מאת אריה קיזל
בעיני
ילדה בת שתים עשרה שכתבה ינינה השלס, ילידת העיר לבוב בפולין, הוא יומן
תיעודי, הכתוב מנקודת מבטה של מתבגרת יהודיה המתארת את הימים האיומים שעברה עם
משפחתה והקהילה שלה. עם תום קריאתו עומד הקורא פעור פה משתי סיבות.
הסיבה הראשונה,
התוכן הכתוב באופן עובדתי, יבש לכאורה, המוסר עדות נוקבת, כואבת ומחסירת פעימה
אודות התקופה, האנשים ובעיקר הרוע, הרוע שהקיף את אותה ילדה ואת חברי קהילתה
שניצבו אל מול הרוצחים ובעיקר משתפי הפעולה שלהם.
הסיבה השניה, העובדה שלקח 70 שנה
ליומן זה לראות אור בעברית (כעת על ידי הוצאת פרדס בעריכה מוקפדת
ומהודקת של מיכל קירזנר-אפלבוים אשר גם כתבה מבוא מבאר החשוב להבנת הרקע וההקשרים
הנדרשים עבור הקורא). 70 שנה מאוחר מדי לצאתו של היומן שכתבה ינינה השלס (יאנקה,
כפי שכונתה בילדותה), ילדה יהודיה בת 12 שאיבדה את כל משפחתה. היא כתבה אותו כאשר
זכרונותיה היו עדיין טריים, מיד לאחר שהוברחה ממחנה הריכוז במסגרת מבצע הצלה
מתוכנן ומאורגן של המועצה לעזרה ליהודים.
היומן
מורכב משלוש מחברות (132 עמודים) והוא כתוב בכתב יד גדול וברור, בישירות, באופן
בלתי אמצעי והוא גדוש בתיאורים אשר מאפשרים הצצה – ממש כאילו שמצלמה מלווה את
המילים – אודות הפעולות המזעזעות ביותר שביצעו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם: הסימון,
החטיפות, המאסרים, האיומים, דרישות הכופר החמדניות והמרושעות, המכות והסימנים
שהותירו על הגוף החי, הגופות המוטלות בפתח הבתים, ההיעלמויות של אנשים, המחבוא
והאימה שהתלוותה אליו, הניסיון להסתתר ובעיקר לברוח – לברוח מהציפורניים שכה רצו
לאחוז, לא רק כדי לחסל אלא גם כדי לשדוד ובעיקר להשפיל, לפצוע, להפריד, לבצע תהליך
עמוק ומעמיק, יסודי ושיטתי של דה-הומניזציה.
הזיכרון
הנאמן של ינינה למאורעות נתמך בתאריכים מדויקים ובשמות ומלווה בספר בביאורים
מדויקים וחשובים, הערות שוליים אשר מעניקות, ביובש עובדתי מדייק ומדויק, ממד של
אמינות נדרשת. אמינות זו גרמה לכך שהיומן החשוב הזה – מסמך היסטורי מכונן – פורסם בכל רחבי העולם. שם לא המתינו, כמו בישראל, שבעים שנה כדי לפרסמו. היומן שזכה
לגירסאות בימתיות הוכנס לתוכנית הלימודים של סמינרים באוניברסיטת פריז, תורגם
לשפות רבות וביניהן קטלנית, ספרדית, גרמנית, אוקראינית, רוסית ועומד לראות אור גם
בצרפתית. קטעים מתוכו תורגמו גם לצ'כית ואנגלית. בפתח המהדורה העברית מופיע גם מבוא מאת המתרגם לקטלנית גייאם קאלאפורה. גם מבוא זה מוסיף פרטים נדרשים החשובים להבנת הרקע ההיסטורי של התקופה שבה נכתב היומן ובעיקר הרקע לכתיבתו ולפרסומו של יומנה של ינינה.
כתב
היד שרד את סיוטי המלחמה בדרכים לא דרכים המפורטות בספר, יצא אל דרכו המחתרתית
בחסותם של אנשים טובים אשר הבינו את המשמעות ההיסטורית שלו ושימרו אותו בתחבולות
שונות ומשונות. הוא נשמר בארכיונו הפרטי של מיכאל בורוביץ' ובשנת 1985 הוא מסר
אותו לארכיון בית לוחמי הגיטאות. מיכל קירזנר-אפלבוים, עורכת המהדורה העברית כותבת
עליו: "מעבר לחשיבותו ההיסטורית כמסמך תיעודי שנכתב בזמן אמת הוא שיר הלל
לניצחון רוח האדם, החזקה מכל כוחות האופל. ינינה נחשפה בילדותה לאכזריות בלתי
נתפסת ממש ואיבדה את כל יקיריה אך שני דברים לא הציחה המלחמה לקחת ממנה: את האמונה
באדם ואת התקווה... כמעט בלתי נתפס איך אישה שעברה בילדותה את הנורא מכל, הצליחה
לא רק לשקם את הריסות חייה באופן מעורר הערצה בתחום האישי והמקצועי גם יחד (הביאה
לעולם משפחה מפוארת והשלימה דוקטוראט ופוסט-דוקטוראט בכימיה, כתבה ספרים ובהם
"הורד הוורוד" – א.ק.) אלא לחזור ולומר כי החיים יפים. איזה שיעור זה
לכולנו".
ינינה
עצמה עבדה במשך 40 שנה בטכניון בחיפה, במכון ויצמן ובאוניברסיטת מינכן. במשך שנים
רבות, כפי שכתבה בסיום הספר שיש חובה אנושית ומוסרית בקריאתו ובצירופו לתוכנית
הלימודים בהיסטוריה או בספרות, שמשה לוחמת עקשנית למען זכויות האדם, שוויון ושלום.
את הספר היא חותמת במילים נוגעות ללב: "השעון הביולוגי מתקדם לאטו, מחליש את
הראייה והשמיעה, מעמעם את הזיכרון. לאחר צליחת גיל שמונים, הדור של מלחמת העולם
השנייה מתקרב לסופו הטבעי. כמנהגם של אנשים זקנים, אני פוקדת בדמיוני את עיר
ילדותי, את האנשים שנותרו קרובים אלי, בתחושה ש'הם עוד חיים', שהם חלק
מההיסטוריה האנושית הכואבת שלא תישכח. אבל העיר לבוב שלי היום אינה במקום גיאוגרפי
מוגדר. היא בכל מקום שמערערים בו את יציבות חייהם של בני אדם ומאלצים אותם לעזוב
את הכפרים והערים שנולדו בהם. לבוב שלי נמצאית בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את
יקירהם בתנאים אכזריים. אני חשב את לבוב שלי גם בחיפה, בדלתות ובחלונות האטומים של
בתים עזובים בשכונת ואדי סאליב (עמק הצלב) שתושביה נאלצו לעזוב בזמן מלחמת 1948
ולא הורשו לשוב לבתיהם. בדמיוני אני רואה בני אדם רצים בבהלה למטה במדרגות אבן
צרות, לעבר הנמל, כשמעל ראשיהם שורקים כדורים. שם, בנמל, ממתינות להם ספינות
שיסיעו אותם אל הלא-נודע".
יתכן
שפיסקה זו והפיסקה שאחריה, שבהן מביעה ינינה השלס-אלטמן את האמפתיה לאוכלוסיה הפלשתינית, חרצה את גורלו של הספר הזה שלא להיכנס לתוכנית הלימודים תחת חובת הצינזור והאיסור
של שר החינוך הנוכחי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה