21 בספטמבר 2007

החינוך הדמוקרטי הממיין בישראל: שמורות טבע נבדלות


מאת אריה קיזל

בתי הספר הדמוקרטיים שהוקמו ברחבי הארץ הם אכן פרויקט של שחרור (כפי שטוען אודי מנור, חברה, גיליון 3, 2002). הם משחררים את המצטרפים אליהם מההתמודדות הקשה, היום יומית, עם החברה שבה הם אמורים לחיות ובעיקר מחלקים מסוימים בה. תחת מסווה של יחוד שיש בו שלילה של המערכת הקיימת, בונים לעצמם אנשי הדמוקרטיים איים של התבדלות והתרחקות אשר יש בהם מסרים סמויים של אי קבלת השונה ואף יותר מכך, דחייתו והתרחקות ממנו, הן פיזית והן קונספטואלית. הדמוקרטיים הם בתי ספר הדוחים את האינטגרציה החברתית בישראלית ומבקשים ליצור שמורות מוגנות ללא שלטי "אין מעבר", אך עם חוקי קבלה קשוחים וממיינים. במידה רבה, הם הקימו את החינוך הממיין.

בזכות בתי הספר הדמוקרטיים

ראוי להתחיל במספר מילים טובות בזכותם של בתי הספר הדמוקרטיים ובזכות אותם אנשים שעומדים מאחורי הקמתם. בבסיס התפיסה של בתי הספר הדמוקרטיים עומד תהליך חיובי שעיקרו מחויבות, במיוחד של ההורים, לחינוך של ילדיהם. בעידן שבו רבים ההורים שרק מבקרים את מערכת החינוך, כותבים נגדה ויוצאים לקרוע עוד קרע מקרעיה השסועים, תהליך זה הוא חיובי. קבוצות של הורים שחינוך ילדיהם בראש מעייניהם יוצאים לדבר על חינוך, לעשות חינוך, להשתתף במלאכה וגם, במחילה, להציע אלטרנטיבה.
בסיסו של תהליך זה הוא דווקא שחרור ומחויבות ולא דווקא מחויבות להצהרות על עולם "נינוח" או לטהרנות המבכה את בריחת האדם המודרני מהטבע. ההורים שעומדים מאחורי הקמתם של בתי הספר הדמוקרטיים מציגים חלופה משמעותית בעידן של שיח מדיני-כלכלי. זו חלופה חינוכית שיש בה רצון לשנות את סדר היום: לא רק לדבר על שינוי אלא לעשותו. הם מאתגרים את מערכת החינוך ויוצאים כנגדה כשבסיס אידיאולוגי נר לרגלי חלק מהם.
בבסיסם של בתי הספר הדמוקרטיים עומדת התפיסה כי בתי הספר הממלכתיים והמסורתיים סגורים ואינם מאפשרים גירויים אינטלקטואליים לילדים, חונקים את התפתחותם האישית, מסדירים באופן משוכפל למדי את החברתיות שלהם ומקנים להם כלים של אלימות בלתי נראית. התחרותיות הקשה של מבחני ההישגים, טוענים ההורים הללו, הורסת כל חלקה טובה אצל התלמידים ומנגד אינה מאפשרת צמצום הישגים. הורים אלה טוענים גם כי מערכת החינוך הכללית הזניחה ערכים של אסתטיקה חינוכית ופדגוגיה חברתית ומחויבת לתהליכים יצרניים שיש בהם מידה לא מבוטלת של אופנות. עוד טוענים ההורים הללו כי מערכת החינוך הסגורה אינה מקנה לתלמיד כלים של שחקן בשדה הדמוקרטי, ולפיכך ראוי להקים את המסגרות שאותן הקימו.
ההורים שעומדים מאחורי הדמוקרטיים טוענים עוד כי בתי הספר הפכו לממסדים העוסקים בהגנה בכל מחיר על הפדגוגיה שלהם שמזמן אינה מחוברת למציאות המשתנה וכי אופן העסקת המורים ומבנה המערכת בכללותה מונע התחדשות ושינוי הנדרשים ממערכת חינוך. בבסיסם של הארגונים החינוכיים הגדולים המחשבה כיצד לשמר את עצמם, כיצד להנציח את המסורת של עצמם וכיצד לא לפתוח עצמם. יותר מכך: הם מאוימים מכל הצעה של שינוי וחדשנות ואף כי מצטיירים כמוכנים לקבלה, הם עושים הכל כדי לקעקעה. ככאלה הם מנרמלים את התלמיד, כלשונו של פרופ' אילן גור-זאב.
גור-זאב כותב: "החינוך המנרמל אחראי על הבטחת הסדר הקיים כמרחב מובן מאליו תוך כדי קולוניזציה פנימית וחיצונית: של בני אדם שהמערכת שולטת עליהם ושל "אחרים" המאותרים כזרים וכמסוכנים מחוץ למערכת ובתוכה. תכליתה של הקולוניזציה של החינוך המנרמל לעקר, לחסל, להגלות, לבלוע או להשכיח את אחרותם של האחרים והאחרות. פעולה זו נעשית במקביל לייצורו של הסובייקט המנורמל וכחלק ממנו... ככל שהחינוך יעיל יותר כן מבוצרת אי נראותו. שקיפותה של הפוליטיקה של החינוך היא אות לחולשתה ולסכנת התפוררות וקריסה".
אכן, בשנים האחרונות, הוקמו מערכות חינוך דמוקרטיות לא מעטות. מערכות אלה אינן משופעות משאבים אלא להיפך: הן מתוקצבות בתקציבים חלקיים בלבד בגלל שהן אינן רשמיות (אף כי הן מוכרות חלקית על ידי מערכת החינוך הפורמאלית). ההורים שהקימו את בתי הספר הדמוקרטיים מצדיקים את מעשה ההקמה החלוצי שיש בו מידה לא מבוטלת של רעננות, יחד ועשייה משותפת אל מול "הרע הקיים", ביאוש שתקף אותם בחושבם על המשאבים הפנימיים שהיו צריכים לגייס כדי להתמודד בתוך המערכות הקיימות כדי לשנותם. לפיכך, הם עשו מעשה, כדבריהם, והחליטו להקים מחנה אחר, אל מול המחנה הקיים.
זאת ועוד, המערכת הדמוקרטית הישראלית צריכה לאפשר ריבוי מערכות חינוך בתוכה, מתוך מתן כבוד לפרט ולקבוצה לייסד לעיתים בעצמם מסגרות על בסיס רעיונות מגוונים. זו זכות יסוד שהמדינה נאלצה להתמודד עימה בעת חיזוק רשת "אל המעיין" שהצהירה בגלוי כי היא שונה, מציגה סדר יום שונה, מבקשת להסתגר ושוללת את הקיים בעצם קיומה. מבחינה זו, בתי הספר דמוקרטיים הם מעיין ההתרחקות מהחברה הישראלית ואבן שואבת למתבדלים.

בזכות הביקורת
למרות הדברים שנאמרו לעיל בזכותם של בתי הספר הדמוקרטיים, בתי הספר הללו הפכו מקלט לבעלי "גנטיקה יחודית" כלשונו של דניאל גרינברג, מייסדו ומנהלו של ראשון בתי הספר הדמוקרטיים שבארה"ב. יותר מכך, הם הפכו יצרני "גנטיקה יחודית" ובכך יש חומרה יתירה.
בתי הספר הדמוקרטיים מייצגים תרבות של התבדלות אשר אינה משנה את מערכת החינוך מבפנים ואינה מוכנה להתמודד עם כללי המשחק הדמוקרטיים שבשמם היא מבקשת להקים את עצמה. בתי הספר הדמוקרטיים יוצרים חלופה חינוכית ומאתגרים את מערכת החינוך. אלא שהבסיס אידיאולוגי העומד לכאורה מאחורי הקמתם של בתי ספר אלה מתערער, משום שהם הופכים לאיים סגורים עם כללי קבלה והפעלה שונים וסגורים. בכך, הם אינם דמוקרטיים אלא העתקם של בתי הספר מהם ברחו.
מקימי בתי הספר הדמוקרטיים יוצאים נגד הסגירות והשמרנות של המערכת הכללית. אולם מאחורי הקמתם ואופן ניהולם מסתתרת תרבות שיש בה אלימות סימבולית. תרבות זו אומרת: "תן לי את מה שאני רוצה אחרת איני משתתף במשחק". זו אינה דמוקרטיה. זה הכל חוץ מדמוקרטיה. התלמידים של מערכות אלה, הילדים הצעירים, מבינים מסר זה וקולטים אותו. הם יפנימוהו ולאחר מכן יחפשו להתבדל עוד יותר מ"האחרים" בחברה: ביחידות הצבאיות, במקומות העבודה, בקניונים, בישובים ייחודיים עם וועדות קבלה. למירוק מצפונם, הם ישתתפו בפעולות צדקה למיניהן שמטרתם לסייע לחלש ולשונה ויגדלו כאן דור נוסף של מתבדלים פוטנציאליים עם מצפון נקי ומחויבות חברתית לכאורה, אבל רק לכאורה.
בהקמת בתי ספר הדמוקרטיים יש לראות מעשה חלוצי, שיש בו מידה לא מבוטלת של רעננות ושותפות. אולם הדרך בה בחרו מקימי בתי הספר האלה, דרך של התבדלות הנובעת מייאוש אל מול המצב הקיים, היא דרך בעייתית. אכן, ההתמודדות עם המערכות הקיימות (מערכת החינוך, הנהלות בתי הספר ואף וועדי הורים) אינה קלה. מדובר בהתמודדות מתישה ומייאשת. אך מי אמר כי המעשה הדמוקרטי אינו מייאש, ולא אחת מתיש ולא קל?
מקימי הדמוקרטיים יוצאים אל עברו השני של הכביש, תוך שבירת כללי המשחק והתבדלות. אולם מעשה דמוקרטי אמיתי צריך לקבל את כללי המשחק ולפעול בזירה הציבורית-כללית. בעצם יציאתם, יציאה המבוססת על מבחני קבלה של חברים נוספים (על בסיס כלכלי בדרך כלל), חורצים מקימי בתי הספר הדמוקרטיים את חורבן המעשה הדמוקרטי כמהות. אי לכך, אל להם להיקרא "דמוקרטיים" אלא עליהם להיקרא "פרטיים ויקרים". אל להם להתפאר בכך שניסו לשנות את המערכת פנימה ונואשו, אלא עליהם להודות כי לא ניסו ברצינות של ממש לשנות את המערכת ולכן ברחו ממנה, ולכן עליהם להיקרא "הבורחים והדואגים לעצמם".

פורסם לראשונה בכתב העת חברה, גיליון 9, ספטמבר 2003


עוד על החינוך הדמוקרטי בישראל: http://www.akizel.net/2006/11/15.html



אין תגובות: