5 במרץ 2014

מלכוד הקשר הווירטואלי ה"משמעותי" בין מרצים לסטודנטים



מאת אריה קיזל

פורסם בביטאון מכון מופ"ת: מחקר, כתיבה והתפתחות מקצועית בהכשרת מורים, גיליון 52, פברואר 2014, עמ' 23 - 28

 חברי סגל רבים במוסדות להשכלה גבוהה מתלוננים על כך שהציפיות מהם מצד האחראים להם - כחלק מהניסיון להשיג הוראה משמעותית - הן להשתמש בדואר האלקטרוני (דוא"ל) בתקשורת עם הסטודנטים. אחרים קובעים כי הם חשים נדחקים לפינה עקב לחץ של עמיתיהם ליצור שיח "משמעותי", כדבריהם, עם סטודנטים באמצעות דוא"ל ולהרבות בשימוש במדיה האלקטרונית (אתרי קורסים, פורומים וכו'), וזאת כדי להפוך את הנגישות לסטודנט ליעד מרכזי במהלך עבודת ההוראה שלהם. גם אם אין הוראות ברורות של המוסדות להשכלה גבוהה לגבי חשיפת כתובת הדוא"ל, השתתפות בשיח אלקטרוני, פתיחת אתרי קורסים וכניסה לתקשורת שלא במסגרת השיעור - הרי שהשיח המוסדי מעודד בגלוי את ההשתתפות של המרצים והמורים במסגרות אלה. מרצים רבים אינם נשאלים כלל אם הם מעוניינים להיות שותפים למהלך זה; נראה כי רווחת ההבנה כי אלה הם צורכי השעה ובחלק מהמוסדות האלה הם אף צורכי שיווק.
במהלך השנים אכן נענו מרצים רבים לאתגר ההוראה המשמעותית באמצעות פלטפורמות וירטואליות. באוניברסיטאות ובמכללות מתפרסמות כתובות הדואר האלקטרוני של המרצים והקשר הישיר בינם לבין הסטודנט הוא כבר בגדר מעשה יום-יומי.
כניסתם של המרצים לעולם הווירטואלי ללא הדרכה נאותה הביאה לחשיפת בעיות לא מעטות, שהן כמובן רק קצה קרחון של היחסים המשתנים והדינמיים בין הסגל האקדמי לבין הסטודנטים.
במהלך השנתיים האחרונות פניתי באקראי למרצים – באוניברסיטאות, במכללות אזוריות ובמכללות לחינוך – בבקשה שישתפו אותי בתקשורת הדואר האלקטרוני בינם לבין הסטודנטים וכן שישיבו על שאלותיי. מחצית מהמרצים הכרתי באופן אישי וכל השאר נענו לפנייתי ללא היכרות מוקדמת. המרצים הסכימו לשתף פעולה עם המחקר בתנאי שיימחקו כל פרטיהם המזהים  או אלה של הסטודנטים שלהם. המרצים בחרו את הדוא"ל שרצו לשתף וכן השיבו על שאלותיי בדרך שבה הם רואים את הקשר הזה עם הסטודנטים.

"מחייבים אותנו ויש תחושה שאסור להישאר מאחור"
המרצים התחלקו באופן כללי לשתי קבוצות. האחת סבורה כי קשר הדוא"ל נכפה עליהם וכי "מחייבים אותנו להיכנס לתעשייה הזו של הקשר הישיר והאינטימי עם הסטודנט שלא תמיד נוחה לנו ולא תמיד גם נכון, ויש תחושה שאסור להישאר מאחור. מרצים חוששים שיקוטלגו כמתנגדים חלילה - להוראה משמעותית – ושיוגדרו כפרימיטיביים מדור האבן". החברים בקבוצה זו טוענים כי הם ממשיכים לקיים שעות קבלה פרונטליות עם הסטודנטים שלהם וכי התכתובת האלקטרונית ביניהם אינה פוגעת בשעת הקבלה ואולם "הסטודנטים חשים שמותר להם היום הכול, ויש תחושה של שוק אחד גדול שבו עלינו, כמרצים, להעמיד את עצמנו לרשותם עד אין קץ. מרגע שכתובת הדואר האלקטרוני שלך מתפרסמת אין בכלל סיכוי שתסרב לפנייה הווירטואלית ומהר". מרצה אחרת טענה:
חשבתי בתחילה שיהיה טוב שיהיה לי קשר עם הסטודנטים באמצעות המיילים כדי לאפשר את הקשר המשמעותי, את ההיענות שהיא הביטוי של משמעותיות, מה גם שכל חברותיי לעבודה והעמיתים שלי מקיימים קשר כזה, ואני לא יכולה להיות היחידה שלא תעמיד את עצמה לרשות הסטודנטים. הרגשתי לא נעים שאני לא נענית לצרכים וממש נדחקתי לפינה. עם הזמן הבנתי שזה פשוט שיעבוד אחד גדול שאפילו אינו מתוגמל. המרצים ברובם שותקים וחוששים לפתוח את הפה ולקטרג. יש פשוט קשר של שתיקה. כולנו קיבלנו את רוע הגזירה בהכנעה. לדעתי בהכנעה יתרה. כל העת אתה חייב לעמוד לרשות הסטודנטים שחלק מהם, מספיק שלושה-ארבעה בקורס, פשוט שואלים שאלות אין סופיות על כל דבר. אני מרגישה לעתים שזו אינה הוראה משמעותית ולפעמים אני פשוט מרגישה שיש כאן פגיעה בסמכות המורית שלי. אני יכולה לקום בבוקר ולקבל מייל נוסח "אני רוצה לשאול אם אני צריכה להתייחס לכל המאמרים שנתת או מספיק להתייחס רק לאחד או אפילו להתעלם מהמאמרים ולכתוב את דעתי". הדבר הכי מוזר הוא שעל שאלה זו כבר השבתי בשיעור אלא שהסטודנטית טוענת שהיא כלל לא הייתה בשיעור. המצב שנוצר הוא שלמעשה אנו מקיימים כיום שני סוגי קמפוס – אחד בתוך הקמפוס והשני מחוץ לקמפוס. רבים מהסטודנטים שאני נתקלתי בהם הפכו את הכלי הווירטואלי להתחמקות מלמידה משמעותית. נוסף על כך שהם דורשים את המצגות כל העת ודורשים שהחומרים יהיו זמינים, הם מבקשים כעת שהקורס הרגיל יהפוך למעשה לווירטואלי. אין כאן קהילה של למידה. יש כאן קהילה שמתחמקת מלמידה.
מרצה במכללה לחינוך מוסיפה:
החלטתי בשנה אחת להפסיק את קשר המיילים. אמרתי בתחילת השנה "יש לי שעת קבלה ואני אהיה במשרדי ואשמח לקבל את אלה שיש להם שאלות". אמרתי שבעיניי קשר משמעותי הוא קשר בין-אישי, קשר שמסתכלים בו בעיניים, קשר שבו קוראים יחד, שכותבים יחד. אמרתי לסטודנטים "לא צריך אפילו לקבוע כי אני שם עבורכם. כמו כן אגיע רבע שעה לפני השיעור לכיתה ואשאר רבע שעה לאחריו". הסטודנטים התרעמו והחליטו לפתוח בצעדים. אחד מהם הניע את הכיתה לכתוב מכתב על כך ש"זו חוצפה שהמרצה מחליטה לעשות משהו שלא מקובל במכללה שלנו. נקראתי לדיון אצל ראש היחידה שלי שפתחה את השיחה בדיבור חופשי ללא מעצורים על חשיבות החופש האקדמי. אחרי מספר דקות הגיע ה'אבל' הגדול: השיחה עברה לעסוק בכך ש"בעידן הנוכחי כולנו מחויבים לסטנדרטים חדשים". שאלתי היכן כתובים הסטנדרטים ומסרתי כי אני בעד קשר אישי עם הסטודנטים ולכן העמדתי את עצמי לרשותם עוד חצי שעה בשבוע – לפני ואחרי השיעור – נוסף על שעת הקבלה. כך שלמעשה אני עומדת לרשות הסטודנטים במשך שעה וחצי. השיחה נקלעה למשבר ואם לא הייתה לי קביעות לא ברור היכן אני הייתי מסיימת. רבות מהקולגות שלי במכללה חושבות כמוני אבל חוששות. אנו במלכוד. לא היה מעולם במכללה דיון על גבולות, על הפגיעה לא רק בסמכות המורה אלא בתועלת של השימוש בכלים אלה.
מרצה נוספת מאחת האוניברסיטאות טוענת כי דרך התקשורת באמצעות דוא"ל שאינה מקובלת עליה ("אבל נכנעתי") אינה משרתת את מטרת הקשר הישיר "אלא את הנוחות של הסטודנט". היא אומרת:
בעידן שבו אני מספקת שירותים, בעידן שבו רודפים אחר כל סטודנט ומתחנפים לו - יש תחושה שעלינו להעמיד את עצמנו 24 שעות ביממה לרשות הסטודנטים. הוראה אקדמית אינה שעבוד לטובת הסטודנט. נשאלות כאן שאלות של גבולות, של סמכות, של כבוד הדדי. חלק מהסטודנטים אימצו בהתלהבות את המצב החדש שבו הם מחוזרים ומגיבים בחומרה על כך שהם לא נענים מידית למיילים. לפעמים אני אפילו מקבלת מיילים שמהם אפשר להבין כי נכתבו ממכשיר נייד כזה או אחר ואם אני מעזה להגיב אחרי 20 שעות, כבר אני מקבלת מייל נוסף. אתן לך דוגמה למייל שכזה. סטודנטית כותבת: "כבר עברו 15 שעות מאז כתבתי לך ואני חושבת שאני זכאית לקבל תשובה. גם 'קיבלתי ואני אטפל' היא תשובה. אני רואה בחוסר ההתייחסות שלך התנהגות בלתי ראויה למרצה ואני מצטערת שאני מעירה לך אבל בכל זאת – חשוב לי להגיד מה אני מרגישה ומה אני חשה. מקווה שתקבלי זאת בהבנה'. במצב הזה כבר נכנסתי למגננה.
מרצה ממכללה אזורית כתב:
הרגשתי שאני לא יכול להיות היחיד או בין היחידים במחלקה שלי שלא נותן את כתובת המייל לסטודנטים. אמרתי להם שהמייל נועד להשלים את שעת הקבלה ולא להיות במקומה. התוצאה הסופית היא שישבתי בשעת הקבלה לבדי, עם כוס הקפה שלי ועם ספר והמתנתי לסטודנטים. היו כאלה שאפילו הגיעו למצב שבו כתבו לי בשעת הקבלה (שבה לא הפעלתי מחשב כי העמדתי את עצמי לרשותם). אחד הסטודנטים כתב לי ביום אחד: "עכשיו שעת קבלה, ואני לא מבין מדוע אינך עונה למיילים או מפעיל מסנג'ר או צ'ט. ככה יקל עליך ויקל עליי. אפשר להתרגל למאה ה-21 עם כל הכבוד לכם המרצים.

אם קובעים כללים ברורים – קשר הדוא"ל יכול להיות מועיל לשני הצדדים
קבוצת המרצים השנייה מדגישה את היתרונות העולים מקשר הדוא"ל בשלושה תחומים: זמינות למרצה וגם לסטודנטים, קשר בלתי-אמצעי המאפשר היענות מידית לצורכי הסטודנט והידוק הקשר האישי שהוא מדרבן ללמידה משמעותית.
מרצה באוניברסיטה קובע כי:
 אין תחליף לקשר האישי בין המרצה לבין הסטודנט. הדבר שובר מאוד את הניכור שהיה מנת חלקנו בעבר. אני חש כי מאז שיש לי קשר אישי עם הסטודנטים באמצעות המיילים גם השיעור הפך להיות מהנה יותר ולדעתי הלמידה שלהם גם עמוקה יותר. למעשה, הסטודנט מחויב יותר ללמידה כיוון שהוא מקבל תשובות כל העת ולעתים קרובות אני גם מאפשר לו לקבל מאמר נוסף, להרחיב את תחומי העניין שלו ולהגיב לדברים שהוא כותב. הקשר הבין-אישי הזה הוא הישג גדול של היחסים האקדמיים משום שהוא הופך את הקהילה האקדמית לקהילה שאינה קשורה רק למרחבי הקמפוס אלא הוא הופך להיות סייבר קמפוס.
מרצה במכללה אזורית מסבירה כי:
השיעור בן השעה וחצי הוא צר מלהכיל את כל צורכי הסטודנטים אבל גם צר מלהכיל את כל צרכיי כמרצה. במקרים רבים אני מעבירה חומרים נוספים, נענית לשאלות, לומדת מהם והם לומדים ממני וגם נוצרים קשרים בין-אישיים. אני חשה כי אני מרוויחה רבות מהקשר הזה גם לאורך השנים. יש לי למעשה קהילה אקדמית של אנשים שכבר לא לומדים איתי אבל לומדים באמצעות הקשר עמי. יכולתי כמובן לא להיכנס לעולם הזה אבל מרגע שאני בפנים אני גם מקבלת מהם חומרים מעניינים שלעתים מעשירים מאוד את העולם שלי. אני ממש שמחה שאני בתוך העושר הזה. אני גם חשה שהעולם האקדמי הפך להיות, בזכות המדיה הזו, דמוקרטי יותר, היררכי פחות וגם דיאלוגי מאוד.
מרצה במכללה לחינוך מספרת כי קשר המיילים הוא אכן
מלכוד, שכן נכנסים למערכת מחייבת. אי-אפשר לפרוש באמצע אלא חייבים להמשיך. לפיכך אני מגדירה מראש את מערכת הקשרים. אני מקדישה זמן בשיעור הראשון והשני להבהרת טיב הקשר, המחויבות לכללי נימוס וכבוד הדדי, למגבלות שבהן לא אוכל לסייע באמצעות המיילים ולטווחי הזמן הסבירים לתשובה. מעין "חוזה הדדי". ייתכן שהמוסדות להשכלה גבוהה צריכים לעשות יותר כדי לפתוח שיח על מה מותר ומה אסור. אני יודע שיש מקומות שאנו יושבים – המרצים שמשתמשים במדיה זו – ומדברים על מה אנו מרוויחים מכך. אין ספק שאנו הפכנו להיות אנשים מקושרים יותר, פתוחים יותר, מוכנים לשיח שובר מוסכמות ועדכניים. לא צריך לפחד מהמדיה החדשה ולפסול אותה. אני שמה לעצמי את הגבולות אבל בעיקרון לא חייבים מיד לשים גבולות. אני חושבת שהעידן החדש מאתגר אותי ואת דרכי חשיבתי.
ראוי לציין כי המרצים שהשתתפו במחקר היו חלוקים בדעותיהם לגבי החשיבות והחיוניות של קשר הדוא"ל עם הסטודנטים החליטו כולם – אף כי לא התבקשו לכך – לשתף רק בתכתובות מאתגרות ולעתים אף בעייתיות. גם המרצים אשר שיבחו מאוד את יכולת התקשורת שלהם עם הסטודנטים לא בחרו לשתף כלל בדוא"ל המעיד על קשר טוב ופורה. כשנשאלו מדוע לא עשו זאת, השיבו כי הדוא"ל הבעייתי מלמדים על הראוי שייעשה בתחום חינוך הסטודנטים בכל הקשור לדרך התקשורת הראויה עם מרצים.
ניתן לחלק את הדואר האלקטרוני שנבדק לשתי קטגוריות מרכזיות: טענות הסטודנטים כנגד המרצה והתנהלות הקורס, וכן תלונות על אי-הבנת החומר ודרישה להבהרתו בכתב.

דוגמאות לטענות סטודנטים כנגד המרצה והתנהלות הקורס
סטודנטית באוניברסיטה כותבת למרצה:
היי, אני לא מבינה מדוע אתה כל כך מתעקש על כך שנלמד כל כך הרבה מאמרים. מאיפה בכלל הבאת את הרעיון המופרך שעלינו ללמוד כל כך הרבה חומר ועוד באנגלית? אני יודעת שאני מתפרצת לדלת פתוחה בגלל שהחומר באמת נכלל בסילבוס, אבל אני בכל זאת חושבת שזה ממש מוגזם. אני גם אדם עובד ולא רק האקדמיה היא כל מה שיש לי בחיים.
סטודנט במכללה אזורית כותב למרצה שלו:
האם אפשר לקצר את השיעור כי אני חושב שזה ממש מוגזם ללמוד עד כמעט שמונה בערב. אני לא חושב שזו שעה בכלל לעשות שיעורים. מי בכלל יכול להתרכז בשעות כאלה?
סטודנט במכללה לחינוך כותבת למרצה:
מה קורה? מה נשמע? אני אחלה. אני יודע שאני מפריע אבל כל החברות שלי אומרות שאני עושה זאת בקביעות אז למה שאני לא אפריע למרצה שלי? חחח (סימן לצחוק בשפת הצ'טים – א"ק). אני רוצה להגיד לך שמאד קשה לי עם זה שאת מדברת כל כך מהר. אני לא מצליח להתרכז בשיעור ואני רוצה לדעת מה לעשות עם זה.
המרצה משיבה לסטודנט:
תודה על פנייתך, אף כי אני סבורה שהיית יכול לנהוג בדרך נימוסית יותר. תודה על הערתך ואנסה לסייע לך בהמשך הדרך, הן בקצב הדיבור שלי וכן בחזרה נוספת על עיקרי הדברים.
הסטודנט משיב כעבור 20 דקות:
ואוו, איזה כבדות. חשבתי שאפשר להיות קצת בלתי-פורמלי. אז מה אם אנחנו באקדמיה? אני לא חושב שאת הבנת אותי. אני לא צריך תרגול נוסף. זה ממש מיותר. הדברים שלך צריכים להימסר אלינו בקצב איטי כדי לאפשר לנו לכתוב. אני פשוט רוצה שתכתבי לאט.
המרצה משיבה:
אשמח לשוחח עמך על כך בעל-פה ולא להרחיב בכתב.
הסטודנט מתעקש:
אני לא בטוח שאוכל להישאר לשיחה וגם לא בנוי לנזיפות רק בגלל שאני מעיר על הערה. צריך להתחשב גם בנו הסטודנטים. קצת נפגעתי.


תלונות על אי-הבנת החומר ודרישה להבהרתו בכתב
המרצים שהעבירו תכתובות דוא"ל ציינו כי סמוך לתקופת הגשת עבודות או עמידה בבחינות יש ריבוי רב של פניות בדרך זו. להלן מספר דוגמאות:
סטודנט כותב למרצה באחת האוניברסיטאות:
אני בכלל לא הבנתי את החומר של כל הקורס. הייתי בכל הקורס ואני יושב עכשיו בבית, זה כבר חצות ואני מה-זה מיואש. אופסס. תעזרי לי.
המרצה משיבה:
תודה על פנייתך. אין דרך לסייע לך בהבנת החומר באמצעות המייל. לצורך כך קיימתי במהלך הסמסטר שעות קבלה וכן הוספתי שעתיים של ייעוץ אישי לסטודנטים שהתקשו. גם עוזרת ההוראה שלי עמדה לרשותך. אני מאחלת לך הצלחה בבחינה.
הסטודנט בתגובה:
זה מאד לא הוגן. חשבתי שאת עומדת לרשותנו ועכשיו, כשאני צריך אותך ואת העזרה שלך – את הופכת דיפלומטית.
סטודנטית במכללה לחינוך כותבת למרצה:
היי. מה נשמע? חזרתי עכשיו מסיני ישר לתוך המחברות. מה אני עושה עם כל הררי החומר האלה? האמת, ולא כדי להעליב, לא מבינה איך אפשר ללמוד כמות כזו של שעמום. לא קולטת ממש מה אני עושה פה עכשיו. זה מאוד מייאש. אפשר אולי עבודה במקום?
המרצה משיבה:
מקווה שנהנית בחופשתך. אכן, עומס החומר הוא רב והוא דורש חלוקת זמן ואנרגיות שאני משוכנעת שתוכלי להקדיש. מאחלת לך בהצלחה.
הסטודנטית בתגובה:
לא רציתי אמא מנחמת. יש לי אחת כזו. אני ממש מאוכזבת מהתשובה שלך. אני רוצה פשוט תמיכה. האם את יכולה להסביר לי את כוונתו של --- (כאן מצוין שמו של חוקר בתחום החינוך – א"ק), כי אני לא מבינה מה הוא, למען השם, רוצה ממני, ממך ומכל העולם.
המרצה בתגובה:
לא אוכל לסייע לך בייעוץ באמצעות המייל משום שהדבר אינו אפשרי. מאחלת לך בהצלחה.
הסטודנטית אינה מרפה:
זה מייאש, זה מאכזב ואני לא מבינה מדוע אמרת שאת עומדת לרשותנו. אני מקווה שהפנייה שלי לא תפגע בציון אבל אשמח אם תדעי שאני מאוכזבת. חשוב לי להגיד את דעתי ולהביע אותה.

סטודנטית כותב למרצה באוניברסיטה:
ראיתי את הציון שלי במבחן ואני מאוכזבת. מה עושים?
המרצה בתשובה:
צר לי על אכזבתך. תוכלי בוודאי לשפר את הציון במועד ב'. בהצלחה בהמשך לימודייך.
הסטודנטית בתשובה:
לא רציתי מועד ב'. אם הייתי רוצה מועד ב' – הייתי ניגשת ולא פונה. אין במקרה קיצורי דרך. לא הבנתי את כל החומר, לא מבינה את כל החומר ולא יודעת מה תעשי עם זה.
המרצה:
אני מבקשת להעיר לך על סגנון כתיבתך שאינו ראוי לדעתי.
הסטודנטית:
אני מבקשת להעיר לך שסגנון ההוראה שלך אינו ראוי לדעתי.
המרצה:
אני מבקשת לשוב על פנייתי אלייך בעניין הסגנון.
הסטודנטית:
טוב, סליחה. לא התכוונתי לפגוע. אני פשוט נורא נורא נורא לחוצה.
מחקר תכתובות הדוא"ל הרבות שהעבירו המרצים השונים מלמד על פריצת גבולות חמורה בקשר בין הסטודנטים לבין מוריהם. ביטוי לכך הוא התנסחות בלתי-פורמלית פוגענית, בלתי-מבוקרת, לעתים חסרת גבולות ובעיקר מקטרגת. אין בהן ביקורת עניינית על סוגיה כזו או אחרת או ניסיון ליצירת קשר לצורך בניית דיאלוג ואקלים של הידברות סביב סוגיות אלא בעיקר ניצול (לעתים קרובות לרעה) של זמינות אמצעי התקשורת לביטוי כעס, אכזבה והתמרמרות. בשיחות קצרות עם המרצים שהשתתפו במחקר עולות סוגיות כבדות משקל על-אודות הפגיעה בלמידה המשמעותית עקב זמינות הקשר המהיר. לדבריהם, הקשר המהיר הוא תחליף עבור הסטודנטים למפגש. ובמפגש לעומת זאת יש העמקה, יכולת הידברות סביב טקסט או רעיון ובדיקת המשגות חדשות ורעננות. אחד המרצים ניסח זאת כך:
 מעניין מה מרטין בובר היה אומר על הקשר הפוגעני הזה. זה אינו אני-לז וכמובן שאינו אני-אתה. זה בעיקר אני-אני. כלומר, הסטודנט פורק את כעסו, מביא את התמרמרותו, מאבד גבולות, שוכח את מעמד המורה שמולו הוא מתקשר, ייתכן שכתוצאה מהשימוש במדיום כתיבה מהיר וזמין והדבר אינו נקשר בעיניי כלל ועיקר ללמידה משמעותית.

המלצות להתוויית קשר של תכתובת דוא"ל בין מרצים לסטודנטים
אם החלטתם לצאת לדרך לקשר דוא"ל עם הסטודנטים ואתם סבורים כי הוא מסייע ללמידה משמעותית יותר ולקשר טוב, מומלץ לקבוע כללים אחדים:
א.    הבהירו לעצמכם מהי מטרת הקשר וכיצד הוא הפוך את הלמידה למשמעותית יותר. נסחו את המטרות במסמך שיחולק וישותף עם הסטודנטים בדיון ביניכם.
ב.     קבעו את גבולות הקשר הזה, כיצד תרצו שהוא יתנהל מבחינת זמן ההשקעה, מרחב ההתקשרות וזמני ההתקשרות.
ג.      נסחו לסטודנטים דף כתוב ובו כללי התנהגות ברורים וחלקו אותו בשיעור שיוקדש בחלקו לשיחה על העניין. אפשרות אחרת היא לנסח עמם את כללי ההתקשרות הנאותים.
ד.     הבהירו לסטודנטים באופן ברור את ההבדל בין שעת הקבלה (פנים מול פנים) או הייעוץ הטלפוני לבין הקשר בדואר אלקטרוני ובעיקר את מגבלותיו וזאת כדי לא לגרום לאכזבות.
ה.     חשוב ביותר להבהיר את דרך הפנייה הרצויה כדי למנוע תקלות ואי-נעימויות. מרצים רבים ממליצים לנצל שיעור זה כדי ללמד את הסטודנטים דרך פנייה ראויה בכתב ונימוס בסיסי הנהוג בשפה הכתובה לעומת השפה הדבורה (אופן פתיחת הדוא"ל וסיומו, ניסוח מעודכן של דרישות וניסוח אלמנטרי).
ו.      אם תחליטו שלא להשתמש בכלי תקשורת זה – יש להבהיר זאת ולהסביר זאת באופן מלא ולא מתנצל ולאפשר כלי תקשורת אחרים. מומלץ גם לבקש מאחראי המחשבים באוניברסיטה או במכללה להטעין הערה בנוסח "מרצה זה אינו מקבל דוא"ל" או "תקשורת עם מרצה זה תיעשה בשעת הקבלה בלבד".


10 תגובות:

hani אמר/ה...

יופי של רשומה. מעניין מה סטודנטים חושבים על כך. אני אישית מאוד אוהב מייל ועונה בקצב די מהיר - אבל לעתים גם מקבל מיילים שאינני יודע כיצד להגדיר אותם מלבד מבישים אז אני עונה בצורה ברורה שאינני מוכן לדיון מסוג זה...מעניין מאוד! תודה אריה.
הני זובידה.

אנונימי אמר/ה...

מה תגידו על מרצה שנותן את מספר הנייד? אני איני מסוגל, אך הסטודנטים מעריצים אותו על כך ופונים אליו בכל שטות. הוא מרגיש פופולרי ודי מרוצה מעצמו. אולי אני זקן מידי בשביל ללמד?

טלי גיל המכון לאמנות מכללת אורנים אמר/ה...

שלום לך אריה,
מאמר מרתק ועצוב.
נראה שמשהו מאווירת ''הילד במרכז'' התקבע כאן כגולם שקם על יוצרו.
באופן אישי, כמי שעושה שימוש מאד אינטנסיבי בדוא''ל, נדירות הפעמים שקבלתי מסטודנטים הודעות שחצו את גבולות הטעם הטוב. אני מניחה שגם בסוג התקשורת הזה אפשר להגדיר גבולות.
נושא נוסף הוא הזמינות וכמות הזמן העצומה שאני משקיעה בתקשורת הזו. אני תוהה האם בסופו של דבר ההשקעה הזו גורמת להם להיות סטודנטים או מחנכים לעתיד טובים יותר...
טלי גיל, המכון לאמנות, אורנים

מיכל אמר/ה...

תודה שכתבת! פוסט מצוין וחשוב, הגיע הזמן להתחיל להוציא אל העולם את מה שקורה שם מאחרי הפרגוד/המסך. נושא כאוב ומורכב, וזה רק קצה הקרחון.

אנונימי אמר/ה...

מעניין אם זו תופעה בינלאומית או ייחודית לסטודנטים ישראלים.
קשה לי להאמין שדור ה- Y של סטודנטים ארופאים, פונים למרצים בכזו ישירות וחוצפה...

אנונימי אמר/ה...

אני סטודנט בפתוחה
בפתוחה יש שעות קבלה טלפוניות של שעה בשבוע ומייל

יצא לי להתכתב מספר פעמים עם מרצים בכדי להתייעץ עבור בחירת קורסים, היה מענה די מהיר (גג יום-יומיים) וממש אדיב.

יש סטודנטים ממש חצופים לפי הפניות הללו וממש אין צורך להתייחס אליהם...
אני לא חושב שזה מוריד או מעלה מרצה שעונה במיילים או לא,
בעיני מרצה נמדד יותר באיך שהוא מלמד בכיתה - ולא בעזרה בשיעורי בית, נראה לי..

חגי אמר/ה...

אילו תלמידים יצאו ממורים לעתיד שכאלה? את הסטודנטית שחזרה מסיני הייתי מעיף בלי ועדת משמעת. לא יאמן

חגי אמר/ה...

אגב, היום אני מלמד באירופה. היחס למרצה הוא כמו שהיה בישראל לפני חמישים שנה. יש צדדים טובים לכאן ולכאן, אבל מה שמתואר כאן לא יתכן איפה שאני מלמד.

אנונימי אמר/ה...

http://www.slate.com/articles/life/inside_higher_ed/2014/08/salem_college_professor_spring_serenity_duvall_banned_students_from_emailing.html

דלת כניסה אמר/ה...

הבעיה הגדולה עם כל התקשורת הדיגיטלית היא העדר נורמות וגבולות וגם לדעתי יש שימוש לא תמיד מידתי במסרים באימיילים וכמובן גם ברשתות החברתיות וחבל כי תפקידה של האוניברסיטה הוא גם להיות דלת כניסה לחיים, שסטודנטים יבינו שיש גבולות וכבוד .
לדעתי בתחילת הלימודים על האוניברסיטה להגדיר מעין "חוקה" - מה הכללים לקשר הוירטואלי בין מרצה לסטודנט לאילו שימושים וגם מה מידת התגובה שמרצה צריך להתייחס והכי הגיוני שהוא יתעסק עם מענה לתלמידים כשעתיים בשבוע.