כן, זמנים אפלים

 

 

פרופ' (אמריטוס) דן דינר מהאוניברסיטה העברית בירושלים פרסם כעת אסופה של 16 מאמרים מרכזיים ממחקריו וגם מהגותו לכל אורך השנים. זהו, לדבריו, סיכום של ארבעה עשורים של מחקר והם מתעדים את דרכו האקדמית ואת התהוותו האינטלקטואלית. הוא רואה בהם ארכיאולוגיה טקסטואלית שדרך שכבותיה התמטיות והאפיסטמולוגיות אפשר לקרוא את התגבשותם של תחומי ידע רלוונטיים עבורו.

דינר, אבי המונח המכונן "שבר ציוויליזטורי" או "שבר הציוויליזציות" שהוא "אותו משבר אפיסטמי המוצא את ביטויו ההיסטורי המזוקק באירוע השואה", כדבריו, הוא דמות ייחודית בנוף האקדמי והאינטלקטואלי שבין ישראל לגרמניה, בין האוניברסיטה העברית למכון דובנוב בגרמניה. הוא אחד מחשובי האינטלקטואלים בגרמניה ואבחנותיו זכו כל השנים להאזנה קשובה עד מאד בקרב קהל רחב גם בקרב היסטוריונים ברחבי העולם. לא ניתן להתעלם מדינר, גם כדמות מעניינת וגם כמנתח. רוחב היריעה האינטלקטואלי שלו בא לידי ביטוי באסופה חשובה זו שהוציאה הוצאת מאגנס בסיוע קרן מינרבה ומרכז קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים.

יש באסופה זו מאמרי יסוד כמו זה שעוסק ביסודות מרכזיים בניתוח הגותו ופועלו של קרל שמיט תוך התייחסות למשבר רפובליקת ויימאר (עליו ניתן לומר כי הוא מאמר חובה), עבור דרך הגיאופוליטיקה של קרל האוסהופר ועד ההגות השברירית-משהו של מקס הורקהיימר בשבר הנאציזם. אותו הורקהיימר החשוב שלא הטיב, לצערנו, כמו חנה ארנדט בחלק מאבחוניו. כל אחד מהם דבק ברצון להיות מקורי אך יצא אובר סטרוקטוראלי. נעדרה אצל שניהם לעתים מידה מסוימת של ראיית-על וגם יציאה מפרדיגמות. הורקהיימר בהיצמדו להסבר הכלכלי וארנדט בהיצמדותה לדמותו השקרית של נוכל-העל והרמאי אייכמן כפי שהציג עצמו באופן פתטי במשפט בירושלים. גילוי הקלטות סאסן ופרסומן זה עתה בסדרת טלויזיה מגלה עד כמה חד ממדית היתה ארנדט ולא רק בתחום אחד. קריאת הפרק המרתק של דינר אודות הורקהיימר, שהוא מעמיק עד מאד, מגלה עד כמה זה האחרון היה במידה רבה חד ממדי בניתוח שלו אודות שבר הנאציזם. צודק דינר כאשר הוא קובע: "פרשנותו של הורקהיימר, שלפיה את האנטישמיות הנאצית בגרמניה יש לראות בהקשר של מחזור הכספים, אינה עומדת במבחן המציאות ההיסטורית" (עמ' 67). דינר מצליח לעקוב אחר נתיבי פרשנותו של הורקהיימר ולבקרה באופן רחב ומדויק ועם זאת לתת לה מקום של כבוד בהקשרים ההיסטוריים רחבים של אסכולת פרנקפורט ותיאודור אדורנו.

רוחב היריעה של הקובץ שלפנינו ראוי להערכה רבה בקרב הקוראים. הוא מלמד אותנו במבט מעמיק אודות היודנראט ומעניק להם הבנה היסטורי. כך גם על הנאציזם והסטליניזם תוך השוואה ביניהם ובחינת גבולותיהן. ניתוחי-העל מרחיבי הדעת של דינר זוכים כאן להנכחה ומגלים שהם שורדים את הזמן. הוא מציב את הניתוחים בהקשר היסטורי אבל גם סוציולוגי, נשען על מקורות רבים אבל גם שומר על חדות ניסוחים ובהירות מושגים. המאמרים ברובם יכולים לשמש, עד היום, מאמרי יסוד לא רק להיסטוריונים אלא גם לעוסקים בפילוסופיה של התקופה ולתלמידי מחקר.

כך גם בפיצול הפרספקטיבות על ההשמדה ובהבחנות האפיסטמולוגיות אודות אשמה ונרטיב שהוא אחד מהמאמרים החשובים בקובץ זה ואשר מעניק אפשרות לבחון את שאלת העבר וההווה וסוגיית האשמה למול האחריות. בתחום זה מרחיב דינר, בתבונה, אל עבר עיסוק בסוגיית הנרטיב וקובע כי "החקירות ההיסטוריוגרפיות של הנושא נסבות, בין אם תרצינה ובין אם לאו, על שאלות של השתייכות מוסדית ואישית. הן דנות לפיכך בשאלות האשמה והאחרות או נאבקות להדוף אותן" (עמ' 172).

הוא אף מוסיף: "את תוקפה של נטייה אפיסטמולוגית לכיוון הקורבנות אי אפשר לפטור בהינף יד. הרי הקורבנות היהודים היו, בסופו של דבר, בני אדם שנרצחו אך ורק על עצם היותם יהודים. לעומת את, תקפותה של גישה המפחיתה בחשיבות מוצאם של הקורבנות בעייתית יותר. תומכיה של גישה כזו מטשטשים את השתייכותם הקולקטיבית של הקורבנות, כלומר את המוצא האתני הספציפי שלהם על מנת לחקור את הסיבות האנתרופולוגיות כביכול ל'פשע נגד האנושות' כפי שהם מכנים זאת" (עמ' 173). מאמרים אלה, כמו גם אחרים בתחום השואה וכתיבת היסטוריה, מעניקים לקורא אפשרות להבין את הנושאים לעומקם ואף למצוא אותם אקטואליים היום, שנים לאחר כתיבתם.

החלק האחרון של הספר מכיל מספר מסות שנראה כי אינן חלק מהמרקם ההיסטורי-אפיסטמולוגי אבל מעניקות הצצה חשובה לאופן החשיבה ההיסטורית והניתוח המקיף של דינר ובהן טקסטים אודות הוגים כמו פייר נורה, ז'אק דרידה ואף ז'אן אמרי. ניתן היה, לעניות דעתי, לוותר על חלק מהן באסופה זו אף כי ניתן להבין מדוע דינר עצמו מצא לנכון לתת להן ביטוי בקובץ זה מתוך רצון להנכיח גם תקופות פוסט קולוניאליות ובעיקר לנוכח הכותרת המייצגת והנכונה-תמיד של הקובץ: "זמנים אפלים".

הספר חסר אחרית דבר מסכמת של דינר עצמו אודות הגותו, ההקשרים האישיים של ההתפתחות שלו, התנועה שלו בין ישראל של פעם לישראל של היום וגרמניה של אז ושל היום. אין כמו דינר כדי לכתוב אחרית דבר כזו והיא הותירה את הקובץ הזה עם חלל מסוים שחייב להתמלא. יש לקרוא לדינר לשבת ולכתוב כעת את החלק הזה בסוג של ממואר. הוא נחוץ לנו ואף נדרש. יש לקוות כי דינר יוכל לומר את האמת שלו על חשיבתו אודות גרמניה במהלך השנים הרבות אשר שהה בה, למד אותה וחי בין אנשיה. זו גרמניה על התמורות שלה ועל כוחות הרשע שרחשו בה במשך שנים ושבים אל פני השטח, כמו גם אל הכוחות שהיו כאן בישראל ורוחשים כאן בתוכנו. כן, בזמנים אפלים.