2 בספטמבר 2011

לא ראוי להילחם על מזרחיות מנותקת מיהדות




בעקבות שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת מאת מאיר בוזגלו (הוצאת כתר וקרן מנדל, 2008)

מאת אריה קיזל


פורסם בעיונים בחינוךמס' 4, אפריל 2011, עמ' 215 - 218

ספרו של מאיר בוזגלו שפה לנאמנים הוא ניסיון לחפש תשובות במרחבי מחשבה אחרים לשאלת מקומה של היהדות בהוויה הישראלית העכשווית. הקו המנחה את פרקי הספר הוא כבוד לכל מחנות היהודים באשר הם. עם זאת, מול הניגוד הרווח, בין "דתי" ל"חילוני", מוצעת כאן גישה מקורית למחשבה על היהדות ומקומה המבוססת על רעיון המסורת.
בכל פרקי הספר מציע בוזגלו אלטרנטיבה והיא רעיון המסורת כשאין בכוונתו ליצור מחנה שלישי, טריכוטומיה במקום דיכוטומיה, אלא ללכת מעבר להבחנה בין "דתי" ל"חילוני". הספר עוסק בהתדיינות פילוסופית שהיא תוצאה של ניסיון למצוא מקום בעבור יהודים רבים המגדירים את עצמם מסורתיים ומתכוונים לסמן בכך שהם לא דתיים ולא חילוניים.
שפה לנאמנים מציע ניסוח חדש לשאלת מקומו של המסורתי בחברה היהודית ולשאלת מקומה של המסורתיות במדינה היהודית וזאת בהתייחס לרדוקציה של היהדות לכלל לאומיות, יצירתו של המחנה החילוני והתשובה הדתית המזהה יהדות ראויה לשמה עם חיים על פי ההלכה.
כל אחד מפרקי הספר יוחד להיבט אחר בניסוחה של המסורתיות תוך מהלך כפול ודיאלקטי: מצד אחד, מתן כבוד אפריורי למאמינים לגווניהם אך גם הכרה בלגיטימיות של מי שמגדיר את עצמו חילוני. מצד שני, ערעור על מוחלטות ההבחנה בין הדתי לחילוני, הרווחת בשיח הנוהג כיום ביהדות תוך חידוד ההבנה כי דיכוטומיה זו והיחס כלפי היהדות כדת או כתרבות המקבלים גיבוי ממוסדות מדינה, מהפוליטיקה ומהתרבות הישראלית – אינם מאפשרים ביטוי לגיוון הרב בתפיסה העצמית של היהודים ואף אף גובה מחיר גבוה מדי.
לספר שלושה שערים. בראשון דן בוזגלו במושג מסורת ובזיקתו לאמת ולשפה ומציג את המרכזיות של רעיון הנאמנות. השער השני מביא דיאלוגים אחדים בין המסורת היהודית למסורות העולם. הפרקים בשער זה מגדירים את הבעיה ותוקפים אותה מזוויות שונות אך משלימות. השער האחרון נוגע בהשלכות התמונה העולה משני קודמיו על ההוויה הישראלית העכשווית. הוא נפתח בהצגה של פרופיל מודרני של יהודי, היהודי של השואה, שלמרות השוני העצום בינו ובין המסורתי גם הוא לא רואה את עצמו מוגדר בעזרת המונחים דתי-חילוני ונמשך בהתמודדות עם הדילמות העולות עקב כך.

האלטרנטיבה לקשת הדמוקרטית המזרחית
ספרו של בוזגלו מציג את אחת האלטרנטיבות המשמעותיות ביותר למזרחיות החילונית הרדיקלית נוסח תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית, בד בבד עם הצגת הדיכוטומיות שיצרה הציונות בין דתיות לבין חילוניות (ובהמשך בין דתיות לבין חרדיות). בנוסף לזאת, הוא ממקם את המסורתיות במרחב חינוכי ברור שיש בו גם בחירה וגם הכרעה.
במידה רבה הספר הוא התשובה היהודית ביותר שבאה ממזרח לספרו של יהודה שנהב, היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות (שנהב, 2003) כמו תשובתה של תנועת ממזרח שמש (המזוהה עם בוזגלו) לתנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית שממנה פרש.
המחבר מתמודד עם שתי תפיסות מרכזיות המגדירות את היהדות בימינו: הרדוקציה של היהדות ללאומיות והתשובה הדתית לחיים על פי ההלכה. אין בכוונתו ליצור טריכוטומיה והוא גם אינו רואה במסורת ישות מנוגדת למודרנה. הפרוגרמה הדיאלוגית שלו בנויה משני מהלכים: הראשון הוא הגדרה רחבה דיה שתוכל  להכיל עמדות שונות של היהדות בימינו. המהלך השני הוא הגדרת האיום הנשקף על המסורת ודרך להתמודד עימו.
בספר זה מסכם בצורה המקיפה ביותר הפרויקט החינוכי שלו על אודות המסורתיות שהיא, לטענתו, איתנה כמו אמיתות מתמטיות מסוימות. המהלך שלו הפוך למהלכים של ברנר, של אחד העם ושל ליבוביץ שביקשו להרחיק את הזיקה ליהדות ואת היומרה לזיקה הזאת אל עבר שאלות מטאפיזיות ועיוניות.
בניגוד לליבוביץ שזיהה את היהדות ההיסטורית עם ההלכה ונטרל את היסוד הספקולטיבי ביהדות, סבור בוזגלו שאפשר לשמור על היסוד הזה בלי לוותר על היסוד הנורמטיבי.

מסירה ונאמנות
בוזגלו מפתח שני מושגי יסוד במסורתיות - נאמנות ומסירה - ומחדד את ההבדל ביניהם. את יהדותו הוא מבסס על הנאמנות של היהודים להוריהם,  ולא רק על מהימנות הדיווח הבינדורי. המסירה מחייבת קשר אינטימי בין המוסר לבין הנמען שלו. הנמען מסור למי שמסר לו, והוא לא רק מאמין לו, אלא גם נאמן לו.
להמחשה הוא עושה שימוש בהגותו של דיוויד יוּם. סיפורי המקרא, טוען יום, מעמידים בפנינו דילמה: או שהטבע חרג מגדרו ואפשר לנחשים לדבר עם בני אדם ומי היאור הפכו לדם, או שמשהו הנוגע לתחילת הסיפור במעבר הבינדורי השתבש. יום טוען שכל אדם סביר יבחר באפשרות השנייה, פשוט מפני שהסיפור אבסורדי. בוזגלו קורא תיגר על יום וטוען שאפשר לנסות ולהתחמק מן המהלך ולהטיל ספק בתיאוריות של מדענים שלפיהן הזמן מתקצר בתנועה וכוכבים שסיימו את חייהם יוצרים במותם חורים שחורים. לדבריו, אם האדם הפשוט וההגון היה צריך להפעיל את המבחן של יום על דברי המדענים, ספק אם היה מחליט להאמין להם.
הנאמנות השולטת במסירה אינה מגבלה על הרציונליות מצד אחד ומצד שני היא אינה תיקון של המסורת באמצעות החשד בעולם שנמסר לנו. להפך, הנאמנות והאהבה הם שנותנים לנו כוח להתגבר על קפיאת המסורת על שמריה ועל הפיכתה לסממן שבטי עיקש. המחבר מסכם בטיעון שהדתי הדיווחי כביכול הוא דתי שדי בערעור על הרעיון שעל פיו  מעמד הר סיני הוא מעמד היסטורי כדי לגרום לו לחשוב, שמי שהעלה אותם כופר בעיקר.  היהודי הנאמן למסורתו מצהיר כי לא הוודאות שהוא חש בקיומו של המעמד מבססת את אמונתו ולהיות יהודי מאמין אינו בהכרח לדעת בוודאות שהאירוע התרחש. די לו בכך, שהדבר אינו בלתי אפשרי ושלא הופרך.
לדברי בוזגלו, המסורתי אינו רואה ביהדות תרבות, היחס שלו לאלוהיו אינו כיחס של היווני לאפרודיטה או לזאוס ובעבורו סיפורי המקרא אינם רק יצירות ספרותיות. הנאמנות, לפיכך, אינה מעמסה על כתפי הפתיחות אלא תנאי המאפשר אותה. רעיון המסורת בנוי על כך שהמבנה הפסיכולוגי הוא תשתית, מסד שנותן לצו את טעמו ומאפשר אותו מבלי לגרוע מתוקפו. הנאמנות התמימה לצד הביקורתיות המרוסנת הם הכלים החיוניים. במלים אחרות, מסורת בלי דיאלוג ערני היא עיוורת ודיאלוג ערני בלי מסורת הוא ריק. כך קורה, שדווקא למסורת יש אמצעים לתקן את עצמה, למשל בנושאים כמו זכויות הנשים, היחס לגוי ו"פירושים שניתנו להיות ישראל העם הנבחר הגובלים בגזענות" וגם חובה לעשות זאת.

מסורתיות ללא קנטיאניות
כאשר יצא בוזגלו לפני מספר שנים למסע שחוקר את הרעיון המסורתי, כבר הבין שהממצאים הסטטיסטיים  בישראל מעידים על כך שהציבור נאחז במסורת. מדוח גוטמן עולה ש-40 אחוז מהאוכלוסייה מגדירים את עצמם כמסורתיים. עם אלקטוראט אמוני שכזה, סבור המחבר שהמסורתי פטור מהצורך להגדיר את עצמו ועל הגדרה זו להישאר בגדר עניינו  של המגדיר.
עתה נותר למהר ולבסס עבור המסורתיים תיאוריה נטולת קאנט ונטולת גרימה סיבתית. לפי העמדה הקרטזיאנית האידיאל של האדם קשור בחֵירות ובתבונה. אלה דורשים ממנו לכונן את עצמו ולעמוד באחד משלבי חייו אל מול הוריו, החינוך שלהם ושל החברה ולהתחיל בבדק בית. בהמשך עליו להתמודד עם הערכים שבחר, להפוך בהם ולוודא שלא חדרו אליהם הטיות אתנוצנטריות ורק אז יוכל להגדיר עצמו כאדם נאור. המסורתי לפיכך, מוותר במודע על יחס זה לחייו ולעולם. הוא רואה עצמו חוליה אחת בשרשרת שבה נמצא גם עולמם של הוריו. הדבק שמחזיק חוליה זו אינו הביטחון שהוריו מחזיקים בתיאוריה הטובה ביותר, אלא נאמנותו למה שמסרו לו הוריו. כך לדוגמה, הוא מספר על הבושה שבה נתקפה השחקנית והבמאית חנה אזולאי-הספרי שבילתה בים בראש השנה. כתוצאה מכך, הבטיחה לקיים להבא את חגי ישראל כפי שלמדה בבית הוריה.
בוזגלו אינו נאמן שוטה. כאיש מדע הוא מעריך האמת המדעית, את כבוד האדם באשר הוא אדם ורגיש לזכויות אזרח. הוא אף מודע לכך שעולמם של הוריו לא הכיר את סכנת הגזענות ואת נפתולי הדיכוי הקיימים היום. לפיכך הוא מבקש ליצור מזיגה בין הנאמנות כבסיס מוצק לבין הגמישות הנדרשת.

המזרחיות החילונית היא יתמות
את מעגל המסורת, המסירה והנאמנות נועל בוזגלו במהלך המבקש להרחיק את עצמו מרדיקליות שיח הקשת הדמוקרטית המזרחית - מרצ של המזרחים, כמו שהוא קורא לה. הוא מקבל את הטענה כי היהודי המזרחי קרוב מבחינות רבות לערבים, במוזיקה שהוא שומע ובמאכלים שהוא אוכל, אך טוען שהוא אינו רואה ביחסו לערביוּת שלו דבר המחייב אותו כפי שמחייב אותו יחסו לאחיו האשכנזי או האתיופי שתרבותו עשויה להיות שונה משלו.
המזרחיות של הקשת, לדבריו, אינה מצליחה לנגוע בשורש המצוקה של העם היהודי לא בגלל דוגמטיות ועיוורון אלא משום ששאלת גורלו של העם היהודי, זהותו ועתידו מעולם לא היו בראש מעייניה. הוא אינו מתעלם מהדרת המזרחים אבל מחמיר וקובע נחרצות כי בהיות המזרחיות מנותקת מהיהדות היא אינה ראויה כי נסבול בגינה ושנילחם בעבורה. אם מטרתה המרכזית של תנועה המצרפת לשמה את התואר "מזרחית" היא לפעול למען צדק חברתי – לא ברור לו מדוע שם התואר הזה הכרחי. לדבריו, לא רק למזרחים נגרם עוול, ויש אשכנזים רבים שלחמו למען צדק חברתי ואינם רואים בעצמם מזרחים וגם אין סיבה שיראו עצמם כאלה, למשל שלמה סבירסקי, ממייסדי מרכז אדווה. במזרחיות נוסח הקשת הוא חש יתמות.
האם בוזגלו מנסה לאחוז בכל קצוות הישראליות וגם לפרום אותה? כלל וכלל לא. אל מול הנרטיב המזרחי החדש (של הקשת ודומיה) הוא מפגין עמדה אמיצה. במסגרתה, מסורתיות היא לא רק מזרחית אלא היא עמדה יהודית-ישראלית התובעת היום, יותר מתמיד, שילוב בין יהדות לבין צדק חברתי. לדבריו, הן התופעות ה'מזרחיות' בזמר הישראלי העכשווי, הן הניתוחים הביקורתיים במסגרת מסורות השיח של הרב-תרבותיות ושל הפוסט-קולוניאליזם מציגים את המזרחיות כדבר הכרוך ביתמות וכך למרות היסוד הרדיקלי שבמקצת התופעות התרבותיות האלה, הן אינן יותר מהערות שוליים לפרויקט של בן גוריון.
לא ניתן לומר שעל פי התפיסה שהוא מציג סיימה הציונות, בהגדרתה המינימליסטית את תפקידה. מדינת ישראל היא המקום היחיד שבו היהודים מוכרחים להילחם על מטרה משותפת והיא גם המקום היחיד שהציונות אפשרה את קיומם של חיים יהודים חילונים. על שתי חוזקות אלה הוא מבקש להוסיף נדבך שבמסגרתו ישראל תהפוך למקום שבו היהדות תהיה עשירה באופן שיספק את צורכי החברה, תסייע בגיבוש נורמות התנהגות ותציל את החברה מהרדידות הפושה בה. למסורת במבנה זה תפקיד חשוב עד מאוד.

מקורות:
שנהב, יהודה (2003). היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות. תל אביב: עם עובד.

אין תגובות: