Academic Page: http://ariekizel.blogspot.co.il

הפורום האקדמי הישראלי לפילוסופיה עם ילדים באוניברסיטת חיפה:

https://israelp4c.blogspot.com/

27 בינואר 2019

חושפים את מסך השכחה

על הספר מסך של שכחה: על היעדר חווית השואה של יהודי המזרח
במדיה ובאומנות בישראל מאת ד"ר איבון קוזלובסקי-גולן



מאת ד"ר אריה קיזל
איבון קוזלובסקי-גולן נטלה על עצמה משימה כבדת משקל – להרים את המסך מעל השכחה, כלומר להנכיח את ההיעדר של חווית השואה של יהודי המזרח במדיה ובאומנות בישראל. ספרה מסך של שכחה: על היעדר חווית השואה של יהודי המזרח ׁבמדיה ובאומנות בישראל (הוצאת רסלינג, 2017) הוא חיבור אקדמי-מחקרי חשוב אבל בעיני הוא גם מסמך חברתי מכונן. לא רק בגלל השפע של המקרים, הניתוחים וקורפוס מדיה שיש בו חשיבות היסטוריוגרפית אלא בעיקר בגלל שהוא מעניק הסבר מקיף ומשכנע לשאלת השאלות סביב הסוגיה הנחקרת – למה? למה נעדרה חווית השואה של יהודי המזרח מהמרחב הציבורי הישראלי במדיה ובאומנות? הכיצד קרה שיהודי המזרח הודרו והועלמו מייצוג השואה שהפכה, במיוחד מאז משפט אייכמן לחוט השדרה המכונן של החברה הישראלית אף כי היו ביניהם קורבנותיה.
קוזלובסקי-גולן יכולה היתה להינות ממחיאות כפיים נלהבות של "המזרחים המקצועיים" ולהעמיד את הספר שלה על המדף המכונן של ספרי ההאשמה כלפי הציונות, מייסדי המדינה, האשכנזים האשמים בכל פשעי האנושות אבל היא בחרה לטעמי בדרך הנכונה. הדרך שבה לא מביטים על היסטוריה ועל המדיה באופן חד ממדי ובפרפזה על האדם החד ממדי של הרברט מרקוזה מהוגי אסכולת פרנקפורט, היא יכולה היתה  להיכנע לעדר המאשים את האחרים במצבם של המזרחים ורק את האחרים אבל היא לא בחרה את הדרך הקלה.
היא לא נמנעה מהצבעה על עובדות היסטוריות – שבעקבותיהן ניתן להאשים ולדרוש אחריות – אודות מה שאכן קרה מצדם של מוסדות ההגמוניה הציונית. אבל היא לא עצרה שם אף כי נוח היום לעצור שם ורבים מעדיפים לעצור בעיקר מסיבות היסטוריות שלא עושות צדק עם התמונה הכוללת. בכלל, לעצור במחקר ההיסטורי הוא פועל הכרוך באי השלמת עבודתו של ההיסטוריון.
וכך כשהיא פותחת עדשה מחקרית רחבה ומצטיידות בפרספקטיבות מגוונות, יוצאת קוזלובסקי-גולן למסע ההיסטוריוגרפי הכואב שלה.
בראשיתו היא טוענת כי יש לפתח את "ההבנה החסרה" – כפי שהיא מכנה – אותה הבנה חסרה של החברה הישראלית לגבי הקהילות בצפון אפריקה ויהודי המזרח. היא מפענחת את ההבנה ההיסטורית החסרה שמיוצגת בהיעדר הנרטיב ההיסטורי שלא עובד לכדי ייצוג מלא ומשמעותי במדיה האודיו-ויזואלית. באיזמל עדין ביותר היא מנסה להיכנס לעורה של התקופה, של רוח התקופה, של אירועי התקופה. לא בפטיש רב כוח היא עומלת לפצחה. זו מלאכה לא קלה כלל ועיקר אבל היא חשובה ועליה להיות מוערכת עד מאד. לפיכך, היא אינה שואלת האם היתה כוונה רעה כנגד קהילות יהודי המזרח ולא מתעמקת בשאלת הכוונה משום שהיא יכולה להיות נגועה בהטיה גסה אלא היא מבנה את המושג "הבנה חסרה" וקובעת כי היא זו שקבעה את אופי ההתייחסות של אמצעי המדיה שראשיתה התעלמות, המשכה בבוז וסופה השכחה או הדרה.
כך היא מסכמת: "החוקרים שגו בפענוח ארבעה הממדים שלפיהם התרבויות נבדלות זו מזו: סמלים, גיבורים, טקסטים וערכים. מצב שגרם לחוסר הבנה הדדי בין הצדדים, לסטראוטיפיזציה של הצד הנשאל ושל הצד החוקר ולבסוף לפער ואף לניתוק ללא יכולת גישור. ניכר היה היעדר פוקליזציה של הקול המדבר ושל שפתו הייחודית. חסרה ההבנה שיש לתת לעד, לקול המדבר, חסר המקום הרגשי והמנטלי להכיל את האירועים, לתרגמם ולספרם בשפתו שלו ללא שיפוט מוקדם ופסילה הנובעת מחוסר הכרת תרבות השיח של האחר. מצד אחד, לשון השיח משובצת בארסנל המונחים שהעד מכיר ובקודים תרבותיים וחברתיים מוכמנים וגלויים שבאמצעותם הוא מוסר את עדותו ומצד שני גובה העדות צריך שיהיה הבקיא בשיח זה ובתרבותו של העד" (עמ' 39).
כך בעדינות, בלא להאשים, מסבירה קוזלובסקי-גולן לכל אורך הספר את הפערים, את הפרמים ואת הסדקים שבין יהודי המזרח וצפון אפריקה שעברו את השואה – והם עברו אותה - לבין אלה שהיו אמורים לייצג אותם. והיא ממשיכה: "תוצאות המפגש שדושן מראש בדעות קדומות על יהודי המזרח ב'הבדלים מוכרזים' שבין תרבותם לבין התרבות הישראלית שאפיינה את המדינה הצעירה, לצד סטריאוטיפיזציה שלהם כנחשלים והתפיסה הפרילמנטרית שלא היתה כלל שואה בצפון אפריקה – הובילו לתסכולם ולכעסם של הניצולים, לזלזול ולביטול מהצד שכנגד, לדרגות שונות של שתיקה ושל השתקה המסתכמים בחוסר הבנה תהומי" (עמ' 39 – 40).
במידה רבה, אולי בלי להתכוון לכך, או עם כוונה, מספרת כאן קוזלובסקי-גולן את סיפורם של כל היהודים שהגיעו משם, מאותה פלנטה, בין באירופה ובין באפריקה, במפגש עם החברה הישראלית הצעירה בתחילת דרכה. מפגש של ניכור ואפילו אי קבלה מסיבות רבות שכבר נחקרו – צאן לטבח, היעדר נרטיב הגבורה, רצון לכור היתוך כן גם לאשכנזים, זרות תרבותית, גלותיות בלתי מספקת – בקיצור הסיפור הציוני שביקש לאיין כאן את תרבויות הגולה, את סיפור הקורבנות היהודית לתוך הישראלי החדש, הנולד מן הקיבוץ ומעוצב בצנחנים. למעשה, אולי לא במודע היא מספרת את סיפורם של כל הגלותיים האלה ששתקו בהתחלה – כדבריה, נשענת על ג'י וינטר (2012) – שתיקה ליטורגית, שתיקה פוליטית, שתיקה שהיא אסטרטגיה של כניעות וויתור – ממש כמו שתיקתם של האשכנזים מהדור הראשון שלא רצו לספר כי שמא לא יתקבלו או שמא הדור השני ייצא "דפוק", הרוס. והדור השני שהבין ושמע את הזעקות (בעיקר בלילות), את הרמזים (על המקומות ההם, האפלים שמדברים עליהם רק בשמות קוד) אבל היה חסר מילים מולם.
נאוה סמל ונילי קרן כתבו על כך: "בתקופה שלאחר השחרור הייתה השתיקה מעין חיץ שאִפשר לשורדים ליצור את המרחק ההכרחי בין נפשותיהם השבריריות, המבקשות נורמליות, ובין הזיכרונות המטרידים שהוסיפו להתדפק בחשאי על דלתותיהם. בשנות החמישים היו זיכרונות אלו טריים ומדממים, ולכן השתיקה הייתה מעין כלי עזר טיפולי, אינסטינקטיבי, מטעם עצמם. הביטוי השכיח דאז "הם הלכו כצאן לטבח" הטביע על הוריהם אות קין — סטיגמה של הורים חלשים, "לא מתאימים" להוויה החדשה המתפתחת של החברה הישראלית שאליה ביקשו הבנים והבנות להשתייך. הייתה זו חברה שהאדירה עלילות גבורה על לחימה והתנגדות, ואלה התאימו לדימוי שביקשו הצעירים לאמץ לעצמם — הישראלי החדש, האיתן, החסון והחף מכל כתם גלותי".
אלא שלמזרחים לא היה משפט אייכמן. הוא הוציא את השואה מהארון עבור יהודי אירופה ואילו המזרחים נותרו ללא משפט המשך – כזה שייספר ובעיקר יהדהד באמצעי התקשורת של אותה תקופה, בקרב סוכני החברות של המדינה הישראלית הנבנית והולכת כי הסיפור הזה, הישראלי-הציוני, אינו מלא, הוא קטוע, הוא אינו שלם ולא יהיה שלם עד אשר ייכללו בו כל הפרקים כולם ולא תקין הוא שלאחד מהם לא יינתן מקום, מרחב, כבוד, ייחוד ושפה. ינתן לו קול שהוא בעיני נרטיב.
באותה תקופה השתלט על החברה הישראלית נרטיב אחד אשר הפך למרכזי ועיקרי – הנרטיב הציוני המבקש לצייר את השואה כאירופית ולפיכך מסמן מי זכאי להיכלל בין קורבנותיה ומי לא. כל פעולה נרטיבית המבקשת לבצע מירכוז היא פעולה אלימה סימבולית שכן היא מדירה ומייצרת פריפריה בלתי מוערכת ובמקרה של יהודי המזרח – היתה זו פעולה מתמשכת של הדרה.
הממסד הציוני, מאתרת נכון קוזלובסקי-גולן, מישטר גם באמצעות מערכת החינוך וגם באמצעי סוכנים אחרים במדיה ובאומנות את הציווי הנרטיבי לספר את האמת ההיסטורית שהוכפפה למה שהחוקרים השכילו להבין מההתרחשויות "כדי לשרת את מערך הכוח של האמת היחידה על השואה שהיתה, משטור העדות גרם לצנזור הסיפר של העדים ואסר עליהם בעקיפין נגישות לאמירות תוכן הסותרות את האמת המרכזית" (עמ' 43).
ניצולי צפון אפריקה לא נשאלו את השאלות המתאימות, קובעת קוזלובסקי-גולן, לחוויותיהם במרחב הגיאוגרפי והתרבותי שהגיעו ממנו ולא היתה התחשבות – ובעיני גם לא רגישות – לפערי ההשכלה בין החוקרים לאנשי המלאכה בתוניסיה ובלוב שהקשתה אף היא את התקשורת. אבל לא היו אלה רק פערים אלא גם חוסר אמון של מוסדות הזיכרון כלפי העדויות שיצרו למעשה שני נרטיבים – הנרטיב של השואה שהפך להיות שואה אירופית (Euro-Holocaust) והנרטיב המודחק של יהודי צפון אפריקה – השואה הנשכחת (Forgotten-Holocaust).
מסך של שכחה, מסך של האפלה ירד על ההיסטוריה האישית והקהילתית של האנשים והנשים הללו, הזיכרונות שלהם, החוויות שלהם וגם הזוועות שלהם. אלה נדחקו שכן כל נרטיב מרכזי בפעולה צנטריפוגלית זורק ומשליך – לעתים לא בכוונת מכוון – את כל הנרטיבים האחרים הצידה. מטא-נרטיב מטבעו הוא אלים והוא תובע בעלות וגם הגמוניה, בלעדיות וגם שלטון ודומיננציה. וכך היה במשך שנים.
הנרטיב הוא יסוד מָבנה בחייהם של יחידים וקבוצות. מרכזיותו אישית אבל גם חברתית. הוא מאתגר את הגדרתו של רולאן בארת, שעל פיה נרטיב הוא אוניברסלי, טרנס-היסטורי, טרנס-תרבותי. הוא פשוט שם, כמו החיים עצמם. בארת כותב על כך: "מספר הנרטיבים בעולם הוא אין סופי [...] נרטיב נוכח במיתוס, באגדה, במשל, בנובלה, בהיסטוריה, בטרגדיה, בדרמה, בקומדיה, בחיקוי [...] בנוסף, תחת אינסוף פורמטים, הנרטיב נוכח בכל הזמנים, בכל המקומות, בכל החברות, בהיסטוריה של המין האנושי. אין ומעולם לא היו אנשים ללא נרטיבים" (Barthes, 1983: 251 – 252) .
הנרטיב, זה שהועלם כאן במשך שנים כפי שחושפת קוזלובסקי-גולן, נושא בכליו שני ממדים השלובים אחד בשני: ממד הזיכרון האישי וממד הזיכרון והקבוצתי או הזיכרון הקולקטיבי.
ממד הזיכרון האישי של הנרטיב מבוסס על כך שהיחיד מסדר לעצמו את המציאות בהתאם לסיפור שהוא מספר לעצמו. באותה מידה, הוא מושפע מסיפורים שאחרים סיפרו לו אודות עצמו. בין שני חלקים אלה של ממד הזיכרון האישי מתקיימת אינטראקציה מעגלית, תמידית, המשפיעה כל העת על כל אחד מהם, מפעילה יחסי-כוח במובן הפוקויאני ומשנה אותם. היציבות החלקית של ממד הזיכרון האישי אינה חסינה מפני יכולת ההשפעה הסביבתית והקבוצתית אשר הופכים אותה, במרבית המקרים, ל"נוזלית", כדבריו של זיגמונד באומן.
בממד הזיכרון הקבוצתי, הנרטיב הוא אחד ממרכיבי הזיכרון הקולקטיבי הנמצא בשירות פרויקטים לאומיים ותרבותיים, והוא לרוב מתפקד כמטא-נרטיב, כלשונו של פרנסואה ליוטר. ממד זה מאפשר הבניה, הרס, שיקום והתחדשות. הוא  מאפשר גם התמודדות עם הסבל האנושי, או שקיעה לתוכו וייצור של כאב מתמשך המוליד התמרמרות, אי אמון ותודעה של קיפוח לעיתים של קבוצות לאומיות או קבוצות אתניות בתוך החברה. הממסד הציוני ההגמוני הדיר את הנרטיב הזה ממרכיבי הזיכרון הקולקטיבי שלנו ולפיכך פגע בזיכרון הקבוצתי.
בספר "הנרטיב המזרחי החדש בישראל" (קיזל, 2014) אני מבקש להסביר כי הנרטיב מכוּנן בתנאים של יחסי-כוח, והוא אחד ממרכיביו הדומיננטיים של השיח. קיומו מתאפשר תחת תנאים של אלימות סימבולית בלתי נראית אך אפקטיבית, המופעלת כלפי נרטיבים אחרים. נרטיבים הם בעלי כוח רב וחיותם באה להם גם ממצב של "רשת נרטיבים" חברתית. כמו בזירה, כדוגמת החברה הישראלית, הם מתקוטטים על משאבי-זיכרון, אמת-היסטורית וחלוקות-אמצעים ובעיקר מתמודדים כנגד כוחות ההשכחה וההרדמה של הנרטיבים השכנים אשר עימם ניתן לבנות קואליציות של נרטיבים. הנרטיב, במיוחד זה של קבוצה, גם אם היא מדומיינת, משמש איפוא מושא הערצה, אך גם מושא למניפולציה, לרפרודוקציה ולעיצוב מתמיד. בהיותו כזה, הוא אחד הכלים המרכזיים של עיצוב זהות – הן אישית והן קולקטיבית.
מבחינות רבות, הנרטיבים הם הדרך שלנו לצפות בעולם דרך מיקרוסקופ ופריסקופ ברזולוציות גבוהות וברזולציות נמוכות. בעזרתם ניתן לפענח את אופני החשיבה ודרכי ההתנהגות של האדם כיחיד ושל בני האדם כקבוצות, וזאת בסיוע מבנה סיפורי. חוקרים המאמצים גישה נרטיבית רואים בה גישה דיאלוגית המאפשרת מרחב פתוח במפגש בין החוקר לנחקר. הממסד הציוני ההגמוני בחר לפיכך במשך שנים רבות בגישה מונולוגית שהוכתרה מאוחר יותר על ידי הוגי הנרטיב המזרחי החדש כ"אשכנזי". אין זה מדויק. האשכנזים עצמם הפכו ברבים מהמקרים קורבנות של אותו ממסד אף כי הפכו להיות פרבילגיים.
הנרטיב מבצע קונפיגורציה של אירועים, אשר לעיתים הינם אקלקטיים, אל תוך התרחשות המובהרת באחדותה ובקוהרנטיות הפנימית שלה, אף כי לעיתים היא מדומיינת בחלקיה. זהו סידור עלילתי אשר על ידי פעולות אלה הנרטיב מקשר את הפעולות של היחיד או של יחידים לכלל אירועים המוגדרים כאירועי הקבוצה, והוא יצוק לתוך קומפוזיציה ברורה, בעלת יסודות מארגנים המבוטאת בפורמט סיפורי. הסיפור הישראלי לפיכך הפך, בעיקר בספרי ההיסטוריה, בתכניות הטלויזיה, בטקסים, בכלי השרת של הדת הציונית האזרחית, לסיפור אירופי. הועלמו ממנו פרקים שלמים, נחתכו ממנו קהילות אף כי מה שסופר בו היה אמת היסטורית ואין לתקן את הדרוש תיקון על ידי השמצת יהדות אירופה והיהודים האירופים. אי לשפוך את התינוק עם המים כמו שבאופן נלעג ומגמתי מבצעים כאן אינטלקטואלים מסוימים שקוזלובסקי-גולן מצביעה עליהם בספרה באומץ.
הבנייתו של הנרטיב מאפשרת לבני אדם, בעיקר חברי קבוצה חברתית, לזהות את עצמם בתוך המכלול, לפתח רגשות אמפתיה או רגשות כעס, אי אמון, חשד וקיפוח. העלילה הנרטיבית כוללת בתוכה גם הסבר סיבתי ותוצאתי, שהוא לעיתים קרובות צורך אנושי המאפשר את העצמת הזהות וההזדהות. זו הסיבה לכך שהסבר נרטיבי המצייר אירועים בסדר מסוים, ברצף אופנתי, לעיתים קרובות באופן שבור, הוא רטרואקטיבי.
קוזלובסקי-גולן היתה יכולה כאמור להיעצר כמו שבחרו לעשות חלק מהאינטלקטואלים המזרחים, לקבל מחיאות כפיים סוערות. להיות יקירת הקהילה המזרחית, להיות עוד אחת שתובעת את הציונות היושבת לה מבוישת על ספסל הנאשמים היהודי ואף העולמי מזה שנים. היא לא בוחרת בדרך הזו. היא בוחרת לעשות מעשה אמיץ ולחקור חקור היטב את השאלה – מדוע במשך שנים כאשר המזרחים כבר הגיעו לעמדות כוח ואף שלטון – ליכוד, ש"ס, מפלגות עדתיות, תרבות מזרחית ועוד – לא הוצאה השואה הנשכחת ממרחבי צפון אפריקה אל האור הישראלי – הציוני – המרכזי. מדוע אז, כשהמזרחים יכלו, זה לא קרה? מי העלים זאת אז ובעיקר השאלה המעניינת מכולם – למה העלים מי שכבר יכול היה לגלות או לפחות לאפשר את הגילוי?
כמו חוקרים לפניה שחקרו לא רק את המנהיגים אלא גם את המונהגים החליטה קוזלובסקי-גולן ללכת צעד קדימה. לפיכך, כאן מחדש הספר שלה חידוש מרכזי שלטעמי המסקנות שלו נכונות לגבי קהילות מודחקות אחרות בישראל – כמו הקהילה הפלשתינית וקהילות מודרות אחרות.
קוזלובסקי-גולן קובעת כי ההדרה לא היתה רק חיצונית אלא גם פנימית. היא נותנת דוגמא לאחת מהאליטות המזרחיות הבולטות של שני העשורים האחרונים בישראל – קהילת הקשת הדמוקרטית המזרחית המכונה היום גם "הקשת הדמוקרטית המזרחית – שיח חדש". קוזלובסקי-גולן מאתרת נכון שתי קהילות חוקרים שפעלו בישראל במקביל בעשורים האחרונים. במקביל ואני רוצה להוסיף גם במאבק.
האחת, קהילה של חוקרי מורשת המזרח והשניה האינטלקטואלים המזרחיים של "הקשת". אם תרצו, זהו מאבק בין החוקרים הציונים – או לפחות אלה שהכירו שהיתה שואה בצפון אפריקה לבין החוקרים האנטי-ציונים או כדבריה הפוסט-ציונים שביקשו להעלים ולהדיר את השואה בצפון אפריקה מהשיח הישראלי אם לא לומר מהתודעה הישראלית.
מדוע רצו להעלים? משום ששואה זו – שהיתה חלק ממהלך נציונל-סוציאליסטי להשמדתו של העם היהודי – היא הבסיס לקשר הבל-ינותק בין יהודים ללא קשר למקום שהיו. המהלך הנציונל-סוציאליסטי לא הכיר בנרטיב של האינטלקטואלים המזרחיים שלפיו היהודים מבצעים בישראל על ידי הציונות פשעים (כפי שכינתה זאת האם הגדולה של הקשת הדמוקרטית המזרחית, אלה שוחט) אלא ראו ביהודי באשר הוא יהודי אדם נחות שראוי כי יפנה את מקומו על פני האדמה. הוא, תרבותו, ילדיו, כל המשויך אליו וכל מה שתרם לאנושות. אם היית מצהיר בפניהם שאתה יהודי-ערבי הם היו (אם היו יכולים) לצחוק ולומר – קדימה, לגטו, לרכבת. עובדה זו הועלמה או נעלמה מעיניהם המשכילות של המשכילים המזרחים שהובילו כאן במשך יותר משני עשורים נרטיב חדש שמתנכר לאמת ההיסטורית.
אלא שקוזלובסקי-גולן מאתרת נכון – ואומר זאת בצורה חדה למדי – כי העובדות (היותה של שואה פרויקט של רצח עם ולפיכך שיש עם) קלקלו למזרחים האינטלקטואלים את הסיפור. העובדות גם הפריעו לספר את הסיפור של שני נרטיבים אחים כביכול – הנרטיב המזרחי החדש והנרטיב הפלשתיני – כשני סיפורים קורבניים של הציונות הקולוניאליסטית, האלימה, הפושעת, זו שנולדה במולדת החוטאים והחטאים – אשכנז.
הרי הסיפור של השואה מוכיח, מעל לכל, כי האלים והפושע הוא דווקא הנציונל-סוציאליזם ותורתו הגזענית אבל כמבקשים לבצע כאן פעולת שכנוע כי הגזענות וההגזעה מקורה בציונים האשכנזים הרי שסיפורה של הגזענות הנאציונל-סוציאליסטית יכולה רק להפריע.
כשקראתי את הניתוח המבריק של קוזלובסקי-גולן אשר על פני עשרות עמודים מעמידה – תוך שהיא נשענת על קורפוס מחקרי מרשים ורחב היקף – תזה אודות האופן שבו השתתפו האינטלקטואלים המזרחים במסך השכחה, הבנתי שאין זו גחמה. אין זו אמירת סרק, אין זה הבל פה אקדמי. נשענת על תשתית מחקרית היסטוריוגרפית מעמתת המחברת את שני הדורות הללו של החוקרים עם העובדות ומעמידה, לטעמי כבטון יצוק, תזה שאני לא רק מסכים עמה (ואני מסכים עמה) אלא אני סבור שהיא צריכה להיות אור ומצפן למזרחים כיום, לממסד הפוליטי שצריך לתקן את עוולות המשטר הציוני בישראל בתחילת דרכו ולכל אלה שגזענות והגזעה, הדרה והפרדה מטרידים אותם.
הפרק החשוב הזה בספרה של קוזלובסקי-גולן החזיר אותי לאחור. לפני כעשר שנים השתתפתי באוניברסיטת חיפה בכינוס אקדמי עם פרופסור מ"הקשת" שהוא היום איש פוליטי מוכר. במהלך המפגש נדהמתי כאשר אמר: "אני לא מבין את המזרחים הללו שרודפים אחרי הכרה שהאשכנזים יתנו להם לשואה שלהם? מה החשיבות להיות חלק מהשואה?". במילים אחרות – תשאירו את השואה לאשכנזים, לאירופים. הצטרפו אלינו לפרויקט חדש – שאותו כיניתי "הנרטיב המזרחי החדש" (קיזל, 2014). רבים הצטרפו ומצטרפים בהתלהבות רבה.
נדהמתי וגם מחיתי מחאה אקדמית על כך שהשואה היא חלק מזהותם של אותם מזרחים ולא חלק מהתביעה לפוליטיקה של זהויות וכמובן שנדחיתי על ידי אותו פרופסור ותלמידיו. אני מקווה כי כיום כשהוא חלק ממחנה ציוני, הוא סבור אחרת. אם יקרא היטב בספרה החשוב של קוזלובסקי-גולן יבין כי הוא ואחרים גרמו במו ידיהם למסך של שכחה בשם דברים שאינם ראויים. היה עליו להפריד – וראוי להפריד – בין התיקון הפוליטי הנדרש כאן בישראל מזה שנים לגבי המזרחים והכעס על חלקים בהיסטוריה הישראלית בעשורים הראשונים של המדינה לבין ייצוג השואה.
הדין וחשבון של קוזלובסקי-גולן אינו נעצר בקשת, באותם אינטלקטואלים חילוניים (שהיא ממקמת היטב בטווח מדינות המזרח) אלא מגיע עד ש"ס, עד גופים שכבר מזמן אינם גופי פריפריה אלא חלק מהשלטון, מהתרבות השלטונית, מברזי התקציבים. בלא חשש, היא מבצעת עבודת פירוק אקדמית נכונה ויסודית כדי להבהיר את האמת. במקביל, היא פורסת, במיומנות מרשימה, את היוזמות החיוביות, מנתחת אותן באופן מעמיק תוך שימוש בעושר מקורות – לא רק כתובים אלא גם מצולמים ואף מגיעה לתכתובות פנימיות של דואר אלקטרוני (מתודה חשובה להיסטוריונית בת ימינו) וכל זאת תוך הימנעות משיח קורבני ומאשים אלא תוך מחויבות למולטי-פרספקטיביות ובעיקר לתקווה, אם תרצו דרישה, לשינוי.
קוזלובסקי-גולן לא מסתירה את האמת ההיסטורית: "קהילות יהדות לוב, צפון אפריקה והמזרח בכלל התקבלו על ידי הישראלים בהתנשאות, בחוסר רגישות וברמיסת כבודם והתרבות שבאו ממנה. יציאתם או הוצאתם של יהודים אלו מ"האולפן" של המדינה בשנות העלייה הגדולות, בשנות ה-50 וה-60 לא היתה הפגנתית אלא מגמתית, כמתחמקת מלשמש מושא ללעג ולקלס ובמקום זאת לשרוד ביום יום הישראלי הקשה ולחיות את החיים במיטבם. את אשר היה בלבם, את זיכרונותיהם ואת כאבם כלאו. את אסונם צנפו בגלימות אבל ארוכות ואפשרו את ביטויו רק במנהגי אבלות" (עמ' 294).
אבל מנגד היא חותמת את הספר במשפטים נוקבים שמשלימים את התמונה. משפטים המספרים אודות החסם הגדול היו אינטלקטואלים בני עדות המזרח שחיפוש לעצמם זהות נגדית לאשכנזים הציונים: הם יצאו נגד השלטון האשכנזי באשר הוא ולא רצו להיות שותפים לכל מה שהוא מייצג כולל את נרטיב השואה המיוחס בלעדית אליו. במקום זאת פנו אל הצד הערבי שלהם חברו וחיברו בין הסכסוך היהודי פלסטיני לבין הדרת המזרחים בארץ ובתווך הותירו ריק. האינלטקטואלים הכזיבו את הפונים אליהם ולא תרגמו, הציגו וייצגו את סיפורם לציבור כמצופה.
קוזלובסקי-גולן בספרה פורצת דרך באופן שונה מדו"ח ארז ביטון ופעולות המבקשות להשליט כאן משטר צנזורה מקרתיסטית נוסח מירי רגב. ספרה מבקש את מילוי החסר בלי לדרוך, להשניא, להשמיץ, להעליב ובעיקר להעלים את האמת ההיסטורית – היהודים כיהודים לא משנה היכן היו אז, בימים האפלים של שבר הציויליזציות, כפי שכינה זו פרופ' דן דינר, נידונו לאותו גורל.
כעת תפקידם של כולם – של כולנו – להסיר את כל מסכי השכחה ולאפשר את ריבויים של הקולות ובעיקר לספר את הסיפור. הסיפור כולו.



מקורות:
וינטר, ג'י (2012). "ההבניה החברתית של השתיקה". בתוך: תרבות זיכרון והיסטוריה.  ירושלים: מרכז זלמן שז"ר ואוניברסיטת תל אביב (עמ' 53 – 69).
קיזל, אריה (2014). הנרטיב המזרחי החדש בישראל. תל אביב: רסלינג.
קרן, נילי וסמל, נאוה (2014). "דור ראשון, דור שלישי: גשר על פני תהום". החינוך וסביבתו ל"ו, עמ' 191 – 196.

Barthes, Ronald (1983).“Introduction to the Structural Analysis of Narratives”. In:  Sontag Susan (Ed.) A Barthes Reader. New York: Hill and Wang.



אין תגובות: