"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

28 בספטמבר 2013

מינוחים, מיעוטים ושסעים: לקראת חשיבה חדשה על תוכנית הלימודים באזרחות


 
מאת אריה קיזל


מילים יוצרות מציאות ולא רק מתארות מציאות. מילים הן לפעמים תוצר של המשגה תיאורטית של אקדמאים או הוגים. לעיתים הן מעוצבות בקפידה במשרדי יחסי ציבור ופרסום ולעיתים נקבעות על ידי יועצים במשרדים נשיאותיים או ממשלתיים. כך נולד גם השסע כמו גם ה"שלום חבר", "העם עם הגולן", "פרס יחלק את ירושלים" וכן, גם "אחי" או "אחי" תלוי במיקום ההדגשה.
ובכן, אחים ואחיות יקרים ויקרות, אנחנו משוסעים.
השסעים יושבים במרכזה של תוכנית הלימודים באזרחות בישראל. בחרנו את השסע כנקודת מוצא, נקודת פתיחה, לתיאור המציאות הישראלית (או לעיצובה). גישה זו יצרה במידה רבה גם את תפיסת ישראל כמדינה מפולגת ונתנה דלק בידיהם של יהודים וערבים – בעיקר רדיקלים שאינם מעוניינים לראות בחיים משותפים – לראות את עצמם כמתקוטטים על משאבי הזיכרון של המקום הזה וגם על הזכות על המקום הזה. מאבק זה הוא טבעי בעיני ואפילו מחייה דמוקרטיה ובמסגרתו נרטיבים מתקוטטים במערך הנרטיבים החברתי על משאבי זיכרון ועל משאבי קורבנוּת – אלא שהבחירה בשסע ובאופן שבו הוא מוצג כדרך ההוראה המרכזית וכראי בפני התלמידים לסיבות לאי היותה של המדינה אחדות מדינית, פוליטית, לאומית ואחרת – היא דווקא פגיעה במטרות תוכנית הלימודים באזרחות.
הבחירה בהמשגת השסע וההצבעה על ביטוייו כמקור להתפרקות החברה הישראלית טומנת בחובה את אחד המוקשים בפני מימוש רעיון האפשרות לקיים כאן חיים משותפים תחת רעיון מדינת הלאום.
מדינת לאום כמדינת ישראל מתמודדת מאז ומתמיד ותתמודד תמיד עם הטיעון המוטח על ידי המיעוט על כך שהיא אינה דמוקרטיה. חלק מטיעוני המיעוט כנגד קיומה של מדינת לאום נשענים על כך שאין אפשרות לקיים תחת מדינת לאום את רעיון שוויון. זהו טיעון כבד-משקל אשר הביא את מדינת ישראל למצוא צידוקים רבים, תחת משפט העמים, להגשמת הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית.
בהינתן שרבים מאיתנו – היהודים בוודאי – מקבלים את הטיעונים הללו ואף נאחזים בהם – נותר כעת מרחב גדול – חי ונושם – אשר יש לתפקד במסגרתו כיהודים וערבים במדינה אחת ואחד מהם הוא יכולת ההכלה המשותפת, יכולת הקיום המשותף ואתגרי-קיום זה בכל התחומים האפשריים.
ההכלה המשותפת של שתי האוכלוסיות – יהודית וערבית – לא אמורה להיות רק פורמלית אלא עליה להיות מהותית ויום יומית והיא מתפרצת לעברנו מכל עבר ושואלת שאלות יסודיות: כיצד? באילו דרכים? תחת איזו טרמינולוגיה? באיזו שפה? באילו מרחבים? אל תוך טווח שאלות אלה חודרת תוכנית הלימודים באזרחות.
היא מכניסה את הקיום הזה לסתירה מובנית: מצד אחד, בפתיחתה של כל שנה מוצגת המדינה כהתגשמות של אידיאל, כיהודית ודמוקרטית, כמבטאת זכות יסוד של העם היהודי להגדרה עצמית ומן הצד השני, בהמשך השנה מתוארת ההתפרקות של אותה אחדות מדינתית -  כאידיאל וכממשות – תחת תיאוריית השסעים שהיא  ביטוי עמוק של שבירה, חיתוך, חיכוך ופילוג.
בנקודה ההיא של השנה התלמידים שואלים את עצמם – מי הוא האחראי להתפרקות, לפילוג?
אם השלמות מוצגת כאידיאל  הרי שהשסע מוצג כהתמוטטות האידיאל. אין בשסע כל חיוב, לא מילולי ולא מהותי. הוא מייצג שליליות. תוך כדי תהליכי ההוראה והלמידה, התלמידים היהודים מקבלים מסר שעשוי להיות בעייתי: המדינה יכולה היתה להיות מושלמת (או כמעט מושלמת) אם לא היו בה שסעים.
בעייתיות מסר זה (שאינו גלוי כמובן) היא גם מבחינה דמוקרטית-אוניברסלית שהרי המסר מכיל בתוכו יסוד של אחידות שאין בו לגיטימציה לפלורליזם. גם מבחינה קונקרטית-פרקטיקולרית בהקשר הישראלי: מי שמשסע אשם בשסע שהרי הוא פוגע בשלמות. בהינתן גילם הצעיר של תלמידנו - ובהינתן שהם חיים בחברה קולנית שיש בה גם נגעים גזעניים ההולכים ומחמירים – המסקנה של חלק מהם (ואולי רבים מדי) שאת גורם השסע יש לעקור.
אין אני בא לטעון כאן היום שהמורים מובילים שיח זה בכיתות שלהם. אני יודע שרבים מהם עושים שימוש נכון ומאוזן בתיאוריית השסע ומוסיפים לה אלמנטים רבים אודות האפשרות לחיים משותפים.
מסמכי הפיקוח על הוראת האזרחות קובעים נכון ש"חינוך לאזרחות שהוא תהליך הכרחי בחברה דמוקרטית אשר יוצר זיקה בין אזרחות לחינוך שהיא מהותית וערכית" אשר במסגרתם נטען שם כי  "כאשר אין מכינים את האדם לחיים בחברה דמוקרטית, יש סכנה להיווצרות ניכור, אדישות, אנוכיות ועוינות כלפי הממסד הפוליטי ואף התנגדות לעצם הרעיונות והערכים הדמוקרטיים".
במטרות ההוראה-למידה נכתב כי לצד הכרה בהיותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המורים ישאפו לבצע "טיפוח זהות אזרחית ישראל משותפת לצד שמירת הזהויות הלאומיות הייחודיות של הקבוצות השונות בחברה הישראלית" וכן "הכרה בפלורליזם ובסובלנות כערכי היסוד בחברה הדמוקרטית", "טיפוח סובלנות כלפי הזולת, פתיחות וכבוד הדדי ליחידים ולקבוצות שונות, עידוד השיח ביניהם והכרה בחשיבותו של ישוב מחלוקות בדרכי שלום".
גם הספר "להיות אזרחים בישראל" מוצג במסמכי משרד החינוך כ"אינו רק מציג עמדה אחת ואינו קובע עמדה חד משמעית לגבי הפרשנות הנכונה או הראויה של אירועים ומצבים אלא השיקול בהצגת ריבוי עמדות בספר הוא שהתלמידים ידעו ויבינו שבמציאות החברתית הפוליטית יתכנו בו זמנית היבטים שונים לתופעה אחת ושאין אמיתות מוחלטות".
הניסוחים עד כה הם מתקדמים. יש בהם גישה של ריבוי נרטיבים ואמיתות, הצדקה לפלורליזם ושלילה של דוגמטיות. אלא שלטעמי על המטרות להיות מנוסחות באופן שיתמודד ישירות עם אתגר החיים המשותפים של יהודים וערבים במדינה היהודית. בחינה מעמיקה של המטרות מגלה שהן רבות ומקיפות אבל גם ניטרליות מדי.
בעיני יש היום לחתור לקראת חשיבה חדשה על הוראת האזרחות בישראל במיוחד בתחום החיים המשותפים של אזרחי המדינה. יש לאמץ טרמינולוגיה השוברת את השסעים ולהעמיד – לא רק כמעשה של מורים אמיצים כאלה ואחרים – טרמינולוגיה שתדבר על התרומה שבריבוי, העושר שבריבוי (גם ריבוי הנרטיבים), העושר האפשרי מחיים משותפים שיש בהם בנייה והתחדשות של מוסדות, אמצעים, מקוריות ויצירתיות.
עלינו לאמץ פדגוגיה של שיתוף שתחליף את הפדגוגיה של פחד ואיום (המהווה בסיס להצדקת שנאת והשנאת האחר). כדי לאמץ פדגוגיה של שיתוף ניתן לעשות שימוש בהגותו של הפילוסוף היהודי, עמנואל לוינס שדיבר בשבח גילוי האדם האחר לא כפרויקט אלא כצורך קיומי, כאחריות.
באחריות זו, שהיא הביטוי של האנושיות, הפנים של האחר קוראים אלי, בהם מתגלמת האנושיות שלי, שלנו, שלכם. בפרפראזה על לוינס אפשר להמיר את השסע באחריות. האחריות לא רק לחיים משותפים כסוג של דו-קיום המעמיד את הסובלנות במרכזו אלא כאחריות לאחר וגם לאפשרות שלו – היהודי והערבי – להיות הוא. 
כיום חובה לשלב בהוראת האזרחות גם הנושא הכלכלי הנמצא באופן מצומצם למדי ונלמד לא אחת כנושא שולי. ברוב המסמכים הרשמיים ישנה התייחסות למדדים חברתיים ופוליטיים אבל יש הדרה של הסולידריות הכלכלית כמרחב המאפשר שותפות ואחריות כנגד עוני ואפליה ובעד שגשוג ופריחה. הזירה הכלכלית במיוחד בשנים האחרונות הופכת מרחב שבו יכולות לצמוח קואליציות של שיתוף פעולה לטובת כל מגזרי החברה הישראלית.
לסטודנטים להוראת האזרחות המלמדים את נושא השסע יש להמליץ להמיר את גורמי השסע באפשרויות השותפות, את ביטויי השסע באתגרי השכנות, את היסטוריית השסע בעתיד היכולת לחיים משותפים לא כדו-קיום שחוק אלא כמימוש של אנושיות ואחריות כלפי דמוקרטיה שוקקת חיים אשר בה ריבוי הוא עושר אנושי ולא צמצום אפשרויות בחסות לאומית או שבטית. 

פורסם באתר העוקץ, 28.9.2013


אין תגובות: