדי ליחידים ולקבוצות שונות, עידוד השיח ביניהם והכרה בחשיבותו של ישוב מחלוקות בדרכי שלום".
גם הספר "להיות אזרחים בישראל" מוצג במסמכי משרד החינוך כ"אינו רק מציג עמדה אחת ואינו קובע עמדה חד משמעית לגבי הפרשנות הנכונה או הראויה של אירועים ומצבים אלא השיקול בהצגת ריבוי עמדות בספר הוא שהתלמידים ידעו ויבינו שבמציאות החברתית הפוליטית יתכנו בו זמנית היבטים שונים לתופעה אחת ושאין אמיתות מוחלטות".
הניסוחים עד כה הם מתקדמים. יש בהם גישה של ריבוי נרטיבים ואמיתות, הצדקה לפלורליזם ושלילה של דוגמטיות. אלא שלטעמי על המטרות להיות מנוסחות באופן שיתמודד ישירות עם אתגר החיים המשותפים של יהודים וערבים במדינה היהודית. בחינה מעמיקה של המטרות מגלה שהן רבות ומקיפות אבל גם ניטרליות מדי.
בעיני יש היום לחתור לקראת חשיבה חדשה על הוראת האזרחות בישראל במיוחד בתחום החיים המשותפים של אזרחי המדינה. יש לאמץ טרמינולוגיה השוברת את השסעים ולהעמיד – לא רק כמעשה של מורים אמיצים כאלה ואחרים – טרמינולוגיה שתדבר על התרומה שבריבוי, העושר שבריבוי (גם ריבוי הנרטיבים), העושר האפשרי מחיים משותפים שיש בהם בנייה והתחדשות של מוסדות, אמצעים, מקוריות ויצירתיות.
עלינו לאמץ פדגוגיה של שיתוף שתחליף את הפדגוגיה של פחד ואיום (המהווה בסיס להצדקת שנאת והשנאת האחר). כדי לאמץ פדגוגיה של שיתוף ניתן לעשות שימוש בהגותו של הפילוסוף היהודי, עמנואל לוינס שדיבר בשבח גילוי האדם האחר לא כפרויקט אלא כצורך קיומי, כאחריות.
באחריות זו, שהיא הביטוי של האנושיות, הפנים של האחר קוראים אלי, בהם מתגלמת האנושיות שלי, שלנו, שלכם. בפרפראזה על לוינס אפשר להמיר את השסע באחריות. האחריות לא רק לחיים משותפים כסוג של דו-קיום המעמיד את הסובלנות במרכזו אלא כאחריות לאחר וגם לאפשרות שלו – היהודי והערבי – להיות הוא. 
כיום חובה לשלב בהוראת האזרחות גם הנושא הכלכלי הנמצא באופן מצומצם למדי ונלמד לא אחת כנושא שולי. ברוב המסמכים הרשמיים ישנה התייחסות למדדים חברתיים ופוליטיים אבל יש הדרה של הסולידריות הכלכלית כמרחב המאפשר שותפות ואחריות כנגד עוני ואפליה ובעד שגשוג ופריחה. הזירה הכלכלית במיוחד בשנים האחרונות הופכת מרחב שבו יכולות לצמוח קואליציות של שיתוף פעולה לטובת כל מגזרי החברה הישראלית.
לסטודנטים להוראת האזרחות המלמדים את נושא השסע יש להמליץ להמיר את גורמי השסע באפשרויות השותפות, את ביטויי השסע באתגרי השכנות, את היסטוריית השסע בעתיד היכולת לחיים משותפים לא כדו-קיום שחוק אלא כמימוש של אנושיות ואחריות כלפי דמוקרטיה שוקקת חיים אשר בה ריבוי הוא עושר אנושי ולא צמצום אפשרויות בחסות לאומית או שבטית. 

פורסם באתר העוקץ, 28.9.2013


9 בפברואר 2013

על דיגיטליות וצרות מוחין




בשורת הדיגיטליות על חשבון צרות תכני ספרי הלימוד

מאת אריה קיזל

משרד החינוך מתפאר בשבועות האחרונים בתוכנית להכנסת ספרים דיגיטליים לשימוש מערכת החינוך. באותה מידה הוא מתפאר ב"לוחות חכמים", ב"פסים רחבים" וב"פדגוגיה חדשנית".  המהלך המוגדר "פיילוט" יטפח, כך נטען, "מיומנויות מתאימות לבוגר מערכת החינוך במאה ה-21 ובעיקר: פיתוח חשיבה ביקורתית ויכולת לפתור בעיות, פיתוח לומד עצמאי, עידוד למידת חקר ולמידה שיתופית" וכן "העלאת המוטיבציה והעניין בלמידה, פיתוח מיומנויות נוספות של שימוש בכלי תקשוב מתקדמים וגמישות ועדכניות בהוראה ובלמידה". סיסמאות אלה כבר נשמעו בעבר כאשר הוכנסו הפלסטיקים (ע"ע: המחשבים) למערכת החינוך. גם אז הפריחו מילים יפות מלאות בפאתוס. היה זה במאה ה-20 וכיום הדבר "מותאם למאה ה-21", כדברי משרד החינוך.
ספרים דיגיטליים, לאלה המבינים בהם, אינם הבשורה שאליה צריכה מערכת החינוך לייחל. הם רק בבחינת הסבה טכנולוגית של ספרים עם אותם תכנים אשר הינם מוגבלים ואף ממושטרים. אין בדיגיטליות הספרים בשורה אלא אם כן קוראים את התוכן שבהם ואם מפתחים דיון עירני ומעורר חשיבה ומחלוקת סביב אותם תכנים. ספרים שאינם מזמנים תכנים שכאלה יכולים להיות דיגיטליים ולהשתמש בשפע של כלי תקשוב נפלאים וצבעוניים ואולם אין כל קשר ביניהם לבין פיתוח יכולת חשיבה ברמה גבוהה. דיגיטליות במגה-מהירויות עם צבעוניות מרהיבה יכולה להסתיר צרות מחשבתית אפורה ומצטמקת.
כבר שנים לא מעטות מתרחקים המורים מהספרים ומעדיפים במקומם שיטות הוראה מיושנות שבמסגרתן הם מכתיבים את החומרים לתלמידים ישירות למחברות. אנו שומעים היום קברניטי חינוך בישראל וגם מורים אשר טוענים כי אין כבר שימוש רב בספר הלימוד בבתי הספר וכי מורים רבים, לצערי יש לומר, מעדיפים שלא להשתמש בו. נכון, זו אכן מגמה שמובלת על ידי מורים שטועים לחשוב כי הם המקור המרכזי להעברת הידע.
במערכות חינוך אשר עדיין מובלות על ידי למידה לקראת בחינות (כמו בגרות או מבחנים בינלאומיים שרק אלה שנבחרים בקפידה נבחנים בהם) תלמידים יכולים בדרך כלל להישען על ספרי לימוד, כספק התשובה הנכונה, בדרכם לשפיכת החומר במחברת הבחינה.
משרד החינוך מנהל מאבקים מרים נגד כותבי ספרי לימוד ונגד תכנים כאלה ואחרים, הרבה יותר ממה שהוא מעודד את המורים עצמם או את התלמידים להשתמש באותם ספרים שהוא נלחם על התכנים שלהם. המאבק על המילה הכתובה, על האמת האחת, על השליטה בנרטיב האחד, על מנגנוני הלימוד של אותו הנרטיב ובעיקר על מנגנוני ההערכה של אותה אמת חוגג את עצמו לדעת יום יום ושעה שעה.
הוא מפרנס אגף שלם במשרד החינוך שמנהיג רגולציה קשה ומחמירה אשר מבקשת לסנן, לקצר, להדק, למשמע ולמשטר את הטקסט אל הנרטיב, אם לא לומר אל המדיניות, ובעיקר למנוע זליגה/חשיפה של נרטיבים אחרים אל התלמיד. זו משטרה של ממש המשרתת אג'נדות כאלה ואחרות. בדרך, מאבק זה יכול גם (כפי שגילינו בשנה האחרונה) להביא לפיטוריהם של מי שאינם משרתים את האג'נדה הרצויה והנכונה.
זו גם הסיבה שספר הלימוד הוא שדה מחקר חשוב להבנת הגיון פעולתה של המערכת, אם לא לומר הערכים המובילים אותה ומנהיגים אותה. וזו גם הסיבה שיש לעודד מערכת מחקר שכזו כדי שנדע בדיוק מה לומדים ילדינו באותם ספרים דיגיטליים המצוידים בכלי תקשוב מתקדמים וקופצניים. צבי לם הטיב בעבר להגדיר בעבר את מערכת החינוך כנעה בין הגיונות מתנגשים ואולם היום ניתן לומר באופן ברור כי המערכת סבורה שאין מקום לשום התנגשות, לא של הגיונות ולא של ערכים. כל מה שמתנגש – מוזז וכל מה שמרחיב – מצומצם.
הדאגה סביב תכניהם של הספרים, גבולות התכנים ומגבלות התכנים צריכה להדאיג אותנו יותר מכל. זאת בעיקר בגלל שסטודנטים להוראה אשר מכינים את מערכי השיעור הראשונים שלהם – וכך גם מורים חדשים בתחילת דרכם – מעידים כי הם נשענים רבות על ספר הלימוד בעת הכנת שיעוריהם.  למעשה, רבים מהם פשוט מבצעים פעולת רפרודוקציה: העתקה מספר הלימוד לכרטיסיות והכתבה של החומרים ישירות למחברות התלמידים.  חלק מהם אף מסכמים את ספר הלימוד לדף אשר מחולק (או היום מועבר ישירות למייל של התלמידים) והכל במהירויות העל הטכנולוגיות הקיימות ותחת הגיון החכמה לכאורה שבאותה מהירות.
מכאן שהכנסתו של ספר לימוד דיגיטלי למערכת החינוך אינה בבחינת בשורה גדולה. למעשה, זו בשורה קטנה מאד. הבשורה הגדולה צריכה להיות הדיון סביב תכניהם של ספרי הלימוד, הרלוונטיות שלהם וגבולות הגיזרה שלהם. דיון כזה לא מתקיים ועד שלא יתקיים לא נהיה "מותאמים למאה ה-21".

 פורסם בהארץ 


29 באוגוסט 2012

ספרי לימוד באזרחות בישראל: נרטיב האזרחות הקולקטיבית





עדיין חינוך לקולקטיביזם אזרחי


ערכים ואזרחים: אזרחות בלמידה פעילה לחטיבת הביניים (מהדורת ניסוי). עורך: נפתלי רוטנברג הוצאת מכון ון ליר; משטר ופוליטיקה בישראל: יסודות האזרחות, מאת אברהם דיסקין, הוצאת מגי; אזרחות במדינת ישראל, מאת דוד שחר, הוצאת כנרת




מאת אריה קיזל


אף כי אמצעי מדיה אחרים הופכים משמעותיים במידה רבה בחייהם של התלמידים, מוסיפים ספרי הלימוד לשמש כלי עיקרי בתהליכי הוראה-למידה בישראל ובעולם. חוקרי ספרי לימוד הגיעו למסקנה שהחברות המודרניות פיתחו ספרי לימוד, למשל באזרחות, כאמצעי להעברת המורשת הלאומית במנותק מהעיתונות, מהרדיו ומהטלוויזיה. למרות פריחת המחשבים, תקשורת הלוויין והטכנולוגיה של רשת האינטרנט, ספרי הלימוד עדיין נותרו כלי משפיע ובצורה הנרחבת ביותר על תהליכי הוראה-למידה.
אף על פי ש-85 אחוזים מהידע של התלמידים נרכש מחוץ לבית הספר וממקורות שאינם מורים, ההישענות על ספרי הלימוד ממשיכה להיות יסוד חשוב בלימודים ההומניסטיים. תלמידים מעדיפים את ספר הלימוד כמקור למידה משום שיש לו תדמית אובייקטיבית ואנציקלופדית, ומשום שהוא תואם את הפעילויות המתבצעות בכיתה, במיוחד במערכות הנשענות על שינון וזכירה ופחות על חינוך לחשיבה. הלומדים בחינוך ביתי ובחינוך אקסטרני נשענים על הספרים ורואים בהם תחליף מורה וכיתה.
ספר הלימוד שומר עדיין על מעמדו ההגמוני גם בשל החשיבות שהתלמידים מייחסים לתכניו בלימודיהם לבחינות הבגרות, שהן כרטיס הכניסה לאקדמיה. טקסטים כתובים שכאלה מעניקים תחושה שהם אובייקטיביים וחסינים בפני ביקורת. מבחינה זו הם דומים לפולחנים דתיים המציגים את האידֵאות, את הרעיונות ואת האמונות כבלתי-ניתנים לערעור.
מערכות חינוך בעולם משתמשות בספרי הלימוד באזרחות לארגון הידע של התלמידים אודות החברה שלה, סדרי השלטון שלה והצדקת פעולותיו כרציונליות. הן מבצעות זאת על ידי סידור שיטתי של פרקי הלימוד (חיתוכם וארגונם מחדש), העצמתם של נושאים מסוימים והדחקתם של אחרים ובעיקר על ידי פיקוח על הפצת הידע באמצעות תהליך אישור ספרי לימוד וקיום בחינות לבדיקת הבקיאות בו והכל תחת מסווה של אובייקטיביות מדעית. מנגנוני ההיררכיה החינוכית מתאפשרים בין היתר בשל החשיבות המרבית המיוחסת לתהליכי הקרדיטציה הללו הן בהערכת מורים (וכיום גם בתי ספר ומנהלים) והן בהערכת תלמידים.
ספרי הלימוד משמשים, לצד אמצעים אחרים, כסוכני חִבְרוּת אידיאולוגיים ופוליטיים, שמטרתם להנחיל לתלמידים את הערכים הרצויים בכל חברה וחברה. כך למשל עולה כי למסרים העולים מאופן הצגת ה"אחר" בספרי לימוד של צדדים לסכסוך (בתוך חברה או מחוצה לה) נודעת השפעה על תהליכים חברתיים ופוליטיים רחבים הקשורים לסכסוך זה. אמונות חברתיות שונות כגון דה-לגיטימציה של היריב, פטריוטיות ותפיסה עצמית כקורבן מסייעות הן בהתמודדות עם סכסוך לאומי והן בעיצובו. יש הטוענים כי לעתים עשויות עמדות אלה אף לפעול כאתוס התומך בהמשך הסכסוך. גם כאשר ספרי הלימוד מציגים את הסכסוך באופן שאינו מעודד במישרין אלימות, לעמדות הסטריאוטיפיות המוצגות בהם עשויות להיות השפעות פסיכולוגיות מרחיקות לכת שיקשו את יישוב הסכסוך.
בקרב חוקרי ספרי לימוד בולטות עדיין שתי מגמות מרכזיות. הראשונה, רואה בספר הלימוד גורם חשוב, מרכזי ועיקרי בהוראת תחום הדעת בבית הספר. אם לא לתלמיד בתהליך הלמידה שלו, הרי שלמוריו בתהליכי ההוראה. זאת בעיקר בגלל שמורים רבים מתכננים את שיעוריהם על פי ספרי הלימוד ורואים בהם אמצעי מרכזי לידע שלהם. זו כמובן הכללה אבל דומני שהיא מדויקת. המגמה השניה, רואה בספר אמצעי נחות ואף זניח בהוראת תחום הדעת ולפיכך סבורה כי אין ליחס לספר חשיבות שכן המורה מוביל את הכיתה והתלמידים כלל לא קוראים כלל ספרים. התומכים בעמדה זו קובעים כי התקשורת והרשת פגעו אנושות במעמד ספרי הלימוד. אלה מתעלמים מהמעמד החדש שיש לספר בעידן הדיגיטלי אשר אליו קושר מחדש את התלמיד עם הטקסט.
מגמה זו שלא רואה חשיבות כה רבה בתכנים הנמסרים בספרים אינה נוטה לייחס חשיבות רבה לסערות הציבוריות שהעמידו השנה במוקד את הליך אישור ספרי הלימוד באזרחות. הליך שגרר בין היתר את הביקורת על המפמ"ר (המפקח המרכז) להוראת האזרחות, אדר כהן ושימש תירוץ מרכזי לסילוקו של המפקח המסור שקידם את התחום באופן חסר תקדים בכל הקשור לחינוך הממלכתי-ציבורי.
תוכן ספרי הלימוד הופך מדי קדנציה לשדה הקרב של שרי החינוך. בתקופת לימור ליבנת תחום ההיסטוריה היה במוקד ובו נפסל ספר ובתקופת סער תחום האזרחות הפך לסוער ובו נפסל ספר אחר. כל שר וליטרת הבשר שלו להוכחת מאבקו ולהבטחת המשמעת במשרדו. המורים בעצמם כבר מקטלגים ספרים כאלה ואחרים כמזוהים עם מחנה כזה או אחר (ממש כמו שדה העיתונות בישראל).
אלא שקריאה מדוקדקת ומחקר מעמיק מלמד שאף כי שונתה בשנים האחרונות תוכנית הלימודים באזרחות ועברה תמורות רחבות יחסית לתחומי דעת אחרים, משרתים ספרי הלימוד באזרחות עדיין את נרטיב האזרחות הקולקטיבית המבקש לחנך את התלמיד לקבלת חזון מדינת הלאום הציונית כאחדות אידיאלית אשר בתוכה אמור השלטון להוות את התגשמות אותו חזון ואף לשרתו. גדעון סער וחבריו יכולים להירגע ולהניח. הספרים שמים דגש משמעותי על הכרזת העצמאות, זהות המדינה, סמליה, המנונה, מנגנוניה והצדקת היגיון פעולתם. בתוך כך הם גם סוקרים את השסעים בחברה כחלק מהדאגה מתהליכי פירוק הקולקטיביזם ואינם מעודדים מתן לגיטימציה לכל זהות אלטרנטיבית או היברידית. הספרים רואים את עצמם כחלק מהכשרת הנוער לקראת שותפות בקולקטיביות ובתהליכי מתן אמון בה. תוך כדי הם מפנים מקום לא מבוטל לדיון בזכויות האדם והאזרח, גם זאת באופן שאינו מסכן את השלטון. בלי מורה בעל תפיסה ביקורתית, התלמידים לא יכולים (לפחות לא מהספרים) לאמץ כל גישה ביקורתית או חלילה חופשית ואנטי ממסדית. מספרים אלה לא תצמח כל מחאה.
ספרו של פרופ' אברהם דיסקין "משטר ופוליטיקה בישראל: יסודות האזרחות" המיועד לחטיבה העליונה הוא דוגמא מובהקת לעמדה זו. הוא מבהיר מראש: "הספר נמנע מעימות עובדות חד משמעיות עם 'נרטיבים' למיניהם". בהמשך הוא מוסיף: "העדפת ה'מהותי' על ה'פורמלי' בהקשרים שונים משמשת לעיתים מסווה להטיה פוליטית ברורה ולגישות מבטאות דווקא חוסר סובלנות מובהק".
דיסקין סבור כי בספרי לימוד מקובל מאד להבליט נתונים שונים באמצעים דידקטיים כגון מסגרות מיוחדות, הצהרות כוונות הפותחות את הפרקים, סיכומי נקודות, טקסטים לניתוח, משימות שונות, תרשמי זרימה. ספרו מבקש להימנע מגישה זו אשר הוא רומז שהינה טריק להחדרת דעות פוליטיות ומבקש להחזיר את הכבוד לספר העיון המוגש לדבריו ב"מתכונת בוגרת". זו מתכונת שהיתה נהוגה בישראל בשנות השישים והשבעים – ספר עיון המחובר למסורת של הדיסציפלינה ההיסטורית וזו של מדע המדינה ומצטיין ב"יובש" דידקטי אבל גם בעושר מקורות ובעומק אקדמי.
הספר מכיל ארבעה חלקים הנעים מהכרזת העצמאות, דרך מדינת ישראל כמדינה יהודית והמשטר הדמוקרטי וחותם בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מגילת העצמאות נבחנת בהקשרים היסטוריים וניתוח מדינת ישראל נבחנ סביב סוגיית שאלת השלטון על פי הוגי האמנה החברתית, זכות ההגדרה העצמית ומדינת הלאום כרוך בהגותו של וודרו וילסון והגדרת הדמוקרטיה ומאפייניה הולכים בעקבות אברהם לינקולן. דיסקין מבקש לחלוק בספרו לא רק על גישת ריבוי הנרטיבים אלא גם על גישת הלימוד השטחי לקראת בחינת הבגרות, גישה שחסרה הקשרים רחבים ומעודדת את התלמיד לתת תשובה קצרה ככל האפשר שמייצגת גם מידע שטוח החסר חוט שדרה הקשרי.
לא בכדי נועל את הספר פרק מרתק המכיל בתוכו טקסטים לדיון המייצגים עמדות שונות ומגוונות אשר דורשות ממורה האזרחות, ובוודאי מתלמידיו, לאתגר את עצמם בדיון רחב ולא בשינון של עובדות. כך מופיעים בכפיפה אחת בן גוריון מתוך זיכרונותיו לטבח בחברון (מ-1929) לצד אלתרמן על "הנזיפה בתופיק טובי" (מ- 1949), דיין בהספד לרועי רוטנברג (מ-1956), בגין בענין חוק איסור גידול חזיר (מ-1962), רבין בנאום בקמפוס האוניברסיטה העברית (1967), יונתן זקס ועמוס עוז (בדו שיח "ישראל חלום ומציאות" באוניברסיטת בר-אילן, 2001), עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה ואסל טהא מתוך דברי הסבר להצעת חוק יסוד: המיעוט הערבי כמיעוט לאומי (2003), אמנון רובינשטיין ("נולדתי אשכנזי עיוור צבעים", 2010) ורות גביזון (בטקס קבלת פרס ישראל).
טקסטים מלאים מסוג זה אינם נמצאים במרבית ספרי האזרחות האחרים משום שרבים מהמורים לא מאמינים שתלמידיהם יקראו היום טקסט מלא ובוודאי לא יתדיינו אודותיו. עקב כך המורים גם לא מעודדים את תלמידיהם לבצע מהלך קריאה משמעותי שכזה. כדי לקרוא טקסטים אלה על המורים לגלות בקיאות היסטורית ולבצע מהלך של קישור אשר ספק אם הם עצמם מסוגלים לבצעו ולעיתים הם אף סבורים כי המהלך לא ישרת את הלמידה לקראת בחינת הבגרות. בנקודה זו הם מתיישרים לקו של משרד החינוך אשר דורש הישגים לימודיים ושיפור ניכר במדדי ההצלחה (אשר המנכ"לית דלית שטאובר כה מתפארת בהכנסתם בתקופת גדעון סער ואנו כחברה עוד נבכה את הסגידה להם).
גישה אחרת, שונה בתכלית, מייצגים שני ספרים מעניינים המיועדים לחטיבת הביניים – "ערכים ואזרחים" בעריכת נפתלי רוטנברג (ספר שעבר ניסוי פדגוגי בעשרות בתי ספר בישראל בשנתיים האחרונות) בהוצאת ון ליר וספרו של דוד שחר.
ספרים אלה תואמים את הגישה המבקשת לשלב בטקסט אמצעים דידקטיים צבעוניים כדי למשוך את תשומת ליבו של התלמיד, לגייסו ללמידה באמצעות גירוי חושיו ולסייע לו ככל האפשר לפענח את הנכתב באיורים, מקורות קצרצרים ותרשימי זרימה.
"ערכים ואזרחים" הוא אחד הספרים הטובים שיצאו בישראל להוראת האזרחות. הוא יומרני (בכך שהוא אוחז 402 עמודים ומיועד לכיתה ט' בה נלמדים במקרה הטוב שעתיים אזרחות בשבוע) ורחב היקף (נע בין ארבעה חלקים: מושגי יסוד: מדינה עם אזרח, דרך המשטר הדמוקרטי": הרעיון ויישומו, עובר ליישום עקרונות המשטר הדמוקרטי בישראל ומסיים בחברה בישראל). אבל בעיקר הוא ספר נועז בכך שבמרבית פרקיו הוא משלב תפיסה רבת פנים והיבטים של לימוד האזרחות עם שאלות המבקשות להרחיב את נקודת המבט של התלמיד אל מעבר למובן מאליו.
בדרך זו גם משולבים מקורות יהודיים (למשל מהתלמוד) לכל אורך הספר והמלצות לסדנאות תלמידים בגישת הלמידה הפעילה. המחברים ממליצים לכיתה להתחלק פעמים רבות לצוותי משנה ולבחון סוגיה כזו או אחרת מפרספקטיבות שונות. ההצגה המכוונת כוללת הסבר על  השטחים כמשוחררים, ככבושים וכמוחזקים (עם הסברים תואמים), דוגמאות מסכסוכים בסרי-לנקה ובצ'צ'ניה המבקשים להעמיק את הידע של התלמיד באמצעות חיפוש במקורות מידע חיצוניים לכיתה ומוצגת שאלת הפליטים בהקשרים של פליטי השואה לצד פליטים פלשתינים ופליטי דארפור. גישה זו עושה עוול מסוים לייחודיות השואה ואף יכולה להיחשב רלטיביסטית ואולם היא גם נועזת. באותה מידה יש גם התייחסות ראויה לשבח לזכויות שעליהן לא מורחב תמיד הדיון בשיעורי האזרחות – זכויות אוכלוסיות מוחלשות של אנשים עם מוגבלות ושוויון בתעסוקה לצד דיון מקורי באפשרויות המחאה באמצעות מוזיקה, אמנות פלסטית, תיאטרון ועמותות (זאת לאחר ששנים סברו כותבי ספרי הלימוד ובעקבותיהם המורים כי מחאה היא רק הפגנה או כתיבת מכתב למערכת עיתון וכמובן הצבעה למפלגה).
מעשה כתיבת הספר שהוא פרי צוות שפעל במכון ון ליר במשך כשבע שנים והפעיל תכנית לימודים פעילה באזרחות במאות בתי ספר מכל המגזרים ברחבי הארץ הוא מעשה מורכב וניכר כי הספר מנסה פה ושם להכיל כמה שיותר ולפיכך הוא גם מפספס בחלקים מסוימים ומעלה בחירות וניסוחים מבולבלים.
כך למשל הספר פותח דווקא בסוגיית הגבולות כחלק מהעיסוק במאפייניה של המדינה ומשווה סוגיה זו לסוגית גבולות של בעלי חיים "גם החיות וגם בני האדם נולדים עם הצורך הזה". בהמשך מוצגת באופן חד צדדי הטענה הלבנונית בדבר נסיגה נדרשת מחוות שבעא והיא אינה מגובה באופן ראוי בתגובת ישראל. ההצגה של הקמת גדר ההפרדה בין ישראל לבין השטחים "מטעמי ביטחון" מנתקת את הקשר בין שפיכות הדמים בקרב אזרחים ישראלים לבין הקמת הגדר.
אף כי קיימת הצגה מעניינת של התביעה של הערבים בישראל לפיתוח מאפייניהם התרבותיים לא נכללת בספר התביעה של חלק ניכר מהציבור הערבי לביטול זהות מדינת הלאום היהודי והפיכתה למדינת כלל אזרחיה.
לצד הצגה מאוזנת ורחבה של דיון בזכויות וחובות האזרח והפעלות מעניינות בענין זה נכללת בספר שאלה (עמ' 136) "מדוע האזרחים צריכים לפקח על פעולת השלטון הנבחר ולבקר אותו?". המחברים מציעים שתי סיבות: על מנת לוודא שהשלטון מקיים את הבטחותיו לבוחר (למשל בהפחתת שכר לימוד לסטודנטים) ובכך שהשלטון עשוי (כשהכוונה עלול) לקבל החלטות שאינן מקובלות על האזרחים (וניתנת דוגמא של העלאת מחירי הדלק והחשמל). תפיסת הכותבים (והדוגמאות שהביאו לצורך כך) על כך שהבעיות המרכזיות של פעולות השלטון היא פגיעה כלכלית באזרחים היא שגויה. במקום זאת ניתן היה לתת דוגמאות מעשירות יותר של ניצול לרעה של כוח לקבלת החלטות המפלות אוכלוסיות מסוימות, מוחלשות בדרך כלל או קבלת החלטות הפוגעות במהות הדמוקרטיה תוך פגיעה בשלטון החוק.
באותה מידה לוקה הפרק העוסק ב"כלי תקשורת ההמונים במשטר דמוקרטי" בתפיסה מיושנת למדי. ראשית, מוצגים בפתח הפרק תמונות של כלבים עצבניים (רמז ל"כלב השמירה לדמוקרטיה" ללא ציון עובדה זו) והפרק נשען על תפיסת התקשורת המסורתית שבמסגרתה כנאמר בספר אמצעי התקשורת "משמשים להעברת מידע לקהל גדול במיוחד" (עמ' 191). אף כי מצוין תפקידה של התקשורת במתן במה לדעות, היה ראוי להרחיב את הדיון בתפקידה ביצירת מרחב ציבורי חי, נושם ובועט. כותבי הספר אינם מכלילים דוגמאות עכשוויות מעולם התקשורת ברשת על שלל הבלוגים, הקהילות הוירטואליות, הצ'טים והרשתות החברתיות. חבל שספר חדש לחלוטין (מ-2011) מדיר עולם שלם זה הקרוב לתלמידים ומאפשר אפשרויות ביטוי מעניינות.
לצד הצדקת חוק השבות וקביעה (בעייתית במידה מסוימת) ש"אין כל סתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין חוק השבות", הספר מנכיח בצורה בוגרת את עמדות הציבור הערבי הפלשתיני בישראל בדבר זהותו ואינו מעלים את הנכבה וגם את שמה. הוא עושה מעשה חשוב בכך שהוא מתייחס באופן נכון ומורחב למתחים בין אשכנזים למזרחים ומציין מנגנוני הדרה כמו הסללה, אפליה והעדפה תחת מדיניות "כור ההיתוך".
גם ספרו של דוד שחר האוחז מספר סביר של  255 עמודים נע בין אותם צירים של התייחסות. הוא אחד הספרים המתומצתים והמוקפדים. הוא בולט בעריכה נכונה של תכנים לצד צבעוניות, בהירוּת ושימוש מושכל בשאלות חשיבה ובסדנאות הפעלה. במקומות רבים הוא מבקש לאזן באופן המבקש לרצות את כל הזרמים. כך למשל ניתן ביטוי לזיכרון הרצל כמו של רבין וגם של ז'יבוטינסקי וזאבי. עם זאת, הספר גם לא חושש לשאול את השאלה הקשה "בכותרת 'חוק יום הזיכרון ליצחק רבין' לא מופיעה המילה 'רצח'. חוו דעתכם: האם נכון היה לכלול ציון רצח רבין בכותרת החוק?".
ספר זה גם מנכיח באופן נכון את אמנת זכויות הילד מ-1990 לצד מסמכים המוכללים בכל הספרים כמו הצהרת זכויות האדם. הוא גם מרחיב את העיסוק ברשת האינטרנט כמרחב תקשורתי ואף מעניק מקום לטוקבקים על האלימות שלהם ולשאלה אם יש מקום לאנונימיותם. במקביל הוא מכליל שאלה חשובה אודות כללי האתיקה המקצועית של העיתונאים והקשר בינה לבין זכויות דמוקרטיות של נשואי כתבותיהם. ההתייחסות המעמיקה למנגנוני הביקורת על השלטון (כמו דוגמאות מדו"ח מבקר המדינה) מעשירה. ספר מסוג זה רואה את עצמו כחלק משלים לשיעור ולא כחלק המרכזי שלו ומעניק עומק עיוני ותיאורטי נדרש ולפיכך הוא עשוי במינונים הנכונים שיכולים לאפשר להוראת האזרחות להיות משולבת ממספר סוגי שיח בכיתה: הן קריאה, הן כתיבה והן דיון ברמה גבוהה.