כן, זמנים אפלים

 

 

פרופ' (אמריטוס) דן דינר מהאוניברסיטה העברית בירושלים פרסם כעת אסופה של 16 מאמרים מרכזיים ממחקריו וגם מהגותו לכל אורך השנים. זהו, לדבריו, סיכום של ארבעה עשורים של מחקר והם מתעדים את דרכו האקדמית ואת התהוותו האינטלקטואלית. הוא רואה בהם ארכיאולוגיה טקסטואלית שדרך שכבותיה התמטיות והאפיסטמולוגיות אפשר לקרוא את התגבשותם של תחומי ידע רלוונטיים עבורו.

דינר, אבי המונח המכונן "שבר ציוויליזטורי" או "שבר הציוויליזציות" שהוא "אותו משבר אפיסטמי המוצא את ביטויו ההיסטורי המזוקק באירוע השואה", כדבריו, הוא דמות ייחודית בנוף האקדמי והאינטלקטואלי שבין ישראל לגרמניה, בין האוניברסיטה העברית למכון דובנוב בגרמניה. הוא אחד מחשובי האינטלקטואלים בגרמניה ואבחנותיו זכו כל השנים להאזנה קשובה עד מאד בקרב קהל רחב גם בקרב היסטוריונים ברחבי העולם. לא ניתן להתעלם מדינר, גם כדמות מעניינת וגם כמנתח. רוחב היריעה האינטלקטואלי שלו בא לידי ביטוי באסופה חשובה זו שהוציאה הוצאת מאגנס בסיוע קרן מינרבה ומרכז קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים.

יש באסופה זו מאמרי יסוד כמו זה שעוסק ביסודות מרכזיים בניתוח הגותו ופועלו של קרל שמיט תוך התייחסות למשבר רפובליקת ויימאר (עליו ניתן לומר כי הוא מאמר חובה), עבור דרך הגיאופוליטיקה של קרל האוסהופר ועד ההגות השברירית-משהו של מקס הורקהיימר בשבר הנאציזם. אותו הורקהיימר החשוב שלא הטיב, לצערנו, כמו חנה ארנדט בחלק מאבחוניו. כל אחד מהם דבק ברצון להיות מקורי אך יצא אובר סטרוקטוראלי. נעדרה אצל שניהם לעתים מידה מסוימת של ראיית-על וגם יציאה מפרדיגמות. הורקהיימר בהיצמדו להסבר הכלכלי וארנדט בהיצמדותה לדמותו השקרית של נוכל-העל והרמאי אייכמן כפי שהציג עצמו באופן פתטי במשפט בירושלים. גילוי הקלטות סאסן ופרסומן זה עתה בסדרת טלויזיה מגלה עד כמה חד ממדית היתה ארנדט ולא רק בתחום אחד. קריאת הפרק המרתק של דינר אודות הורקהיימר, שהוא מעמיק עד מאד, מגלה עד כמה זה האחרון היה במידה רבה חד ממדי בניתוח שלו אודות שבר הנאציזם. צודק דינר כאשר הוא קובע: "פרשנותו של הורקהיימר, שלפיה את האנטישמיות הנאצית בגרמניה יש לראות בהקשר של מחזור הכספים, אינה עומדת במבחן המציאות ההיסטורית" (עמ' 67). דינר מצליח לעקוב אחר נתיבי פרשנותו של הורקהיימר ולבקרה באופן רחב ומדויק ועם זאת לתת לה מקום של כבוד בהקשרים ההיסטוריים רחבים של אסכולת פרנקפורט ותיאודור אדורנו.

רוחב היריעה של הקובץ שלפנינו ראוי להערכה רבה בקרב הקוראים. הוא מלמד אותנו במבט מעמיק אודות היודנראט ומעניק להם הבנה היסטורי. כך גם על הנאציזם והסטליניזם תוך השוואה ביניהם ובחינת גבולותיהן. ניתוחי-העל מרחיבי הדעת של דינר זוכים כאן להנכחה ומגלים שהם שורדים את הזמן. הוא מציב את הניתוחים בהקשר היסטורי אבל גם סוציולוגי, נשען על מקורות רבים אבל גם שומר על חדות ניסוחים ובהירות מושגים. המאמרים ברובם יכולים לשמש, עד היום, מאמרי יסוד לא רק להיסטוריונים אלא גם לעוסקים בפילוסופיה של התקופה ולתלמידי מחקר.

כך גם בפיצול הפרספקטיבות על ההשמדה ובהבחנות האפיסטמולוגיות אודות אשמה ונרטיב שהוא אחד מהמאמרים החשובים בקובץ זה ואשר מעניק אפשרות לבחון את שאלת העבר וההווה וסוגיית האשמה למול האחריות. בתחום זה מרחיב דינר, בתבונה, אל עבר עיסוק בסוגיית הנרטיב וקובע כי "החקירות ההיסטוריוגרפיות של הנושא נסבות, בין אם תרצינה ובין אם לאו, על שאלות של השתייכות מוסדית ואישית. הן דנות לפיכך בשאלות האשמה והאחרות או נאבקות להדוף אותן" (עמ' 172).

הוא אף מוסיף: "את תוקפה של נטייה אפיסטמולוגית לכיוון הקורבנות אי אפשר לפטור בהינף יד. הרי הקורבנות היהודים היו, בסופו של דבר, בני אדם שנרצחו אך ורק על עצם היותם יהודים. לעומת את, תקפותה של גישה המפחיתה בחשיבות מוצאם של הקורבנות בעייתית יותר. תומכיה של גישה כזו מטשטשים את השתייכותם הקולקטיבית של הקורבנות, כלומר את המוצא האתני הספציפי שלהם על מנת לחקור את הסיבות האנתרופולוגיות כביכול ל'פשע נגד האנושות' כפי שהם מכנים זאת" (עמ' 173). מאמרים אלה, כמו גם אחרים בתחום השואה וכתיבת היסטוריה, מעניקים לקורא אפשרות להבין את הנושאים לעומקם ואף למצוא אותם אקטואליים היום, שנים לאחר כתיבתם.

החלק האחרון של הספר מכיל מספר מסות שנראה כי אינן חלק מהמרקם ההיסטורי-אפיסטמולוגי אבל מעניקות הצצה חשובה לאופן החשיבה ההיסטורית והניתוח המקיף של דינר ובהן טקסטים אודות הוגים כמו פייר נורה, ז'אק דרידה ואף ז'אן אמרי. ניתן היה, לעניות דעתי, לוותר על חלק מהן באסופה זו אף כי ניתן להבין מדוע דינר עצמו מצא לנכון לתת להן ביטוי בקובץ זה מתוך רצון להנכיח גם תקופות פוסט קולוניאליות ובעיקר לנוכח הכותרת המייצגת והנכונה-תמיד של הקובץ: "זמנים אפלים".

הספר חסר אחרית דבר מסכמת של דינר עצמו אודות הגותו, ההקשרים האישיים של ההתפתחות שלו, התנועה שלו בין ישראל של פעם לישראל של היום וגרמניה של אז ושל היום. אין כמו דינר כדי לכתוב אחרית דבר כזו והיא הותירה את הקובץ הזה עם חלל מסוים שחייב להתמלא. יש לקרוא לדינר לשבת ולכתוב כעת את החלק הזה בסוג של ממואר. הוא נחוץ לנו ואף נדרש. יש לקוות כי דינר יוכל לומר את האמת שלו על חשיבתו אודות גרמניה במהלך השנים הרבות אשר שהה בה, למד אותה וחי בין אנשיה. זו גרמניה על התמורות שלה ועל כוחות הרשע שרחשו בה במשך שנים ושבים אל פני השטח, כמו גם אל הכוחות שהיו כאן בישראל ורוחשים כאן בתוכנו. כן, בזמנים אפלים.

ספרי יד ושם לקראת יום השואה

פרופ' חוי דרייפוס (בן ששון) פירסמה ב-2017 את ספרה גטו ורשה – הסוף: אפריל 1942 – יוני 1943. המחקר החשוב הזה מתאר את חיי היהודים טרם הגירושים הגדולים לטרבלינקה בקיץ 1942 ובוחן את הכאוס של ימי השילוחים תוך כדי כך שהוא עומד על דפוסי ההתאוששות והחידלון האישיים והציבוריים של יהודי הגטו. 

כל פרק במחקר המרשים ורב הממדים הזה מבוסס על מאות מקורות ובהם יומנים, זיכרונות, מסמכים רשמיים, תצלומים ומפות. הקוראת תוכל להציץ לחיים דרך מאות ציטוטים, מקורות ראשוניים ועדויות. הספר נע מימי הדמדומים של גטו ורשה לפני אפריל 1942 ועד המרד בערב פסח תש"ג (אפריל עד יוני 1943). 

זהו אחד ממחקריה החשובים של פרופ' דרייפוס מאוניברסיטת תל אביב אשר מוקדש לבחינת הנעשה על אדמת פולין בתקופת המלחמה ההיא. הוא מצטרף לספרה החשוב אנו יהודי פולין? היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה מן ההיבט היהודי (2009) ולספרים נוספים שהוציאה וערכה. 

המחקרים של פרופ' דרייפוס כתובים בבהירות יוצאת דופן, תוך מתן מקום של כבוד למקורות שאותם היא חוקרת ומחויבות ליצירת תמונה היסטורית קוהרנטית אשר מאפשרת לקוראים להבין מה ארע ולהפיק מכך לקחים, לאלה המעוניינים בכך.

ב-2018 הוציאה הוצאת יד ושם (יחד עם בית העדות מורשת) את הספר השמיעיני את קולך ונסו הצללים: מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה בעריכת בתיה דביר. 

האסופה מוקדשת לסיפורה של האישה היהודיה בתקופת השואה. היא מחולקת לשערים העוסקים בהיבטים שונים של סיפור השואה: ברייך השלישי, בגטאות, בגיאיות המוות, במחנות הריכוז ובמסגרות המאבק האנטי נאצי. הספר חושף את חייהן של מגוון נשים יהודיות, עירוניות וכפריות, אמהות מסורות ונשות מקצוע פורצות דרך, אורתודוקסיות ופעילות פוליטיות. 

הספר מבוסס על הכתבים שלהן, על הזיכרונות והעדויות שלהן ולפיכך מאפשר, באופן יחודי, לשמוע את הנרטיב מנקודת המבט הייחודית שלהן. 

השער החותם של האסופה מתאר חרף איימי המלחמה את "חזרתן לחיים" של כמה מן הנשים ששרדו את השואה ואת תרומתן של רבות מהן לחברה ולתרבות בעולם הפוסט מלחמתי. זהו לא רק מצבת זיכרון לאותן נשים אלא גם מקור ענק להבנת החשיבה, אורח החיים ובעיקר הזוית הנשית הייחודית.

 בסדרת העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית – מקורות ומחקר של המרכז לחקר יהודי גרמניה בתקופת השואה שהוקם בשנת 2012 במטרה לחדש את תנופת המחקר הישראלי באמצעות טיפוח דור חוקרים צעיר פורסמו שני ספרים חשובים. ב-2016 יצא לאור ספרו של ד"ר דניאל פרנקל חוקר עצמאי של תולדות יהודי גרמניה ששימש חוקר במכון הבין לאומי לחקר השואה ביד ושם. הספר סוקר את הספורט היהודי בגרמניה הנאצית בראי העיתונות היהודית גרמנית. ב-2018 פרסם פרופ' דורון נידרלנד באותה סדרה את ספרו הבית היהודי בגרמניה הנאצית: בראי העיתונות היהודית הגרמנית 1933 – 1938. הספר מעניק מבט מעמיק אודות הרגלי תזונה ושינויי תפריט, ניהול משק הבית, החינוך בבית, זוגיות ויחסי הורים וילדים ומעמיק מאד בהבנת התמונה הכללית אודות הבית היהודי באותה תקופה.

ב-2018 פרסמה ההוצאה לאור של יד ושם את ספרם של אורי ויהודית חנוך סיפור שלא סיפרתי: מקובנה ודכאו לחיים חדשים. זהו ספר עצוב ואופטימי אודות אורי חנוך שחייו השתנו ללא הכר עם כניסתם של הכוחות הסובייטים לליטא בשנת 1940 ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני בקיץ 1941. אורי גורש לגטו ושרד לאחר שנות רעב, אקציות ומוות. 

באביב 1944 הוא שולח למחנה ריכוז ושרד שנה נוספת של עבודות פרך בתנאים בלתי אנושיים. עם שחרורו מהמחנה הוא עלה ארצה לאחר שקיבל את הבשורה הנפלאה שאחיו הצעיר דני הוא היחיד מבני משפחתם הקרובה  שנותר בחיים. בישראל הוא השתלב בפלמ"ח והקים משפחה והפך לאיש עסקים מצליח. זהו סיפור אישי כואב, עצוב, מלא חמלה ועוד יותר מלא אופטימיות. אורי חנוך הפך עם השנים לסמל לאהבת אדם ודאגה לאחר.

ב-2018 פרסמה ההוצאה לאור של יד ושם את ספרו של ישראל קפלן לא אמות כי אחיה ואספר: שלהי המלחמה והחזרה לחיים ביומנו של איש רוח מקובנה. יומיים לאחר השחרור מעול הנאצים בשעה שעדיין שהה במחנה אלאך שבקרבת מינכן השיג ישראל קפלן נייר ועיפרון זעיר בתמורה למנת המזון הדלה שלו ומיד החל לכתוב את יומנו. הוא העלה על הכתב את קורותיו בצעדת המוות בשלהי המלחמה, את שמחת השחרור ותלאות השיקום. זהו סיפור שחובה לקרוא אותו. זו עדות ממקור ראשון הכתובה ברגישות ובאותנטיות.

הרב יוסיף גוזיק תלמיד חכם ומלומד צעיר כתב את יומנו בעת שהותו הממושכת במסתור בעליית ביתו של איכר פולני בכפר הסמוך לעיירתו דוקלה. הוא משמש עד וצופה. ב-2018 הוציאה ההוצאה לאור של יד ושם את ספרו אומנם נר רוחי דולק בי: יומנו של תלמיד חכם מדוקלה בעריכת אסתר פרבשטין וחוי דרייפוס שהוסיפו גם מבואות והערות. גם זו עדות אותנטית ומרשימה שמעניקה מבט מבפנים על אודות אותה תקופה נוראה. 

החינוך נאבק על נפשו: הרהורים בעקבות פרסומו בעברית של "חינוך לעצמאות מחשבתית" מאת תאודור ו' אדורנו

 

מאת ד"ר אריה קיזל

לציטוט: קיזל, א. (אוגוסט 2018). "החינוך נאבק על נפשו". ביטאון מכון מופ"ת: מחקר, כתיבה והתפתחות מקצועית בהכשרת מורים. גיליון 62, עמ' 45 - 48 

האומנם החינוך נאבק על נפשו? בפתח האתגר שאטול כאן על עצמי עומדות כמה שאלות: איזה חינוך? מה היא נפשו? האם הוא נאבק, ועל מה?

בהרצאה שנשא תאודור אדורנו בשידור ברדיו של מדינת הסן (ב-18 באפריל 1966) הוא מציג ומבהיר כמה מן הטיעונים המרכזיים בספרו "דיאלקטיקה שלילית", שיצא לאור בנובמבר 1966, ודן בהם מנקודת המבט של מטרות החינוך ושל האתגרים שניצבים בפניו.

אדורנו מבקש לברר בהרצאתו מה היא משמעותו של החינוך לנוכח האתגרים שאחרי אושוויץ, וקובע כי "לחינוך יש משמעות רק כהתבוננות עצמית ביקורתית". לדבריו, דווקא ההיבטים המהותיים של הפרקטיקה החינוכית הם אלו שממעטים לתת עליהם את הדעת מסיבות כאלו ואחרות.

החינוך אינו אפוא רק מוסדות החינוך, אף כי בעיניי הם מרכזיים ואליהם אנו צריכים להפנות את עיקר משאבי ההתבוננות שלנו אם אנו מעוניינים למנוע את מה שאדורנו מכנה חינוך לדה ברבריזציה. עם פרסומו ספרו "חינוך לעצמאות מחשבתית: הרצאות ושיחות עם הלמוט בקר 1959–1969" (הוצאת מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד) ראוי שנשוב ונשאל מה היא אותה דה ברברביזציה.

במושג ברבריות אדורנו מתכוון לעובדה שבעידן של ציביליזציה טכנולוגית מפותחת ביותר – אם תרצו, מושג זה מקבל כיום משמעות קונקרטית עוד יותר – בני האדם מפגרים בצורה בלתי נתפסת מאחורי הציביליזציה שלהם. לא זו בלבד שרובם המכריע טרם התפתחו בצורה שעולה בקנה אחד עם מושג הציביליזציה, אלא הם גם מלאי תוקפנות ושנאה פרימיטיבית.

אם כן, החינוך כפי שאני מבקש להתייחס אליו כעת הוא סך הסוציאליזציות המתקיימות במוסדות החינוך, במנגנוני תקשורת ציבוריים ואחרים, בספרה הציבורית המנוהלת כיום בשיח ברשתות החברתיות אבל גם אצלנו באקדמיה. את כל הסוציאליזציות הללו מפעילים מנהיגים פוליטיים, ראשי קבוצות, מנהיגים דתיים, קובעי דעת קהל, וכיום – שלא כמו בעבר – גם יחידים שמפעילים קבוצות ברשתות החברתיות. בעיניי אין זה טוקבק כזה או אחר (שלעיתים מרעיד מאוד) אלא סך כל הטוקבקים. סך כל הסוציאליזציות הללו הוא גם סוציאליזציות המופעלות מלמטה למעלה. לפיכך היכנעותם של אותם הנחשבים TOP לאלה אשר מפעילים לחצים מ-DOWN מייצג את מה שאבקש לכנות כאן "סופר-ברבריזציה", כלומר הכפלתה כסוג של כניעה לה.

ומהי, לפיכך, נפשו של החינוך? נפשו של החינוך היא ניסיון למגר את הברבריות כדי לגרום להישרדותה של האנושות, על פי אדורנו, ואוסיף – האנושיות. איזו אנושיות? התבוננות עצמית ביקורתית. ועוד נחזור אליה.

החינוך צריך להיאבק כיום על מיגור. הוא צריך להיות החינוך הממגר.

אדורנו טוען כי תפיסות חינוכיות רווחות המציגות רעיונות שלפיהם על בני האדם לקשור את עצמם במחויבויות, להסתגל לשיטה השלטת או להתנהל בהתאם לערכים מסוימים בעלי תוקף אובייקטיבי ודוגמטי הן שמובילות לברבריות. לשיטתו, "הגורמים האובייקטיבים" הם אותם רכיבים חברתיים שמולידים את הברבריות, ללא כל קשר לנפשו של הפרט. נפשו של החינוך הממגר אמורה לצאת נגד סך כל הרוחות הנושבות ומכתיבות את הטון, אבל גם את התוכן. אם תרצו, הם סך כל "הגורמים האובייקטיביים". בעיניי, היציאה נגד היא יכולת שצריך האדם לפתח בכל יום מחדש להתבוננות ביקורתית עצמית, ולהפעילה כמנגנון מובנה, כסוג של דנ"א; מנגנון שמופעל כל העת ומאפשר לא להיסחף אחר אותם גורמים אובייקטיביים המבקשים להכניע את אותה התבוננות ביקורתית עצמית.

אם אותם גורמים אובייקטיביים מכילים רכיבים דכאניים ורפרסיביים הרי שהם ברבריים. כיצד הם דכאניים ורפרסיביים? על ידי כך שהם מייצרים ומשעתקים פעם אחר פעם את הברבריות אצל בני האדם התרבותיים הלכודים בשבייה של התרבות.

ביסוד השבי הזה ניצבות שמירה והגנה (ביטחון, אם תרצו); שמירה על השקט, על הסטטוס קוו; שמירה המונעת חשיבה ופעולה. לעומת ה"שמירה" הזו, ההתבוננות העצמית הביקורתית יוצאת נגד ומבקשת להניע מהלך של אקטיביות: מודעות או תודעה כדרך לפעולה.

שמירה, אי תנועה, אי הנעת השאלה, קבלת התשובה המוכנה, היכנעות, פסיביות – כל אלה מובילות לקונפורמיות, ומבקשות להניע שיח כלכלי-טכנולוגי המבקש למעוך כל ניסיון להצית את הגפרור שכבר לא מצית להבות, לא מצית לבבות.

זהו הגפרור שאמור היה להצית בתלמידים צעירים וגם בסטודנטים צעירים את הספונטניות, ולצאת נגד שלילתה של הספונטניות כדי שלא ייהפכו למכשירים כנועים בידי הסדר הקיים. "צורתה המאיימת של הברבריות היום היא בדיוק זו שבה פעולות שמבטאות את הרגרסיביות", טוען אדורנו. כלומר היכנעותם של המתחנכים לקבל כמובנות מאליהן את הדוגמות השלטוניות –הכלכליות, הביטחוניות, האידיאולוגיות, ההיסטוריות – בשם ההיסחפות אחר ההעדר וההמון, המחנה הפוליטי או השרה המסוימת, היא דווקא הידרדרות לברבריזציה של המחשבה האנושית.

כך, מורים ומרצים המבקשים להניע התבוננות עצמית ביקורתית מוצאים את עצמם כמי שמפירים את השקט, בוגדים, מבקשים להרוס את המפעל, את הפרויקט. הפתיחות מאיימת על הסגירות. הרוח צריכה לעבור הרגעה משום שהיא מפירה את השקט, את החגיגה. ויש חגיגה מסביב. חגיגה של שמירה על גבולות השיח וחגיגה של הימנעות מהפרה של המוסכם שהפך לריבוני. כך בדיוק נולדת סטגנציה מחשבתית, שביעות רצון עצמית וכללית מוגזמת. חוגגים את האושר שבחוסר הרצון לחשוב. כל כך מעייף לחשוב. כל כך מטריד להרהר, כל כך מדכא לבקר. סטודנטים מבקשים כיום להפסיק לדכא. "נורא מדכא, יש לך משהו יותר שמח", הם אומרים. רגע, אני אומר ולא בציניות, נחפש איזו בדיחוּת, איזה ערוץ נחמד כזה שימשיך לעשות לנו את החיים יותר נעימים. כתבה נעימה ומבדרת בסוף מהדורה "מדכאת" וביקורתית. כך נולד לו החינוך המשכפל את אותה חגיגה של אי תנועה, שתיקה ותקיעה. שב ואל תעשה, ובעיקר שב ואל תבקר.

אחת הדרכים שהשלטון מפעיל באמצעותן את מנגנון ההשתקה והשיתוק במסווה של התקדמות ושגשוג היא עידוד תחרות והפרדה בין בני האדם, ומניעת סולידריות אנושית וחברתית. מנגנון ההפרדה נועד ליצור חיץ בין בני האדם ולהבנות ביניהם שנאה, הַשְׂנָאָה ואלימות. מנגנון זה מבקש לבסס אויב משותף בתוך הקבוצה החברתית ומחוצה לה. הוא מבקש גם ליצור תחרות בין בני אדם על הישגים כלכליים במטרה לבסס שיח תחרותי שבו האחר (גם הקבוצתי) הוא המכשול להגעתי להישגים כלכליים, וכי עליי להפעיל בתוך עצמי וכנגד האחר מנגנון תחרות (במסווה שקרי כי תחרות היא המניעה את בני האדם וכי בלעדיו יהיו הם עצלים, חסרי מעש ונטולי מוטיבציה). אותו מנגנון תחרות הוא למעשה היכנעות לגורמי המניפולציה המבקשים לבסס את השליטה שלהם בהמונים, בתודעתם ובפעולתם.

היכנעותם של מורים להצטרף למננגון שמכר ומוכר את כזב 5 היחידות במתמטיקה שהניע שר החינוך, ולמחשבה כי בישראל יש מקום רק ללומדי 5 יחידות מתמטיקה וכי האחרים הם נחותים, בלתי מסוגלים ובגדול – עצלנים שאינם מתאמצים מספיק – היא מביישת ומייצגת סוג של ברבריזציה, כלומר רגרסיביות והיכנעות ואי הפעלה של מנגנון ביקורת מחשש ומפחד. היכנעותו של מוסד מכובד כטכניון לכך שלא יתקבלו אליו אלא בוגרי 5 יחידות מתמטיקה היא בושה וחרפה לכולנו. אדורנו קובע כי "השימוש במרפקים הוא ללא ספק ביטוי של ברבריות", ומוסיף:

"רעיון המשחק ההוגן Fair Play במערכת החינוך האנגלית – מעיק ככל שיהיה ההיבט הקונפורמיסטי הזה המתבטא בדרישה להצטיין במיוחד מה שאינו באמת דבר יפה וראוי אלא הוא כלל התנהגות אנטי אינטלטואלי ביסודו – מצביע בכל אופן על העובדה שבמוטיב התחרותיות חסרת הרסן גלום משהו אנטי הומני ולפיכך יש טעם רב לאמץ מאידיאל החינוך האנגלי את הפקפוק בשאיפות ההצלחה, הבריאות לכאורה" (עמ' 179).

באותה מידה מונהג בישראל מנגנון ביקורת בלתי פוסק על כל תרבות פנאי המבקשת לְפַנּוֹת לאדם העובד זמן להיות במחיצת עצמו, רחמנא לצלן תחביביו, משפחתו וילדיו. התפרקות הרעיון כי חופש הוא מילה הגונה, אנושית, בסיסית וראויה לטיפוח וההתמכרות מרצון לעבודה בשעות מטורפות, בלתי סבירות, בלתי הגיוניות ובלתי בריאות בשל רצון לעשות "יותר כסף" היא-היא הצלחת שיתוקו של מנגנון ההתבוננות הביקורתית העצמית. קבוצות ההורים המובילות מאבק לקיצור חופשות התלמידים (וכמובן המורים הבטלנים, לדבריהם, אלה שכל העת נודדים מחופשה לחופשה) והדרישה להתאמת (אותה מילה אלימה) החופשות מבית הספר ללוח העבודה הבלתי נסבל – במקום להסב את הוויכוח למאבק במחוקק ובמעסיק על שהם מותירים אנשים במקומות עבודה, הן כישלון של מנגנון ההתבוננות הביקורתית העצמית וכניעה למניפולציה הכלכלית שמפעיל השלטון.

המחשבה כי לכל מי שיש פייסבוק וטוויטר יש גם יכולת להביט בביקורתיות במציאות ולפתח מנגנון ביקורת היא טעות. השתלטות הספרה הטכנולוגית לא שחררה את האדם, אלא שעבדה אותו לאותם כוחות בדיוק. בעלי אמצעי הייצור הפכו לבעלי הקונגולומרטים הטכנולוגיים הגדולים, יהיו שמותיהם אשר יהיו. המחשב האישי והסמרטפון היעיל, המהיר, החדשני והיפהפה לא שחרר ממנגנונים כובלים. ייתכן שעשה דווקא אחרת. כותב אדורנו:

"הלחץ של המכלול על כל מה שהוא ייחודי, על בני האדם הפרטים ועל המוסדות הפרטיים נוטה לרסק את כל מה שייחודי ופרטי ואת כוחו להתנגד [...] עם אובדן הזהות והכוח להתנגד מאבדים בני האדם גם את אותן תכונות שהיו יכולות לאפשר להם להדוף את מה שעתיד, בזמן כלשהו, לגרור אותם לבצע שוב את אותם דברים איומים. אפשר שלא יהיה ביכולתם להתנגד כלל כאשר כוחות המבוססים כלשהם יורו להם לחזור על כך בשנית, תמיד בשמם של אידיאלים כלשהם שהם דוגלים בהם רק חלקית או בכלל לא" (עמ' 129 – 130).

החינוך הממגר צריך לפעול נגד כוחות הסמכות שמופעלים יום-יום על המודעות האנושית באמצעות סמכות לכאורה. זו אינה סמכות אוטורטיבית אלא הטפשה המונית, סיסמאית באמצעות דפי מסרים משוננים ומסוגננים, אמיתות המוצגות באמצעות תוכן שיווקי, תקשורת שנקנית בזול על ידי פוליטיקאים וכספי כולנו, קשרים מפוקפקים ומחפשי רע בין גורמים כלכליים לגורמים שלטוניים – כבעבר גם כיום – במטרה אחת: לשלוט במוחנו, בתודעתנו, בגיוס שלנו, בהפחדתנו, בכליאתנו בכלא של עצמנו.

אותם כוחות פעלו בעבר בגלוי, וכיום הם פועלים בהסתר. קשה עוד יותר לאתרם משום שהם חמקמקים וחומקים מתודעתנו ואי אפשר להבחין בהם ולאחוז בהם. דווקא משוך כך החינוך נלחם היום יותר על נפשו.

ומה צריך לפיכך החינוך לעשות? ובעיקר – מדוע אינו עושה זאת?

החינוך צריך לאתר את מנגנוני הפחד שהסטודנטים שלנו דיברו בשמם כאשר חברתי ד"ר מרב בן נון אמרה להם בהרצאה שתמכה בחינוך הדו-לשוני שהיא רק רוצה להכיר את הפלסטיני המתגורר בחיפה וששפתו – שאינה שפתה – אינה מפחידה אותה. החינוך צריך לנסות לאתר את מנגנוני הפחד שחלק מהסטודנטים מדברים בשמם כאשר משתפים אותם בדרך שבה בנויה תוכנית הלימודים הישראלית כבר שנים רבות, תוכנית שהדירה את ההיסטוריה המזרחית ולא סברה שהיא חלק מההיסטוריה של המדינה ובמחילה של הציונות (ועכשיו מזועזעים מגילויי "סאלח" שכבר היו ידועים מזה זמן).

החינוך צריך, אם כן, לצאת נגד פדגוגיה של פחד.

מערכת החינוך הישראלית מפחדת ומלאת חרדה. היא מפחדת מהילד היודע לשאול ולכן מבקשת להציבו, כפי שכבר למדנו, על הסרגל הפיאז'אני של ההתפתחות הפסיכולוגית ומעדיפה אותו על הסרגל החברתי של ויגוצקי. פחד זה ברא עימו את מדרגות ההתפתחות ואת הדיבור הגס והאלים, לעיתים, על פוטנציאל, על יכולת וגם על חוסר יכולת. המורים הפכו לאדריכלי תקרות הזכוכית של הילדים. הם ממקמים אותם בבהירות מדעית בין סרגלי אמירות חסרות שחר, מקבעים אותם בהיגדים הנמזגים לתעודות רשמיות וממסגרים אותם באמת שקרית, בתודעה סטטיסטית כוזבת שבמרכזה הפחד מהשאלה שתשבור חלילה את תקרת הזכוכית.

הילדים שלנו, שמוגדרים מתחילת הדרך כלא יודעים, מקוטלגים אוטומטית גם כלא מסוגלים. המורים שלנו, הלכודים כבר שנים רבות בשיח הקורבני שבמרכזו עמדה נחותה של ציבור מוכה, חבול, מאוכזב, פגוע ובעיקר ממורמר ומצוקתי – הפכו בשני העשורים האחרונים לקהילת פריפריה מובלת וצלובה ולמקרבני תלמידים. קהילה זו של מורים היא הראשונה שקלטה בהתלהבות חסרת פשר ובצורה הפשטנית ביותר את השיח האינסטרומנטלי שבמרכזו אותה פדגוגיה של פחד.

מורים מקורבנים הם הראשונים לספוג במהירות שיא את המורא ולהופכו לשיח שבמרכזו שכנוע התלמיד כי אם רק יתמסר לכללי המערכת יתקדם, יגיע, ישיג, ולא רק מקום במבחנים הבין-לאומיים אלא גם מקום בין הפקולטות היוקרתיות באקדמיה. מורים שכאלה אינם מסוגלים להאמין בתלמידים שואלי שאלות, ולפיכך הם גם לא יקבלו לעולם את השאלה כנקודת פתיחה למרתון הגדול של החיים, לנתיב המסע של החיפוש. הם גם ידחו את האפשרות למסע פילוסופי וידחוהו כגחמה. מורים שכבר מצאו את התשובה בקורבנוּת לא יכולים לאפשר לתלמידיהם לחשוב דרך שאלות. הם אפילו לא יכולים להעניק לשאלה מקום של כבוד. הם לעולם לא יתחילו שיעור בשאלה, אלא יעניקו מיד בתחילתו את התשובה, את ההגדרה המדויקת, היחידה, זו שתוביל להצלחה בבחינה הקרובה, ל"הצלחה בחיים". הם פוסלים את השאלה בזלזול נוראי ודבקים – כמעט מתמסרים – לנרטיב המוביל את משרד החינוך ואת המדינה, לסרגלי המדידה וההערכה, כתשובה ניצחת לכל השאלות שבחיים.

מורים אלה לא התמרדו משך שנים רבות נגד השיח הקורבני הזה. הם לא יצאו לרחובות במחאה ולא הקימו תנועות מחאה על שהם מכבים את נר הפליאה, האהבה, החיפוש אחר החוכמה במובנים של התמסרות רגשית, הכרה שכלית, תובענות מוסרית, קביעת סדר קדימויות והתנהגות דרך חיים המכוונים לקניית חוכמה ולהגשמתה; הם השותפים הפעילים בדיכּוּיָם של התלמידים והם היו הראשונים שאימצו, בלי שום שאלה (כי כבר לא נותרו להם שאלות. איך לקורבני יכולה להיות שאלה? הרי השאלה הראשונה שהיה צריך לשאול היא – מדוע אני עדיין קורבני?), את השיח הפרקטי, הכלכלי, האינסטרומנטלי, של הלמידה כהכנה לעתיד, כהכנה לחיים.

החיים של תלמידינו כהכנה מתמשכת לבחינות מיצ"ב, מדידת הישגים, התמכרות לבחינה, כניעה לחשש, הפכו את הפילוסופיה לילדים ואת העיסוק בשאלות הגדולות של החיים לגורם המאיים ביותר, ולפיכך גם לגורם הבולם ביותר את האפשרות להבניית חינוך ממגר שיעודד התבוננות עצמית ביקורתית.

כניעתה של קהילת המורים לשיח המשתק והשומר – אף כי היא אחת מהקהילות המקצועיות החזקות והמוגנות ביותר, מקצועית ותעסוקתית, בישראל – היא תסמין למה שאדורנו קרא "בני אדם שמשתלבים באופן עיוור בקולקטיבים הופכים את עצמם למעין חומר בידי אחרים, מבטלים את הגדרתם העצמית" (עמ' 137).

היסטורית, אדורנו כתב את הדברים לאחר אושוויץ, וכיוון בעיקר נגד אושוויץ או נגד הסכנה שאושוויץ תחזור. כבן לניצולי שואה אני מבקש להפריד בין אושוויץ למה שאינו אושוויץ. ואולם תסמינים חברתיים, כלכליים, אנושיים וצבאיים צריכים להיות תמרורי אזהרה עבורנו, והם מצויים כבר עתה לא בצידי הדרך אלא על הדרך המרכזית, על האוטוסטרדה האנושית, על דרך המלך. ואנו, המחויבים להתבוננות עצמית ביקורתית, אותם חסרי מנוח שכמותנו, צריכים לעשות שימוש מאבחן נכון בתסמינים ולקרוא לפחד לסדר, לשיתוק לביקורת, ולמשתקים לדין וחשבון.

ילדה יהודיה בת 4, מחנה כפייה, פרטיזנים ועובדי כפיה יהודים

הזרקור השנתי שלנו על ספרי הוצאת יד ושם לקראת יום השואה נפתח בספר חובה: היום הגיעה אלינו י': סיפור הסתרתה והצלתה של ילדה יהודייה בהולנד הכבושה.

מיפ חרוננדייק ובעלה קוס, זוג הולנדים חשוכי ילדים, הסתירו בביתם ילדה יהודייה בת ארבע, יהודית רוס, החל מקיץ 1942, הימים שהחל בהם גירוש היהודים מהולנד ועד סוף המלחמה מתוך סיכון חייהם וחירותם.

מיפ חרונננדייק לא הסתפקה בהצלת חייה של הילדה היהודייה אלא החליטה להציל גם את זיכרונות ילדותה ולשמר אותם בעבור אמה של הילדה שהסתתרה במקום אחר. וכך ישבה ורשמה יום יום, רישומים קצרים ועניינים המגלים עולם ומלואו – געגועיה של ילדה בת ארבע שנותקה במחי יד מהוריה, הקשיים והאושר שבגידולה, הפעילות המחתרתית הנרמזת בין השורות ובעיקר החששות מפני הלשנה והסגרה והדרגה הגוברת לנוכח השמועות הקשות והנוראות.

מיפ מתארת בהרחבה את התלאות שהיו מנת חלקן שלה ושל יהודית אחרי שנתקבל מכתב אנונימי שנאמר בו שידוע שהם מסתירים ילדה יהודייה. מיפ לא הסכימה שהילדה תימסר משפחה אחרת ותחווה שוב פרידה והיא נטלה את יהודית ונדדה אתה בין קרובים וידידים עד שהצליחו בעזרתם של אנשי מחתרת להעניק לה זהות חדשה בשם קלרה לה גראס.

כשגברה הסכנה הפסיקה מיפ את הכתיבה היומיומית. לאחר המלחמה השלימה את סיפור הזיכרונות בצירוף שפע של תצלומים מלווים בהסברים והכינה ממנו אלבום אותו העניקה ליהודית לקראת עלייתה ארצה. יהודית רוס התאחדה אחרי המלחמה עם הוריה ואחותה, עלתה לארץ בשנת 1957 ובנתה כאן את ביתה. היא אם לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים.

מהספר החשוב הזה עולה כי בין יהודית לדודה מיפ ובמידה רבה גם בינה ובין הדוד קוס נוצרו קשרי אהבה אמיצים ומיפ היתה לדמות מרכזית בחייה. יהודית ניצלה כל חופשה אפשרית כדי לשהות במחיצתם וברור שהפרידה מהם אחרי המלחמה וחזרתה להורים שלא זכרה היתה קשה. גם אחרי שיהודית עלתה ארצה נמשכו הקשרים בינה לבין הזוג חרוננדייק. הם התכתבו בקביעות ובתחילת שנות השישים אף ביקר הזוג חרוננדייק אצל יהודית ובעלה בישראל. בשנת 2011 הוכרו מיפ וקוס חרוננדייק לאחר מותם בתור חסידי אומות העולם על הסתרתה והצלתה של יהודית רוס.

הספר שתורגם מהולנדית על ידי חוה דינר מכיל מבוא מרתק מאת פים חריפיון המביא את סיפור רשתות הצלתם של ילדים יהודים בתקופת הכיבוש הנאצי את הולנד, את דרך הייסורים והסכנה של אותם הולנדים שעשו כל שביכולתם כדי להציל ילדים יהודים צעירים, להחביא בדרך לא דרך ובמקומות נסתרים מעיניהם של הקלגסים הנאצים, את דרכם של הסטודנטים והמרצים אשר עשו כל שביכולתם כדי לשמר את רוח האדם בתקופה שבה האדם הפך לחיה.

זהו ספר חובה, לא רק בגלל קטעי היומן שנשתמרו, בגלל התמונות המרגשות והעיצוב הגרפי שמצליח לשמר את המסגרת הסיפורית אלא בגלל שזהו סיפורם של אנשים שהיו בני אדם, אנשים אשר הצילו במקום שבו אחרים הסגירו ושיתפו פעולה. את הספר הזה יש ללמד כעת בבתי הספר היסודיים או התיכוניים בישראל.

ספר חובה נוסף הוא בור: סיפורו של מחנה לעבודות כפיה 1943 – 1944 (מבחר עדויות). זהו מקבץ עדויות מצמרר שנפתח בשירו של מיקלוש דנוטי, משורר הונגרי ממוצא יהודי, מגדולי המשוררים ההונגרים במאה העשרים שהיה אסיר במחנה לעבודות הכפייה בור ונספה בעת פינוי המחנה. לאחר המלחמה נמצא בקבר אחים. השיר נתגלה בכיסו והוא מצמרר.

מיקלוש דנטוי היה אחד מאלפי היהודים ההונגרים שנשלחו באמצע שנות הארבעים בתור עובדי כפייה למחנה בור (BOR) שבסרביה וגורלו היה כגורלם של כמחצית מן הגברים היהודים שנרצחו בעת פינוי המחנה. סיפורו של המחנה ועובדי הכפייה שבו, שנכללו בהם לצד היהודים גם קבוצות אחרות, הוא סיפור עלום בהיסטוריוגרפיה של תקופת השואה. הספר כולל שמונה פרקים של עובדי כפייה לשעבר בבור, שישה יהודים, איש עדי יהודה, נוצרי בן הכנסייה הנאזרינית ושתי עדויות שנגבו מיד בתום המלחמה. הוא משקף את המציאות שהתקיימה במערכת שירות העבודה ההונגרי.

הספר הזה הוא מסמך מכונן המביא תמונה מהימנה ואותנטית על בור ועל הגילויים הלא אנושיים שהתרחשו במחנה. העדים מספרים על התנאים הקשים במחנות השונים בבור, על המחסור במזון, העבודה הקשה וההתעללויות הנוראיות שבמהלכן מתו יהודים רבים. הסיפור של בור כפי שעולה מן העדויות בספר משקף בעיקר את המציאות שהתקיימה במערכת שירות העבודה ההונגרי. מלכתחילה היתה זו מציאות קשה אבל לא קטלנית דווקא שהתערבבה בה אנטישמיות עזה ולפעמים אכזריות קיצונית. רק ברבות הזמן נעשתה המערכת הזאת רצחנית באופן גלוי. כמחצית מן הגברים היהודים בבור נרצחו בצרוונקה – קבוצת גדולה של גברים נורתה שם בידי אנשי ס"ס בסיוע החיילים ההונגרים ששמרו על עובדי הכפייה. אחרים חוו את מלוא עוצמתו של המשטר הנאצי כשחצו את הגבול מהונגריה לאוסטריה בתחילת 1945 ונכלאו במחנות הנאצים.

את הספר פותחת הקדמה מאת ד"ר רוברט רוזט, מנהל ספריית יד ושם העוסק במערכת שירות העבודה בהונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה. וכן הקדמה מאת סבולץ סיטה אודות שירות העבודה בבור ועבודת הכפייה שבוצעה בו שאינם נזכרים כמעט בחקר השואה.

אחד מכל שמונה: יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה הוא ספר מחקר מקיף ומעמיק מאת ראול טייטלבאום שפרסם עד כה ספרים חשובים כמו הפתרון הביולוגי: שערוריית הפיצויים האישיים לניצולי שואה (2008), זהב השואה (בשיתוף משה זנבר, 2000) ועוד. הספר של העיתונאי והחוקר טייטלבאום הוא פרי מחקר המבוסס על תיעוד נרחב מן התקופה והוא מביא פרטים רבים על השתתפותם של היהודים אזרחי יוגוסלביה בפעילות המחתרתית ובלחימה בתנועת הפרטיזנים בארץ זו בשנות מלחמת העולם השנייה. לפעילות זו נודע תפקיד מכריע לא רק בלחימה בפועל אלא גם בעיצובה הפוליטי של מדינת יוגוסלביה בשנים שלאחר המלחמה. הספר שופך אור על נושא חשוב זה שעד עתה לא הוקדש לו מקום ראוי במחקר בארץ ובעולם ומוסיף פרק נכבד לחקר תולדות יהודי יוגוסלביה בשואה.

למן הימים הראשונים השתתפו יהודי יוגוסלביה במלחמה הקשה והאכזרית נגד הכובש הנאצי ועוזריו המקומיים. הם התגייסו לשורות הפרטיזנים ורבים מהם הגיעו לתפקידים צבאיים ופוליטיים בכירים, רשמו פרקים מפוארים של גבורה אישית ושל הקרבה בלחימה למען עצמאות ארצם ונודעו בתור גיבורי מלחמה לאומיים. כ-15 אחוזים מכלל אוכלוסיית יהודי יוגוסלביה הבוגרים השתתפו בלחימה, השיעור הגבוה ביותר של יהודים שהשתתפו במלחמה נגד גרמניה הנאצית.

טייטלבאום יצא למחקר כשליחות אישית. הוא עצמו גויס למאמץ הלחימה הפרטיזנית בהיותו נער צעיר והוא הקדיש את הספר לזכרו של הצעיר הסרבי איצ'ו נאומוביץ' מעיר הולדתו פריזרן שבקרבת הגבול האלבני שבסוף שנת 1941 גייס אותו למחתרת האנטי-נאצית ובשנת 1944 נפל בשורות הפרטיזנים.

ספר זה שהוא מחקר מדוקדק היורד לפרטי פרטים, לשמות, למנהיגים, לדרכים ולפיתולים חשוב בעיקר בגלל שהתפרסמו אך מעט מחקרים העוסקים ביסודיות בשואת יהודי יוגוסלביה ועוד פחות מזה הוא מספרם של המחקרים העוסקים בחלקם של יהודים אלו ובהשתתפותם בפעילות המחתרתית ובלחימה בתנועת הפרטיזנים היוגוסלבית. טייטלבאום מציין במבוא בצדק כי גם במחקר שנערך בישראל לא הוקצה מקום ראוי לחלקם של היהודים אזרחי יוגוסלביה במלחמה נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה ולא הוקדשה די תשומת לב לנושא. את החסר הזה על אף שאין פרטיו מרובים מבקש הספר הזה למלא.

במנהרות אשמדאי: עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי ספרו של אליעזר שורץ מכיל בתוכו גם סיפור אישי. המחבר, אליעזר שורץ, בהיותו בן שש עשרה גורש עם משפחתו לבירקנאו ושם הופרד מהם ונשלח לעבוד במכרות ברזל ומלח ברחבי הרייך. משוחרר מהמחנות ואחרי שאפסו תקוותיו למצוא מישהו מבני משפחתו בחיים עלה ב-1947 לארץ ישראל והקים בה בית חדש ומשפחה חדשה. שורץ הגיע ארצה בלי ידע מקצועי ובלי השכלה תיכונית אך עד מהרה השתלב בעבודה בחברת סולל בונה ובתוך כך השלים את השלכתו המקצועית כמתכנן ערים ואזורים בטכניון בחיפה. בשנת 2009 כשהיה בן שמונה ואחת זיכתה אותו אוניברסיטת חיפה בתואר דוקטור לפילוסופיה על עבודת המחקר שהפכה לספר חשוב זה. את עבודת הדוקטוראט שלו הנחו פרופ' שרה בנדר ופרופ' צבי בכרך.

בראשית 1944 הלכו וגברו התקפותיהן האוויריות של בעלות הברית על אתרי התעשייה האזרחית  והצבאית של הרייך השלישי. גרמניה הנאצית נאלצה להעתיק את המפעלים אל אזורים בטוחים יותר בפנים גרמניה ובייחוד אל מנהרות ואתרים אחרים מתחת לפני הקרקע. ואולם לביצוע הפרויקטים האלה נדרש כוח עבודה רב שלא היה ברשות הגרמנים באותה תקופה בשל מפלות הצבא הגרמני בחזית.

בנסיבות האלה נחשבו היהודים שנותרו בחיים מאגר של כוח עבודה שיש לנצלו לביצוע העבודות הקשורות בהתקנת המפעלים והפעלתם למרות מיקומם בשטחי הרייך הישן שהוכרזו יודנריין באביב 1943.

בספרו בוחן שורץ את הקשר בין המחדלים ההנדסיים שאירועו בפרויקטים אחדים של תעשיית החימוש הגרמנית למותם של אלפי עובדי כפייה יהודים. הוא מתמקד בסיפורה של קבוצה בת 500 יהודים בעלי מקצוע ובכללם הוא עצמו שנשלחו ביוני 1944 מאושוויץ לשטח הרייך כדי להכשיר מפעלים שעסקו בייצור נשק שהיה עשוי לחולל תפנית במלחמה לטובת גרמניה הנאצית.

שורץ המציע במחקרו נקודת מבט ייחודית שנשענת הן על ניסיונותיו הקשים בשנות המלחמה והן על הכשרתו המקצועית לאחריה, סוקר את קורות חברי הקבוצה מראשית התארגנותה בבירקנאו, דרך העברתם לעבודה בשטחי מכרה הברזל בכפר טיל שבלורן הצרפתית ובמכרה המלח שבדרום גרמניה ועד הובלתם בצעדת מוות וחיסול רוב חברי הקבוצה בשלהי אפריל 1945.

ב-1 במאי 1945 שחררו חיילים אמריקנים את שרידי הקבוצה בהרי טירול האוסטריים. גורלם של חברי הקבוצה דומה לגורלם של אסירים יהודים רבים אחרים שעמלו וחוסלו בנסיבות דומות ברחבי הרייך בשלהי מלחמת העולם השנייה. הם היו הקרבנות של המדיניות הנאצית של חיסול באמצעות עבודה. כאשר התקרבה המלחמה לסיומה ואבדה האפשרות לנצלם לעבודה לצרכי התעשייה הביטחונית של הרייך איבדו שרידי עובדי הכפיה היהודים בעיני הגרמנים את ההצדקה להמשך חייהם על פני האדמה.

המחבר כותב בפתח הדבר כי הפרק האחרון שלא נכלל בעבודת הדוקטוראט מנסה לפתור תעמולה: מדוע ימים מעטים לפני סיום המלחמה באירופה עדיין הפעילו הגרמנים מערך לוגיסטי מורכב לצורך הובלתם של עשרות אלפי אסירים, יהודים ולא-יהודים, בצעדות מוות וברכבות ממחנות בסביבת מחנה דכאו דרומה לעבר הרי טירול האוסטריים?

גם ספר זה העשוי לתלפיות חשוב בקריאה ובלימוד מעמיק.

"בעיני ילדה בת שתים עשרה" – מסמך אנושי מחייב

מאת אריה קיזל

בעיני ילדה בת שתים עשרה שכתבה ינינה השלס, ילידת העיר לבוב בפולין, הוא יומן תיעודי, הכתוב מנקודת מבטה של מתבגרת יהודיה המתארת את הימים האיומים שעברה עם משפחתה והקהילה שלה. עם תום קריאתו עומד הקורא פעור פה משתי סיבות.

הסיבה הראשונה, התוכן הכתוב באופן עובדתי, יבש לכאורה, המוסר עדות נוקבת, כואבת ומחסירת פעימה אודות התקופה, האנשים ובעיקר הרוע, הרוע שהקיף את אותה ילדה ואת חברי קהילתה שניצבו אל מול הרוצחים ובעיקר משתפי הפעולה שלהם.

הסיבה השניה, העובדה שלקח 70 שנה ליומן זה לראות אור בעברית (כעת על ידי הוצאת פרדס בעריכה מוקפדת ומהודקת של מיכל קירזנר-אפלבוים אשר גם כתבה מבוא מבאר החשוב להבנת הרקע וההקשרים הנדרשים עבור הקורא). 70 שנה מאוחר מדי לצאתו של היומן שכתבה ינינה השלס (יאנקה, כפי שכונתה בילדותה), ילדה יהודיה בת 12 שאיבדה את כל משפחתה. היא כתבה אותו כאשר זכרונותיה היו עדיין טריים, מיד לאחר שהוברחה ממחנה הריכוז במסגרת מבצע הצלה מתוכנן ומאורגן של המועצה לעזרה ליהודים.

היומן מורכב משלוש מחברות (132 עמודים) והוא כתוב בכתב יד גדול וברור, בישירות, באופן בלתי אמצעי והוא גדוש בתיאורים אשר מאפשרים הצצה – ממש כאילו שמצלמה מלווה את המילים – אודות הפעולות המזעזעות ביותר שביצעו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם: הסימון, החטיפות, המאסרים, האיומים, דרישות הכופר החמדניות והמרושעות, המכות והסימנים שהותירו על הגוף החי, הגופות המוטלות בפתח הבתים, ההיעלמויות של אנשים, המחבוא והאימה שהתלוותה אליו, הניסיון להסתתר ובעיקר לברוח – לברוח מהציפורניים שכה רצו לאחוז, לא רק כדי לחסל אלא גם כדי לשדוד ובעיקר להשפיל, לפצוע, להפריד, לבצע תהליך עמוק ומעמיק, יסודי ושיטתי של דה-הומניזציה.

הזיכרון הנאמן של ינינה למאורעות נתמך בתאריכים מדויקים ובשמות ומלווה בספר בביאורים מדויקים וחשובים, הערות שוליים אשר מעניקות, ביובש עובדתי מדייק ומדויק, ממד של אמינות נדרשת. אמינות זו גרמה לכך שהיומן החשוב הזה – מסמך היסטורי מכונן – פורסם בכל רחבי העולם. שם לא המתינו, כמו בישראל, שבעים שנה כדי לפרסמו. היומן שזכה לגירסאות בימתיות הוכנס לתוכנית הלימודים של סמינרים באוניברסיטת פריז, תורגם לשפות רבות וביניהן קטלנית, ספרדית, גרמנית, אוקראינית, רוסית ועומד לראות אור גם בצרפתית. קטעים מתוכו תורגמו גם לצ'כית ואנגלית. בפתח המהדורה העברית מופיע גם מבוא מאת המתרגם לקטלנית גייאם קאלאפורה. גם מבוא זה מוסיף פרטים נדרשים החשובים להבנת הרקע ההיסטורי של התקופה שבה נכתב היומן ובעיקר הרקע לכתיבתו ולפרסומו של יומנה של ינינה.

כתב היד שרד את סיוטי המלחמה בדרכים לא דרכים המפורטות בספר, יצא אל דרכו המחתרתית בחסותם של אנשים טובים אשר הבינו את המשמעות ההיסטורית שלו ושימרו אותו בתחבולות שונות ומשונות. הוא נשמר בארכיונו הפרטי של מיכאל בורוביץ' ובשנת 1985 הוא מסר אותו לארכיון בית לוחמי הגיטאות. מיכל קירזנר-אפלבוים, עורכת המהדורה העברית כותבת עליו: "מעבר לחשיבותו ההיסטורית כמסמך תיעודי שנכתב בזמן אמת הוא שיר הלל לניצחון רוח האדם, החזקה מכל כוחות האופל. ינינה נחשפה בילדותה לאכזריות בלתי נתפסת ממש ואיבדה את כל יקיריה אך שני דברים לא הציחה המלחמה לקחת ממנה: את האמונה באדם ואת התקווה... כמעט בלתי נתפס איך אישה שעברה בילדותה את הנורא מכל, הצליחה לא רק לשקם את הריסות חייה באופן מעורר הערצה בתחום האישי והמקצועי גם יחד (הביאה לעולם משפחה מפוארת והשלימה דוקטוראט ופוסט-דוקטוראט בכימיה, כתבה ספרים ובהם "הורד הוורוד" – א.ק.) אלא לחזור ולומר כי החיים יפים. איזה שיעור זה לכולנו".

ינינה עצמה עבדה במשך 40 שנה בטכניון בחיפה, במכון ויצמן ובאוניברסיטת מינכן. במשך שנים רבות, כפי שכתבה בסיום הספר שיש חובה אנושית ומוסרית בקריאתו ובצירופו לתוכנית הלימודים בהיסטוריה או בספרות, שמשה לוחמת עקשנית למען זכויות האדם, שוויון ושלום.

את הספר היא חותמת במילים נוגעות ללב: "השעון הביולוגי מתקדם לאטו, מחליש את הראייה והשמיעה, מעמעם את הזיכרון. לאחר צליחת גיל שמונים, הדור של מלחמת העולם השנייה מתקרב לסופו הטבעי. כמנהגם של אנשים זקנים, אני פוקדת בדמיוני את עיר ילדותי, את האנשים שנותרו קרובים אלי, בתחושה ש'הם עוד חיים', שהם חלק מההיסטוריה האנושית הכואבת שלא תישכח. אבל העיר לבוב שלי היום אינה במקום גיאוגרפי מוגדר. היא בכל מקום שמערערים בו את יציבות חייהם של בני אדם ומאלצים אותם לעזוב את הכפרים והערים שנולדו בהם. לבוב שלי נמצאית בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקירהם בתנאים אכזריים. אני חשב את לבוב שלי גם בחיפה, בדלתות ובחלונות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סאליב (עמק הצלב) שתושביה נאלצו לעזוב בזמן מלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם. בדמיוני אני רואה בני אדם רצים בבהלה למטה במדרגות אבן צרות, לעבר הנמל, כשמעל ראשיהם שורקים כדורים. שם, בנמל, ממתינות להם ספינות שיסיעו אותם אל הלא-נודע".

יתכן שפיסקה זו והפיסקה שאחריה, שבהן מביעה ינינה השלס-אלטמן את האמפתיה לאוכלוסיה הפלשתינית, חרצה את גורלו של הספר הזה שלא להיכנס לתוכנית הלימודים תחת חובת הצינזור והאיסור של שר החינוך הנוכחי.

מהרפואה בגטו, דרך ניצולי השואה ושורדיה ועד השואה לגיל הצעיר

שלושה ספרים בנושא השואה יצאו לאחרונה לאור והם מאירים בזרקור ייחודי תחומים שונים. הראשון הוא ספרה החשוב של ד"ר מרים עופר חלוק לבן בגטו: מבט על קורות הרפואה היהודים בפולין בתקופת השואה (הוצאת "יד ושם").

ד"ר מרים עופר היא חברת סגל במכללה האקדמית גליל מערבי ומרצה בתכנית ללימודי השואה. היא שותפה ליזמות ארציות ובינלאומיות לקידום המחקר על הרפואה בתקופת הרייך ונמנית עם מייסדי המכון ללימודי השואה על שם חדוה אייבשיץ ועמדה בראשו בשנותיו הראשונות. היא הצטרפה לגרעין המייסד של הישוב הושעיה בגליל ולאורך שנים מנהלת פרויקטים חברתיים במסגרת "תכנית קרב למעורבות בחינוך".

ספרה הנוכחי מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה. זהו סיפור של מאבק על הישרדות. סיפור שיש בו גבורה של ממש. את ספרה המרתק פותחת עופר כך: "קורותיהם של למעלה מ-400 אלף יהודי גטו ורשה זכו להתייחסות מחקרית נרחבת. בשנת 2013 במלאת שבעים שנה למרד גטו ורשה, ניתן סיקור תקשורתי מקיף לציון האירוע וניכר היה כי המרד המזוין נותר האירוע הדומיננטי בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי ביחס לקורות הגטו. ואולם תשומת לב מעטה ניתנה לאתגרים היומיומיים שניצבו לפתחם של מנהיגי הגטו ותושביו ובראשם המאבק בתחלואה ובמגפות שפשטו בגטו ולמאמצים לשמור על חיי תושביו ובראשם המאבק בתחלואה ובמגפות שפשטו בגטו ולמאמצים לשמור על חיי תושביו".

מכאן מתחיל המחקר המתאר, בסיוע תרשימים גרפיים, תעודות, פרוטוקולים ומקורות ראשוניים אחרים, את פריסת המערך הבריאותי והרפואי שהקימו אנשי הגטו כקיום יום יומי להישרדות, קיום שיש בו הרואיות אבל יותר מכל יש בו ניסיון ללקט מכל הבא ליד כדי לקיים את קדושת החיים ואת שימורם תחת אימת הנאצים ובמיוחד משתפי הפעולה שלהם.

"זו תופעה שאין לה אח ורע בהיסטוריה", כותבת בצדק עופר, "התמונה ההיסטורית של המערך הרפואי בגטו, הנחשפת בספר, מזמינה את הקוראים להתבוננות מחודשת על דפוסי התגובה היהודית בגטאות, כחברה מודרנית נרדפת והעמדתם בהקשר היסטורי רחב מנקודות מבט שונות: חקר הג'נוסייד, חקר המדינה הריכוזית הלאומית המודרנית, חקר יהדות מזרח אירופה, השואה והאתיקה הרפואית בתנאי קיצון".

המחקר המעמיק והמעורר שלפנינו שנכתב באוניברסיטת בר-אילן מורכב ממספר חלקים. הוא נפתח בתיאור הרפואה היהודית בפולין ערב השואה ובראשית הכיבוש הנאצי ובו נסקרת תולדות הרפואה היהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם, מסורת העזרה הרפואית בוורשה, פעולות ארגוני הרפואה היהודיים, דרך תיאור מדיניות שלטונות הכיבוש הגרמניים בנוגע לרפואה היהודית בוורשה ובהמשך התמודדות המערך הרפואי היהודי בוורשה עם תנאים בלתי נסבלים. האתגר המקצועי הרפואי, תנאי המחיה, המחלות והדילמות האתיות מתוארות בחלק השלישי של המחקר והספר ובו נחשף הקורא לא רק לפרטים קטנים כגדולים אלא בעיקר לגבורה המתקיימת בכל אחד מחלקי הקיום האנושי של אותה התקופה. זו תמונת מיקרו אשר מצביע על תמונת המאקרו, על חוסר האונים והניסיון להחיות מתוכו חיים שיש בהם לא רק קיום אלא ובעיקר גם משמעות. הספר נסגר בשלושה תתי פרקים אשר חושפים את הנורא מכל: הסלקציה שהרופאים נדרשים לבצע מי לחיים ומי למוות, המתות החסד בידי רופאים ואחיות בעת האקציות והמתות יחידים לצורך הצלת הקבוצה. השפה של הספר היא מחקרית-היסטורית והיא מחויבת ומוקפדת. דווקא הבחירה האקדמית המודעת הזו מעניקה לספר זה את העוצמה שלו. היא נוגעת הרי בפרטי הפרטים של החיים וחדלונם כמו גם של המוות הקרב ומשמעותו עבור החיים אבל גם עבור החיים אבל במקביל מצליחה לסייע בהבנת המאבק, בהבניית המשמעות ובלימוד הלקחים. והם כה רבים לאחר קריאת ספר חשוב זה.

ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה בעריכת פרופ' דליה עופר ובהוצאת "יד ושם" הוא ספר המאגד בתוכו שורה של מאמרים אשר מציבים במרכזם את המחקרים אודות הניצולים והשורדים. פרופ' עופר מציינת במבוא שלה כי "הצבת הניצולים במוקד המחקר משקפת גישה שנקודות המבט של הניצולים והשורדים היא צופן מרכזי בהבנת תקופת השואה. נקודת מבטם מרכזית גם כדי להבין אם וכיצד הצליחו לבנות מחדש את חייהם לאחר סיום המלחמה וחיסולו של המשטר הנאצי".

כל אחד מתורמי המאמרים מציג נקודת מבט שונה ומעניינת. אביהו רונן עוסק בהשתקפות הדימויים והדימויים העצמיים של ניצולים בעלוני קיבוצים בשנות הארבעים והחמישים. בעקבותיו נעימה ברזל עוסקת בחקר מקרה אחד – קיבוץ כפר החורש בעשרים השנים הראשונות שלו מנקודת מבטם של פליטי השואה כ"סיפור מקום וכביוגרפיה קיבוצית". בהמשך מציעה מיכל שאול את נקודת המבט של ישראל בעיני ניצולים וחרדים ונילי קרן מאירה את הזוית של מדינת ישראל בעיני המורים ניצולי השואה. רחל הרצוג מציגה את ישראל בעיני הרופאים מקרב שארית הפליטה ועדה שיין ישראל בעיני נכי מלחמת העולם השנייה עד אמצע שנות ה-50. אבנר הולצמן על ישראל בעיני סופרים עבריים ניצולי שואה ובהמשך גלי דרוקר בר-עם על ישראל בראי סיפורת יידיש שנכתבה במדינת ישראל בידי עולי שארית הפליטה. הספר ננעל במאמריהן של בתיה ברוטין על ישראל בעיני אמנים ניצולי  שואה, נינה שפרינגר-אהרוני על נקודת המבט של הצלמת פרנצה גרובנר-גלס, חנה יבלונקה על הניצולים וילדיהם הצברים וגליה גלזנר חלד על המפגש עם ישראל מנקודת מבטם של ניצולי שואה.

בתקופה שבה השיח והנרטיב עומד במרכז החברה הישראלית ומניע את גלגליה בשדה הציבורי והתקשורתי הספר שלפנינו מעניק פנים ייחודיות נוספות לניצולי השואה ושורדיה. הוא מאפשר לנו להציץ אל הצדדים המכונים כיום לא תמיד בצדק "אשכנזים" (תוך טון מגנה ומתנשא כלפיהם) בדרך מקורית ותוך הפניית עדשה מחקרית מקרבת וראויה. הספר מציג פסיפס מרתק של יהודים שהפכו ישראלים ודרך סיפורם ניתן להעניק פרספקטיבה חדשה ומרעננת על התקופה ההיא וזו שבעקבותיה. דליה עופר כותבת בסיכום דבריה: "ניצולי השואה, כמו שאר העולם שהגיעו לישראל בעשור הראשון לקיומה, אמנם הצטרפו לחברה קיימת שכוננה את מוסדותיה טרם הקמתה של המדינה אך העובדה שהכפילו ושילשו את האוכלוסייה הוותיקה הציבה אותם לא כמיעוט של מצטרפים לחברה אלא כגורם שיכול לעצב אותה [...] אנו למדים שבמהלך חייהם רצו רבים לשמר את הקשר בין העבר להווה, רצו לא לאבד את המורשה של מה שחרב, ומכאן שישראל בעיני רבים מהם נצטיירה כמקום שבו ניתן לא רק לשקם את החיים אלא גם ליצור אותם מחדש".

האסופה החשובה הזו יכולה לאפשר היום מבט נוסף, מעמיק כשלעצמו, לעבר אוכלוסיה לא קורבנית – אוכלוסיית ניצולי השואה בישראל – ולאפשר הזדהות עמם כחלוצים, כל אחד ואחת בתחומו ובתחומה.

הפסיכולוגית ד"ר גילה מצליח-ליברמן הוציאה לאור ספר חשוב אשר מאפשר לילדים ומבוגרים כאחד לשוחח על השואה. הספר חיבוק של אהבה בהוצאת יסוד מכיל בתוכו איורים של דני קרמן. הוא יוצא מתוך נקודת הנחה כי העיסוק בשואה הוא קשה ומורכב בכל גיל, קל וחומר כאשר מדובר בילדים צעירים. למרות זאת הילדים נחשפים בארץ לנושא זה בעיקר בגלל העיסוק המוגבר בו בבתי הספר ובסביבות חינוכיות אחרות ובגלל אזכור השואה בשדה הציבורית.

הספר שלפנינו מיועד לגילאי 5 עד 8 ומאפשר חשיפה ראשונית לנושא באופן תהליכי המותאם לרמתו התבונית-קוגניטיבית של הילד והן להתפתחותו הרגשית. החשיפה לתכנים מדורגת ומבוקרת ומבקשת למנוע חרדה, בלבול, תחושת איום והצפה רגשית.

אירועי השואה מסופרים בהאנשה מפיו של סוס עץ אשר ניתן כמתנה לילדה ברוניה ביום הולדתה החמישי – וכמוה – שרד את תלאות השואה ועלה עמה לארץ ישראל. זהו סיפור של שואה לצד תקומה והוא מזמן דיאלוג מותאם לילדים סביב ערכים הומניים ואוניברסליים.

האיורים מעוררי ההשראה של דני קרמן יוצרים הבחנה בין הנרטיב של הסוס המסופר בזמן הווה ומלווה באיורים צבעוניים ובין סיפור השואה שמלווה בציורים בגוונים של שחור ולבן.

הספר מגיעה עם ערכה המיועדת לאנשי חינוך וגם הורים המבקשים לתווך לילדים את זיכרון השואה והגבורה. היא כוללת מדריך למספר המפרט ומסביר בהרחבה על ההתאמה שבין התכנים שבסיפור לשלבים של התפתחות הילד וכולל ניתוח לימודי ופסיכולוגי של הסיפור, הצעות לפעילויות המשך וכן פרק חשוב מאת המאייר דני קרמן .

חיבוק של אהבה הוא ספרה השני של ד"ר גילה מצליח-ליברמן שהיא פסיכולוגית חינוכית בכירה שמשמשת מנהלת השירות הפסיכולוגי באזור ושימשה פסיכולוגית מחוזית של משרד החינוך.

יהודי ורשה: גטו, מחתרת, מרד

פרופ' ישראל גוטמן מגדולי חוקרי השואה בדור האחרון נולד בוורשה בשנת 1923. הוא השתתף במרד גטו וורשה ונפצע בו והיה אסיר במחנות מיידנק ואושוויץ. בשנת 1947 הוא עלה לישראל והיה חבר קיבוץ להבות חביבה עד 1971. גוטמן היה ראש המכון הבין לאומי לחקר השואה וההיסטוריון הראשי ביד ושם ומשמש היום בתור היועץ האקדמי של יד ושם וכן היה העורך הראשי של האנציקלופדיה של השואה.

כעת הוא מגיש מחדש לקורא את הספר יהודי ורשה 1938 – 1943: גטו, מחתרת, מרד. הספר יצא לאור לראשונה ב-1977 ואזל מן השוק. עתה מגישה הוצאת יד ושם לקוראים את הספר במהדורה חדשה ומעודכנת בלווית תצלומים.

זהו מחקר חשוב מאין כמוהו ומכונן אשר בו נפרשים חיי היום יום בעיר ורשה הכבושה, המעבר לגטו ומאבק היום בו, פעילות היודנרט והמוסדות היהודיים, התארגנות המחתרת בגטו וצמיחתה למחתרת לוחמת ומשולב בו דיון מעמיק במדיניות הגרמנית וביחסה של החברה הפולנית כלפי היהודים. גוטמן שם דגש מיוחד בניתוח הארגונים הפוליטיים ובעיקר תנועות הנוער שהיו הגוף היוזם והפעיל בהכנות למרד וללחימה.

המחקר של גוטמן מתבסס על תיעוד נרחב ועשיר. שימוש רב נעשה בארכיון המחתרתי שהקים בגטו ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום במטרה להשאיר עדות לדורות הבאים על המתרחש. לצד המסמכים ההיסטוריים מובאים בספר קטעי יומנים, עדויות וזיכרונות אישיים ובהם נשמע קולו הייחודי של האדם הלכוד באימי התקופה.

גוטמן, המקדיש את הספר לבנו נמרוד שנפל בשירות צבאי מציין כי לפני יותר משלושה עשורים כשקיבל על עצמו לכתוב את העבודה, התפיסה המקובלת היתה שבגטו ורשה פרץ מרד ספונטני ומן הדין לעסוק בדרכי ההתנגדות והלחימה של קבוצות המורדים. ממחקרו עלה שהמרד לא פרץ בפתאומיות. קדמו לו חודשים של הכנות והתארגנות ותקופה ממושכת של היסוסים וחוסר הבנה בנוגע למשמעותם המלאה של הגירושים והרצח, וכוונות הנאצים להשמיד את כלל היהודים. רק כאשר הופנם המידע המצטבר במלואו בקרב ההנהגה שנותרה בגטו ונחשפו תוכניותיהם הרצחניות של הנאצים בפני כלל יושביו נתקבל רעיון ההתנגדות כעמדה כללית. את התהליך הזה הוא מבקש לחשוף בעבודתו. 695 עמודי המחקר שלפנינו לא רק חשובים מבחינה היסטורית אלא מכוננים, גם בגלל שגוטמן היה שם במרד ההוא ובמיוחד בגלל עומקם ורוחב יריעתם.

מחשבות (על זיכרון)

 

כבר שוכחים?

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1198219.html

הפולנים, היהודים וצעדות המוות

מאת אריה קיזל


הוצאת יד ושם הוציאה לאור לאחרונה שני ספרים חשובים. הראשון, אנו יהודי פולין? היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה מן ההיבט היהודי מאת ד"ר חוי דרייפוס (בן-ששון).

ד"ר חוי דרייפוס (בן-ששון) היא היסטוריונית של תקופת השואה במזרח אירופה. מחקריה עוסקים במגוון היבטים של חיי היומיום בשואה ובכללם היחסים בין יהודים לפולנים, חיי הדת בשואה, הקיום היהודי לנוכח גירושים והשמדה. במשך שנים עבדה במוסד יד ושם וכיום היא עמיתת מנדל ב"סכוליון" באוניברסיטה העברית בירושלים.

הספר דן ביחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה שהם אחת הסוגיות הסבוכות והטעונות ביותר בחקר התקופה. לעומת המחקרים הרבים העוסקים בשאלת מעורבותו של העם הפולני ברדיפת היהודים ובתגובותיו למעשי הרצח שביצעו הגרמנים על אדמתו, מעט מאד נכתב על האופן שבו תפשו היהודים את סביבתם הפולנית בשואה.

בספרה אנו יהודי פולין? היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה מן ההיבט היהודי חוי דרייפוס (בן ששון) מתחקה אחר האופן שבו תפשו יהודי פולין את סביבתם. בין השאר המחברת דנה בשאלות האלה: האם ראו יהודי פולין בארץ מולדתם שותפה לרדיפתם על ידי הגרמנים או שמא תפשו אותה כקורבן נוסף לרצחנות הנאצית? מתי ומדוע התבטלה תחושת האחווה ששרה בין יהודים לפולנים בתחילת המלחמה ופינתה את מקומה לרגשות קשים של זרות ואיבה? מה כתבו יהודי פולין בתקופת המלחמה על שכניהם הפולנים וכיצד השפיע הריבוד החברתי שלהם על האופן שבו תפשו את סביבתם? כיצד השפיעה המדיניות הגרמנית על עיצוב היחסים שנרקמו בין יהודים לפולנים בפולין הכבושה?

התשתית התיעודית הענפה שדרייפוס (בן-ששון) מתבססת עליה – עשרות יומנים ומאות מסמכים מארכיונים בארץ ובעולם – מעידה שגם תחת המשטר הנאצי, אשר שאף לנתק את היהודים מסביבתם התמידו היהודים במגעיהם, הממשיים והדמיוניים, עם החברה הפולנית וניסו תדיר להעריך מחדש את העולם שסביבם. היומנים והמסמכים מציגים את תודעתם של יהודי פולין על אודות סביבתם, חושפים טפח מהמציאות שהם חיו בה וזורים אור על מקצת הגורמים שהשפיעו במישרין ובעקיפין על חייהם של יהודי פולין ועל מותם.

לדברי המחברת, חסרונו של מחקר מהסוג שערכה מתבלט דווקא בשנים האחרונות כאשר בפולין נשמעים קולות אשר שואפים להעצים את מוכנותה של החברה הפולנית בימי השואה לקלוט יהודים ולסייע להם להסתתר.

לדבריה, לצד מי שנוקבים במספרים מופרכים של חסידי אומות העולם שמצאו את מותם בהגנה על יהודים, יש מחקרים המצביעים לכאורה על מציאות אוטופית ליהודים בפולין הכבושה. לדוגמא, גונאר פאולסון טוען כי עשרות אלפי פולנים (!) בוורשה הכבושה עמדו לצדם של היהודים והמתינו – ללא תוחלת – ליהודים שסירבו "לבחור" לברוח לצד הארי. על פי פאולסון, בבסיס הטרגדיה היהודית עומדת הדימוי השלילי של הציבור הפולני שהיה נחלתם של יהודים רבים ומנע מאות אלפים מלנצל את "רשת ההצלה" שהמתינה להם מחוץ לגטו.

מדימוי מיטיב לדימוי של אכזבה

המחקר של דרייפוס (בן-ששון) מתעתד להפריך את הטענות האלו ולהציג את התקוות ואת הפחדים כלפי פולין והפולנים שהתקיימו בקרב יהודי פולין בימי המלחמה. היא מקווה כי הכרת דימויים אלה וחקר יחסם של יהודי פולין כלפי מולדתם יתרמו להכרת מציאות החיים של יהודים בשואה ולהבנת התנהגותם בפועל. יש משום תרומה חשובה לחקר חיי היומיום של יהודים בשואה.

לדברי החוקרת, נראה כי מנקודת המבט היהודית סיפור היחסים שנוצרו בין יהודים לפולנים במלחמת העולם השנייה הוא בראש ובראשונה סיפור של אכזבה. יהודי פולין גיבשו במהלך השואה דימוי חיובי ביותר של סביבתם וכאשר "כשלו" הפולנים מלהתאים את התנהגותם לדימוי שיצרו היהודים, התהפך האופן שבו הם נתפשו. על שברו של הדימוי המיטיב צמח דימוי אחר, שלילי בעיקרו, אשר ראה בפולנים מי ששאפו למותם של היהודים כבר מתחילת המלחמה.

אכזריות צעדות המוות

מחקר שני, חשוב ביותר, הוציא בימים אלה פרופ' דניאל בלטמן בהוצאת "יד ושם". הוא יצא בספר (המחזיק 660 עמודים) תחת הכותרת צעדות המוות: 1944 – 1945.

פרופ' בלטמן הוא חוקר שואה ותולדות יהודי פולין בעת החדשה. הוא מכהן כראש המכון ליהדות זמננו, כמנהל המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם ומלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. בלטמן פרסם עשרות ספרים ומאמרים בנושא תנועת הפועלים היהודית בפולין, תולדות יהודי ורשה, ההתנגדות היהודית בשואה, מחנות הריכוז הנאציים וצעדות המוות. בין פרסומיו: "למען חירותינו וחירותכם: הבונד בפולין 1939 – 1949" (יד ושם, 1996), "גטו ורשה – סיפור עיתונאי: מבחר מעיתונות המחתרת, 1940 - 1943" (יד ושם, 2002).

פרופ' יהודה באואר כותב על הספר החדש של בלטמן כי בפינוי מחנות הריכוז שהתקיים בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה מצאו את מותם קרוב ל-300 אלף אסירים מבין יותר מ-700 אלף שהיו כלואים בהם בינואר 1945. הם נרצחו באכזריות בידי השומרים מצוות המחנות, בידי שומרים ומלווים אחרים שגויסו ללוות את המפונים ובידי רוצחים מזדמנים מקרב האוכלוסייה האזרחית שלא חסו על שלדי האדם המהלכים בעת שעברו בשטחי גרמניה ואוסטריה. אפילו בהיסטוריה הרצחנית מאין כמוה של הרייך השלישי צעדות המוות תופסות מקום מיוחד הן בשל אופייה של האלימות הנוראה שהתרחשה בהן והיקפה והן בשל זהותם של הרוצחים.

המחקר המרשים שלפנינו העוסק בצעדות המוות בין 1944 ל-1945 מבוסס על חומר ארכיוני רחב היקף שנאסף בכעשרים ארכיונים ברחבי העולם והוא מאפשר פריצת דרך. זהו ניסיון לתאר, לסכם ולנתח את חצי השנה האחרונה של קיום הרייך השלישי וגורל היהודים בתוך כך. הוא מאפשר להבין כיצד ניסו הנאצים לחסל את אויבי "הגזע הארי" רגע אחד לפני שהסתלקו מעל במת ההיסטוריה.

בלטמן כותב בסיכום ספרו כי "קשה לשרטט פרופיל אחד מייצג של הרוצחים שהשתתפו בחיסול האסירים בצעדות המוות. יש לזכור כי מדובר באלפים אם לא בעשרות אלפים של רוצחים שמרביתם לא ארגנו את מעשי הטבח ולא ביצעו יותר רצח אחד או לחצו על ההדק יותר מפעמים ספורות. במובן זה אין הם בגדר 'רבי מרצחים' כפי שהיו מומחי תעשיית המוות. הם שונים מקבוצות הרוצחים המסורתיות של רצח העם הנאצי, מפקדי מחנות ההשמדה ומשרתיהם, אנשי האיינזצגרופן ויחידות רצח אחרות שפעלו במזרח אירופה, או הביורוקרטים המומחים של רצח העם שהפכו את חיסול אויבי הגזע והאומה לתחום התמחותם ושירותם העיקרי. רוצחי צעדות המוות בחודשי המלחמה האחרונים שונים מהם" (עמ' 591).

הספר של בלטמן הוא גם מעשה מחשבת היסטורי ותיעודי מהמדרגה הראשונה וגם מסמך אנושי מצמרר אשר מותיר את הקורא בו עם השאלות הקשות ביותר בדבר המין האנושי והאפשרות לאחווה אנושית סולידרית.