ספרי לימוד באזרחות בישראל: נרטיב האזרחות הקולקטיבית

עדיין חינוך לקולקטיביזם אזרחי

ערכים ואזרחים: אזרחות בלמידה פעילה לחטיבת הביניים (מהדורת ניסוי). עורך: נפתלי רוטנברג הוצאת מכון ון ליר; משטר ופוליטיקה בישראל: יסודות האזרחות, מאת אברהם דיסקין, הוצאת מגי; אזרחות במדינת ישראל, מאת דוד שחר, הוצאת כנרת

מאת אריה קיזל

פורסם בהארץ ספרים (29.8.2012, עמ' 6-7)

אף כי אמצעי מדיה אחרים הופכים משמעותיים במידה רבה בחייהם של התלמידים, מוסיפים ספרי הלימוד לשמש כלי עיקרי בתהליכי הוראה-למידה בישראל ובעולם. חוקרי ספרי לימוד הגיעו למסקנה שהחברות המודרניות פיתחו ספרי לימוד, למשל באזרחות, כאמצעי להעברת המורשת הלאומית במנותק מהעיתונות, מהרדיו ומהטלוויזיה. למרות פריחת המחשבים, תקשורת הלוויין והטכנולוגיה של רשת האינטרנט, ספרי הלימוד עדיין נותרו כלי משפיע ובצורה הנרחבת ביותר על תהליכי הוראה-למידה.

אף על פי ש-85 אחוזים מהידע של התלמידים נרכש מחוץ לבית הספר וממקורות שאינם מורים, ההישענות על ספרי הלימוד ממשיכה להיות יסוד חשוב בלימודים ההומניסטיים. תלמידים מעדיפים את ספר הלימוד כמקור למידה משום שיש לו תדמית אובייקטיבית ואנציקלופדית, ומשום שהוא תואם את הפעילויות המתבצעות בכיתה, במיוחד במערכות הנשענות על שינון וזכירה ופחות על חינוך לחשיבה. הלומדים בחינוך ביתי ובחינוך אקסטרני נשענים על הספרים ורואים בהם תחליף מורה וכיתה.

ספר הלימוד שומר עדיין על מעמדו ההגמוני גם בשל החשיבות שהתלמידים מייחסים לתכניו בלימודיהם לבחינות הבגרות, שהן כרטיס הכניסה לאקדמיה. טקסטים כתובים שכאלה מעניקים תחושה שהם אובייקטיביים וחסינים בפני ביקורת. מבחינה זו הם דומים לפולחנים דתיים המציגים את האידֵאות, את הרעיונות ואת האמונות כבלתי-ניתנים לערעור.

מערכות חינוך בעולם משתמשות בספרי הלימוד באזרחות לארגון הידע של התלמידים אודות החברה שלה, סדרי השלטון שלה והצדקת פעולותיו כרציונליות. הן מבצעות זאת על ידי סידור שיטתי של פרקי הלימוד (חיתוכם וארגונם מחדש), העצמתם של נושאים מסוימים והדחקתם של אחרים ובעיקר על ידי פיקוח על הפצת הידע באמצעות תהליך אישור ספרי לימוד וקיום בחינות לבדיקת הבקיאות בו והכל תחת מסווה של אובייקטיביות מדעית. מנגנוני ההיררכיה החינוכית מתאפשרים בין היתר בשל החשיבות המרבית המיוחסת לתהליכי הקרדיטציה הללו הן בהערכת מורים (וכיום גם בתי ספר ומנהלים) והן בהערכת תלמידים.

ספרי הלימוד משמשים, לצד אמצעים אחרים, כסוכני חִבְרוּת אידיאולוגיים ופוליטיים, שמטרתם להנחיל לתלמידים את הערכים הרצויים בכל חברה וחברה. כך למשל עולה כי למסרים העולים מאופן הצגת ה"אחר" בספרי לימוד של צדדים לסכסוך (בתוך חברה או מחוצה לה) נודעת השפעה על תהליכים חברתיים ופוליטיים רחבים הקשורים לסכסוך זה. אמונות חברתיות שונות כגון דה-לגיטימציה של היריב, פטריוטיות ותפיסה עצמית כקורבן מסייעות הן בהתמודדות עם סכסוך לאומי והן בעיצובו. יש הטוענים כי לעתים עשויות עמדות אלה אף לפעול כאתוס התומך בהמשך הסכסוך. גם כאשר ספרי הלימוד מציגים את הסכסוך באופן שאינו מעודד במישרין אלימות, לעמדות הסטריאוטיפיות המוצגות בהם עשויות להיות השפעות פסיכולוגיות מרחיקות לכת שיקשו את יישוב הסכסוך.

בקרב חוקרי ספרי לימוד בולטות עדיין שתי מגמות מרכזיות. הראשונה, רואה בספר הלימוד גורם חשוב, מרכזי ועיקרי בהוראת תחום הדעת בבית הספר. אם לא לתלמיד בתהליך הלמידה שלו, הרי שלמוריו בתהליכי ההוראה. זאת בעיקר בגלל שמורים רבים מתכננים את שיעוריהם על פי ספרי הלימוד ורואים בהם אמצעי מרכזי לידע שלהם. זו כמובן הכללה אבל דומני שהיא מדויקת. המגמה השניה, רואה בספר אמצעי נחות ואף זניח בהוראת תחום הדעת ולפיכך סבורה כי אין ליחס לספר חשיבות שכן המורה מוביל את הכיתה והתלמידים כלל לא קוראים כלל ספרים. התומכים בעמדה זו קובעים כי התקשורת והרשת פגעו אנושות במעמד ספרי הלימוד. אלה מתעלמים מהמעמד החדש שיש לספר בעידן הדיגיטלי אשר אליו קושר מחדש את התלמיד עם הטקסט.

מגמה זו שלא רואה חשיבות כה רבה בתכנים הנמסרים בספרים אינה נוטה לייחס חשיבות רבה לסערות הציבוריות שהעמידו השנה במוקד את הליך אישור ספרי הלימוד באזרחות. הליך שגרר בין היתר את הביקורת על המפמ"ר (המפקח המרכז) להוראת האזרחות, אדר כהן ושימש תירוץ מרכזי לסילוקו של המפקח המסור שקידם את התחום באופן חסר תקדים בכל הקשור לחינוך הממלכתי-ציבורי.

תוכן ספרי הלימוד הופך מדי קדנציה לשדה הקרב של שרי החינוך. בתקופת לימור ליבנת תחום ההיסטוריה היה במוקד ובו נפסל ספר ובתקופת סער תחום האזרחות הפך לסוער ובו נפסל ספר אחר. כל שר וליטרת הבשר שלו להוכחת מאבקו ולהבטחת המשמעת במשרדו. המורים בעצמם כבר מקטלגים ספרים כאלה ואחרים כמזוהים עם מחנה כזה או אחר (ממש כמו שדה העיתונות בישראל).

אלא שקריאה מדוקדקת ומחקר מעמיק מלמד שאף כי שונתה בשנים האחרונות תוכנית הלימודים באזרחות ועברה תמורות רחבות יחסית לתחומי דעת אחרים, משרתים ספרי הלימוד באזרחות עדיין את נרטיב האזרחות הקולקטיבית המבקש לחנך את התלמיד לקבלת חזון מדינת הלאום הציונית כאחדות אידיאלית אשר בתוכה אמור השלטון להוות את התגשמות אותו חזון ואף לשרתו. גדעון סער וחבריו יכולים להירגע ולהניח. הספרים שמים דגש משמעותי על הכרזת העצמאות, זהות המדינה, סמליה, המנונה, מנגנוניה והצדקת היגיון פעולתם. בתוך כך הם גם סוקרים את השסעים בחברה כחלק מהדאגה מתהליכי פירוק הקולקטיביזם ואינם מעודדים מתן לגיטימציה לכל זהות אלטרנטיבית או היברידית. הספרים רואים את עצמם כחלק מהכשרת הנוער לקראת שותפות בקולקטיביות ובתהליכי מתן אמון בה. תוך כדי הם מפנים מקום לא מבוטל לדיון בזכויות האדם והאזרח, גם זאת באופן שאינו מסכן את השלטון. בלי מורה בעל תפיסה ביקורתית, התלמידים לא יכולים (לפחות לא מהספרים) לאמץ כל גישה ביקורתית או חלילה חופשית ואנטי ממסדית. מספרים אלה לא תצמח כל מחאה.

ספרו של פרופ' אברהם דיסקין "משטר ופוליטיקה בישראל: יסודות האזרחות" המיועד לחטיבה העליונה הוא דוגמא מובהקת לעמדה זו. הוא מבהיר מראש: "הספר נמנע מעימות עובדות חד משמעיות עם 'נרטיבים' למיניהם". בהמשך הוא מוסיף: "העדפת ה'מהותי' על ה'פורמלי' בהקשרים שונים משמשת לעיתים מסווה להטיה פוליטית ברורה ולגישות מבטאות דווקא חוסר סובלנות מובהק".

דיסקין סבור כי בספרי לימוד מקובל מאד להבליט נתונים שונים באמצעים דידקטיים כגון מסגרות מיוחדות, הצהרות כוונות הפותחות את הפרקים, סיכומי נקודות, טקסטים לניתוח, משימות שונות, תרשמי זרימה. ספרו מבקש להימנע מגישה זו אשר הוא רומז שהינה טריק להחדרת דעות פוליטיות ומבקש להחזיר את הכבוד לספר העיון המוגש לדבריו ב"מתכונת בוגרת". זו מתכונת שהיתה נהוגה בישראל בשנות השישים והשבעים – ספר עיון המחובר למסורת של הדיסציפלינה ההיסטורית וזו של מדע המדינה ומצטיין ב"יובש" דידקטי אבל גם בעושר מקורות ובעומק אקדמי.

הספר מכיל ארבעה חלקים הנעים מהכרזת העצמאות, דרך מדינת ישראל כמדינה יהודית והמשטר הדמוקרטי וחותם בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מגילת העצמאות נבחנת בהקשרים היסטוריים וניתוח מדינת ישראל נבחנ סביב סוגיית שאלת השלטון על פי הוגי האמנה החברתית, זכות ההגדרה העצמית ומדינת הלאום כרוך בהגותו של וודרו וילסון והגדרת הדמוקרטיה ומאפייניה הולכים בעקבות אברהם לינקולן. דיסקין מבקש לחלוק בספרו לא רק על גישת ריבוי הנרטיבים אלא גם על גישת הלימוד השטחי לקראת בחינת הבגרות, גישה שחסרה הקשרים רחבים ומעודדת את התלמיד לתת תשובה קצרה ככל האפשר שמייצגת גם מידע שטוח החסר חוט שדרה הקשרי.

לא בכדי נועל את הספר פרק מרתק המכיל בתוכו טקסטים לדיון המייצגים עמדות שונות ומגוונות אשר דורשות ממורה האזרחות, ובוודאי מתלמידיו, לאתגר את עצמם בדיון רחב ולא בשינון של עובדות. כך מופיעים בכפיפה אחת בן גוריון מתוך זיכרונותיו לטבח בחברון (מ-1929) לצד אלתרמן על "הנזיפה בתופיק טובי" (מ- 1949), דיין בהספד לרועי רוטנברג (מ-1956), בגין בענין חוק איסור גידול חזיר (מ-1962), רבין בנאום בקמפוס האוניברסיטה העברית (1967), יונתן זקס ועמוס עוז (בדו שיח "ישראל חלום ומציאות" באוניברסיטת בר-אילן, 2001), עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה ואסל טהא מתוך דברי הסבר להצעת חוק יסוד: המיעוט הערבי כמיעוט לאומי (2003), אמנון רובינשטיין ("נולדתי אשכנזי עיוור צבעים", 2010) ורות גביזון (בטקס קבלת פרס ישראל).

טקסטים מלאים מסוג זה אינם נמצאים במרבית ספרי האזרחות האחרים משום שרבים מהמורים לא מאמינים שתלמידיהם יקראו היום טקסט מלא ובוודאי לא יתדיינו אודותיו. עקב כך המורים גם לא מעודדים את תלמידיהם לבצע מהלך קריאה משמעותי שכזה. כדי לקרוא טקסטים אלה על המורים לגלות בקיאות היסטורית ולבצע מהלך של קישור אשר ספק אם הם עצמם מסוגלים לבצעו ולעיתים הם אף סבורים כי המהלך לא ישרת את הלמידה לקראת בחינת הבגרות. בנקודה זו הם מתיישרים לקו של משרד החינוך אשר דורש הישגים לימודיים ושיפור ניכר במדדי ההצלחה (אשר המנכ"לית דלית שטאובר כה מתפארת בהכנסתם בתקופת גדעון סער ואנו כחברה עוד נבכה את הסגידה להם).

גישה אחרת, שונה בתכלית, מייצגים שני ספרים מעניינים המיועדים לחטיבת הביניים – "ערכים ואזרחים" בעריכת נפתלי רוטנברג (ספר שעבר ניסוי פדגוגי בעשרות בתי ספר בישראל בשנתיים האחרונות) בהוצאת ון ליר וספרו של דוד שחר.

ספרים אלה תואמים את הגישה המבקשת לשלב בטקסט אמצעים דידקטיים צבעוניים כדי למשוך את תשומת ליבו של התלמיד, לגייסו ללמידה באמצעות גירוי חושיו ולסייע לו ככל האפשר לפענח את הנכתב באיורים, מקורות קצרצרים ותרשימי זרימה.

"ערכים ואזרחים" הוא אחד הספרים הטובים שיצאו בישראל להוראת האזרחות. הוא יומרני (בכך שהוא אוחז 402 עמודים ומיועד לכיתה ט' בה נלמדים במקרה הטוב שעתיים אזרחות בשבוע) ורחב היקף (נע בין ארבעה חלקים: מושגי יסוד: מדינה עם אזרח, דרך המשטר הדמוקרטי": הרעיון ויישומו, עובר ליישום עקרונות המשטר הדמוקרטי בישראל ומסיים בחברה בישראל). אבל בעיקר הוא ספר נועז בכך שבמרבית פרקיו הוא משלב תפיסה רבת פנים והיבטים של לימוד האזרחות עם שאלות המבקשות להרחיב את נקודת המבט של התלמיד אל מעבר למובן מאליו.

בדרך זו גם משולבים מקורות יהודיים (למשל מהתלמוד) לכל אורך הספר והמלצות לסדנאות תלמידים בגישת הלמידה הפעילה. המחברים ממליצים לכיתה להתחלק פעמים רבות לצוותי משנה ולבחון סוגיה כזו או אחרת מפרספקטיבות שונות. ההצגה המכוונת כוללת הסבר על  השטחים כמשוחררים, ככבושים וכמוחזקים (עם הסברים תואמים), דוגמאות מסכסוכים בסרי-לנקה ובצ'צ'ניה המבקשים להעמיק את הידע של התלמיד באמצעות חיפוש במקורות מידע חיצוניים לכיתה ומוצגת שאלת הפליטים בהקשרים של פליטי השואה לצד פליטים פלשתינים ופליטי דארפור. גישה זו עושה עוול מסוים לייחודיות השואה ואף יכולה להיחשב רלטיביסטית ואולם היא גם נועזת. באותה מידה יש גם התייחסות ראויה לשבח לזכויות שעליהן לא מורחב תמיד הדיון בשיעורי האזרחות – זכויות אוכלוסיות מוחלשות של אנשים עם מוגבלות ושוויון בתעסוקה לצד דיון מקורי באפשרויות המחאה באמצעות מוזיקה, אמנות פלסטית, תיאטרון ועמותות (זאת לאחר ששנים סברו כותבי ספרי הלימוד ובעקבותיהם המורים כי מחאה היא רק הפגנה או כתיבת מכתב למערכת עיתון וכמובן הצבעה למפלגה).

מעשה כתיבת הספר שהוא פרי צוות שפעל במכון ון ליר במשך כשבע שנים והפעיל תכנית לימודים פעילה באזרחות במאות בתי ספר מכל המגזרים ברחבי הארץ הוא מעשה מורכב וניכר כי הספר מנסה פה ושם להכיל כמה שיותר ולפיכך הוא גם מפספס בחלקים מסוימים ומעלה בחירות וניסוחים מבולבלים.

כך למשל הספר פותח דווקא בסוגיית הגבולות כחלק מהעיסוק במאפייניה של המדינה ומשווה סוגיה זו לסוגית גבולות של בעלי חיים "גם החיות וגם בני האדם נולדים עם הצורך הזה". בהמשך מוצגת באופן חד צדדי הטענה הלבנונית בדבר נסיגה נדרשת מחוות שבעא והיא אינה מגובה באופן ראוי בתגובת ישראל. ההצגה של הקמת גדר ההפרדה בין ישראל לבין השטחים "מטעמי ביטחון" מנתקת את הקשר בין שפיכות הדמים בקרב אזרחים ישראלים לבין הקמת הגדר.

אף כי קיימת הצגה מעניינת של התביעה של הערבים בישראל לפיתוח מאפייניהם התרבותיים לא נכללת בספר התביעה של חלק ניכר מהציבור הערבי לביטול זהות מדינת הלאום היהודי והפיכתה למדינת כלל אזרחיה.

לצד הצגה מאוזנת ורחבה של דיון בזכויות וחובות האזרח והפעלות מעניינות בענין זה נכללת בספר שאלה (עמ' 136) "מדוע האזרחים צריכים לפקח על פעולת השלטון הנבחר ולבקר אותו?". המחברים מציעים שתי סיבות: על מנת לוודא שהשלטון מקיים את הבטחותיו לבוחר (למשל בהפחתת שכר לימוד לסטודנטים) ובכך שהשלטון עשוי (כשהכוונה עלול) לקבל החלטות שאינן מקובלות על האזרחים (וניתנת דוגמא של העלאת מחירי הדלק והחשמל). תפיסת הכותבים (והדוגמאות שהביאו לצורך כך) על כך שהבעיות המרכזיות של פעולות השלטון היא פגיעה כלכלית באזרחים היא שגויה. במקום זאת ניתן היה לתת דוגמאות מעשירות יותר של ניצול לרעה של כוח לקבלת החלטות המפלות אוכלוסיות מסוימות, מוחלשות בדרך כלל או קבלת החלטות הפוגעות במהות הדמוקרטיה תוך פגיעה בשלטון החוק.

באותה מידה לוקה הפרק העוסק ב"כלי תקשורת ההמונים במשטר דמוקרטי" בתפיסה מיושנת למדי. ראשית, מוצגים בפתח הפרק תמונות של כלבים עצבניים (רמז ל"כלב השמירה לדמוקרטיה" ללא ציון עובדה זו) והפרק נשען על תפיסת התקשורת המסורתית שבמסגרתה כנאמר בספר אמצעי התקשורת "משמשים להעברת מידע לקהל גדול במיוחד" (עמ' 191). אף כי מצוין תפקידה של התקשורת במתן במה לדעות, היה ראוי להרחיב את הדיון בתפקידה ביצירת מרחב ציבורי חי, נושם ובועט. כותבי הספר אינם מכלילים דוגמאות עכשוויות מעולם התקשורת ברשת על שלל הבלוגים, הקהילות הוירטואליות, הצ'טים והרשתות החברתיות. חבל שספר חדש לחלוטין (מ-2011) מדיר עולם שלם זה הקרוב לתלמידים ומאפשר אפשרויות ביטוי מעניינות.

לצד הצדקת חוק השבות וקביעה (בעייתית במידה מסוימת) ש"אין כל סתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין חוק השבות", הספר מנכיח בצורה בוגרת את עמדות הציבור הערבי הפלשתיני בישראל בדבר זהותו ואינו מעלים את הנכבה וגם את שמה. הוא עושה מעשה חשוב בכך שהוא מתייחס באופן נכון ומורחב למתחים בין אשכנזים למזרחים ומציין מנגנוני הדרה כמו הסללה, אפליה והעדפה תחת מדיניות "כור ההיתוך".

גם ספרו של דוד שחר האוחז מספר סביר של  255 עמודים נע בין אותם צירים של התייחסות. הוא אחד הספרים המתומצתים והמוקפדים. הוא בולט בעריכה נכונה של תכנים לצד צבעוניות, בהירוּת ושימוש מושכל בשאלות חשיבה ובסדנאות הפעלה. במקומות רבים הוא מבקש לאזן באופן המבקש לרצות את כל הזרמים. כך למשל ניתן ביטוי לזיכרון הרצל כמו של רבין וגם של ז'יבוטינסקי וזאבי. עם זאת, הספר גם לא חושש לשאול את השאלה הקשה "בכותרת 'חוק יום הזיכרון ליצחק רבין' לא מופיעה המילה 'רצח'. חוו דעתכם: האם נכון היה לכלול ציון רצח רבין בכותרת החוק?".

ספר זה גם מנכיח באופן נכון את אמנת זכויות הילד מ-1990 לצד מסמכים המוכללים בכל הספרים כמו הצהרת זכויות האדם. הוא גם מרחיב את העיסוק ברשת האינטרנט כמרחב תקשורתי ואף מעניק מקום לטוקבקים על האלימות שלהם ולשאלה אם יש מקום לאנונימיותם. במקביל הוא מכליל שאלה חשובה אודות כללי האתיקה המקצועית של העיתונאים והקשר בינה לבין זכויות דמוקרטיות של נשואי כתבותיהם. ההתייחסות המעמיקה למנגנוני הביקורת על השלטון (כמו דוגמאות מדו"ח מבקר המדינה) מעשירה. ספר מסוג זה רואה את עצמו כחלק משלים לשיעור ולא כחלק המרכזי שלו ומעניק עומק עיוני ותיאורטי נדרש ולפיכך הוא עשוי במינונים הנכונים שיכולים לאפשר להוראת האזרחות להיות משולבת ממספר סוגי שיח בכיתה: הן קריאה, הן כתיבה והן דיון ברמה גבוהה.