מאת אריה קיזל
קהילת
חקירה פילוסופית (Community of Philosophical Inquiry – CPI)
היא מרחב
ייחודי המאפשר שיח ביקורתי, מעמיק ומתמשך בנושאים פילוסופיים, תוך פיתוח מיומנויות
חשיבה גבוהות. ליבתה של קהילה כזו טמונה ביכולתה של הקבוצה לחשוב יחד, לבחון
רעיונות מורכבים ולעיתים אף לשנות עמדות. במרכז תהליך זה ניצב המנחה – אך לא כמקור
ידע יחיד, אלא כדמות שתפקידה לשחרר, להעצים ולנווט את השיח בדרכים חדשניות
ופוריות.
המנחה
כזרז לשחרור אינטלקטואלי והטלת ספק: מענה למגבלות מערכת החינוך
בניגוד
למודל ההוראה המסורתי, שבו המורה הוא מקור הסמכות והידע – מודל השולט בכיפה במידה
רבה במערכת החינוך הרשמית בישראל ובמערכות חינוך אחרות ברחבי העולם – המנחה בקהילת
חקירה פילוסופית פועל כ "מנחה משחרר". תפקידו אינו להעביר ידע, אלא
ליצור סביבה בטוחה ומעוררת, שבה כל משתתף מרגיש חופשי להביע את דעותיו, לשאול
שאלות מאתגרות ולחשוב מחוץ לקופסה. שחרור זה, קשור מהותית ליכולת להטיל ספק – לא
רק בדעות האחרים, אלא גם בעמדות עצמיות וב"אמיתות" מקובלות. יכולת זו
חיונית במיוחד לאור הנטייה של מערכות חינוך מונוליטיות להעדיף קונפורמיות ושינון
על פני חשיבה ביקורתית עצמאית (Kizel, 2023).
* שחרור
מכבלי ההיררכיה ו"הקול האחד": כאן
ניתן לראות אתגר למבנה הכיתה המסורתי. המנחה מטשטש את הגבולות ההיררכיים
המסורתיים. הוא אינו "המומחה" היחיד, אלא משתתף שווה ערך בשיח, עם תפקיד
מובחן. בכך הוא מעודד את המשתתפים להשמיע את קולם הייחודי ולא לחשוש מהבעת דעות
שונות או "לא מקובלות" בתוך הקהילה. קיזל (Kizel,
2021) מדגיש את חשיבות הדיאלוג
שבו "ריבוי קולות" נשמע ומכובד, רואים בכך יצירת מרחב שבו כל פרט מפתח
את קולו האישי. גישה זו עומדת בניגוד חריף למה לחינוך ככפייה או חינוך לאומי
שסוציאליזציה במרכזו אשר במרכזו המוסד החינוכי מנסה להטמיע תכנים ועמדות באופן
חד-סטרי, תוך דיכוי קולות עצמאיים והמורים רואים עצמם, לעתים קרובות ללא ביקורת
עצמית, כשליחי תוכנית הלימודים והרציונל שלה. מערכת החינוך הישראלית, שלעיתים
קרובות מאופיינת במבנה ריכוזי, היררכי ונוקשה, מדכאת, לעתים קרובות, יזמות מחשבתית
ומעודדת ציות ל"קול אחד" בעיקר בשם החשש שאותו אני מגדיר "פדגוגיה
של פחד" (Kizel, 2015).
* שחרור
מחשיבה מקובעת ו"הרציונליות השלטת": פירוק
תבניות נוקשות. המנחה יכול להפעיל – אבל אם יאפשר לתלמידים לעשות זאת לבד לא בטוח
שיצטרך - מגוון טכניקות שמטרתן לערער על הנחות יסוד, להציף זוויות ראייה חדשות
ולפתוח אופקים מחשבתיים. הוא יכול להציג "שאלות פילוסופיות" – שאלות
פתוחות, עמוקות ומעוררות מחלוקת – המבקשות את המשתתפים לצאת מאזור הנוחות המחשבתי
שלהם. תפקיד הפילוסופיה (שמוזנחת במערכות חינוך המבקשות לקבע שינון, זכירה, בחינה,
הקאת חומר ולמעשה מעודדות שכחה אינטלקטואלית וייבוש של מנגנוני הביקורת והאוריינות
הדמוקרטית) הוא לאפשר "חשיבה על חשיבה" (מטא-קוגניציה). הפילוסופיה,
מעצם טבעה, מאתגרת את הרציונליות השלטת ומזמינה לבחינה מחודשת של אמונות ותפיסות
שנראות לנו מובנות מאליהן. בהקשר זה יש מקום לבקר הנטייה של מערכת החינוך
"לחנך לתכ'לס" במובן צר, כלומר להכין את התלמידים לציות ולאימוץ עמדות
מקובלות, במקום לטפח "חופש מחשבה" ויכולת לביקורת עצמית וחברתית. במערכת
חינוך מונוליטית, יש נטייה חזקה לקדם נרטיב אחיד ופרדיגמות חשיבה מקובלות, מה
שחונק את היכולת לחשוב באופן עצמאי ויצירתי, ובכך פוגע בתהליך של ריבוי חשיבה יצירתית. חברה
שמעודדת מערכת חינוך שכזו פוגעת פגיעה קשה גם ביכולתה לראות את חולשותיה היא ולאתר
את נקודות התורפה שלה. ההבנה בקשר בין חינוך שכזה לבין הירדמות אל מול אויב
פוטנציאלי (למשל ב-7.10) היא לא "חכמת הבדיעבד" או ביקורת על המנהיג אלא
עובדה כואבת שגבתה כאן חיי אדם לשווא. מערכות ציבוריות צריכות להצטייד ביכולת
לבחינה עצמית תוך עידוד ריבוי עמדות ובעיקר ביקורת עצמית. מערכות ציבוריות
צייתניות ומאולפות – ובעיקר מאוימות – אינן יכולות לבצע פעולה שכזו. הן לא מחונכות
לעשות אותה ובעיקר חוששות כי ביצועה של פעולת ביקורת שכזו היא איום על עצמם קיומם –
דבר שהוא שטות מוחלטת.
* שחרור
מהצורך ב"תשובה נכונה" וטיפוח "חוסר ודאות חיובי": זה יכול
להוות מודל חלופי למערכת המבחנים. בקהילת חקירה פילוסופית, המטרה אינה להגיע
ל"תשובה הנכונה" אלא לחקור את מורכבות השאלה עצמה. המנחה מחויב לשחרר את
המשתתפים מהלחץ למצוא פתרונות מהירים או יחידים, ומעודד אותם לשהות במרחבים של אי-ודאות,
שאותם אני מכנה "מרחבים של שאלות", לפתח רגישות לניואנסים ולהעריך את
תהליך החקירה עצמו. דגש על "חוסר ודאות חיובי" כנקודת מוצא לצמיחה
אינטלקטואלית הוא מצב פדגוגי רצוי שעומד בניגוד מובהק למערכת החינוך הישראלית,
הממוקדת ברובה בהישגיות, בשינון חומר לבחינות ובמציאת "התשובה הנכונה",
ובכך מתעלמת מהתהליך החשוב של חקירה פתוחה וטיפוח סקרנות אמיתית – תופעה שפעמים
רבות מתורגמות בישראל היום כהיצמדות לטכנולוגיה, התאהבות בבינה מלאכותית והתנכרות,
אפילו לא מודעת, לרוח האדם וכמובן לבינתו, טרם יצרה מתוכה את הבינה המלאכותית שהיא
הלהיט התורן שהראשונים להתלהב ממנו היו משרד החינוך וכמובן המורים.
תפקידיו
המרכזיים של המנחה המשחרר (Kizel,
2024)
כדי
להגשים את תפקידו המשחרר, המנחה ממלא מספר תפקידים קריטיים, המקבלים משנה תוקף ומהווים
אלטרנטיבה חינוכית למגבלות הקיימות:
* הנחיית
השיח ולא שליטה בו – שיח כריבוי קולות והתפתחות קהילתית: המנחה אמור
לנהל את הדיון במתינות ובעיקר ברגישות לתלמידים ולהתפתחות האינטלקטואלית שלהם
(שאינה תמיד, בניגוד לעמדות של מורים רבים, תלויה בהם), מוודא שכל קול נשמע,
שמתקיימת הקשבה פעילה ושאין "השתלטות" על השיח. הוא יכול לכוון את הדיון
לעומק, דואג לחיבורים בין רעיונות ומאתגר טיעונים שאינם מנומקים כהלכה, אך מוטב
שיעשה זאת בדרך שמזמינה הרחבה והעמקה ולא סוגרת את הדיון. זהו ביטוי מובהק לרעיון
הדיאלוג הפתוח וכיבוד "ריבוי הקולות" בחלל משותף. יש להדגיש את החשיבות
של יצירת "אווירה קהילתית" שבה השיח אינו רק סכום של יחידים אלא יצירה
משותפת – בניגוד לסביבת למידה תחרותית ומפוצלת שקיימת לעיתים קרובות במערכת החינוך.
* יצירת
מרחב בטוח ומכיל – סובלנות וקבלת השונה דרך "הקשבה אמפתית": שחרור
אינטלקטואלי אפשרי רק בסביבה של אמון וכבוד הדדי. המנחה יתמקד בבניית אווירה כזו,
שבה המשתתפים מרגישים בנוח להביע פגיעות מחשבתית, להודות שהם לא יודעים או לשנות
את דעתם. מומלץ לשים דגש על "בניית קהילה" כערך עליון, שבה מתקיימת
"קשיבות פעילה" וכיבוד הדדי. בספרי האחרון (2024) אני רואה בכך חשיבות
עליונה לפיתוח סובלנות וקבלת האחר והשונה, גם ברמה הרעיונית, ומדבר על הצורך ב"הקשבה
אמפתטית" המאפשרת הבנה עמוקה של נקודת המבט של האחר, גם כשלא מסכימים איתה. יש
בכך חשיבות עליונה פיתוח "אנושיות" ו"חינוך מוסרי" שאינו
מוכתב מבחוץ, אלא נובע מהיכולת להבין ולהתמודד עם מורכבות אנושית. תכונות אלו
קריטיות בחברה רב-תרבותית ומקוטבת כמו זו בישראל, ומערכת חינוך מונוליטית שעלולה
שלא לטפח אותן מספיק.
* גירוי
חשיבה פילוסופית – הפילוסופיה כ"שאלה מתמדת" וחיבור ליומיום: המנחה יכול
(אבל לא חייב) להעלות שאלות פילוסופיות
מעוררות, מציג דילמות אתיות ומאתגר את המשתתפים לחשוב על מושגים כמו צדק, ידע,
אמת, או קיום מזוויות חדשות. הוא עשוי להשתמש בסיפורים, מקרים, או טקסטים קצרים
כדי לעורר דיון פורה, לעיתים קרובות מתוך ספרי הפילוסופיה לילדים שפיתח מתיו ליפמן.
יש להדגיש את החשיבות המיוחדת של רלוונטיות השאלות הפילוסופיות לחיי היומיום של
המשתתפים/ות. במערכת החינוך הישראלית, הפילוסופיה נלמדת לעיתים קרובות כדיסציפלינה
אקדמית מנותקת, ולא ככלי פרקטי לחשיבה על דילמות קיומיות וחברתיות.
* שיקוף
והבהרה – ניסוח בהיר ככלי לחשיבה ול"התבהרות": המנחה
משמש כ"מראה" לשיח. הוא משקף לעתים למשתתפים את דבריהם, מבהיר מושגים לא
ברורים ומסייע להם לנסח את רעיונותיהם בצורה מדויקת ועקבית. הוא גם מצביע על קשרים
והבחנות שהמשתתפים אולי לא הבחינו בהם בעצמם. יכולת הניסוח הבהיר היא מפתח לחשיבה
בהירה ולבחינה מעמיקה של רעיונות. ניתן לראות בניסוח מדויק כלי חיוני ללוגיקה
וליכולת שיפוט. זהו תהליך של "התבהרות" קוגניטיבית ומושגית, המתרחש תוך
כדי השיח המשותף – תהליך שאינו מקבל מספיק דגש במערכת המונוליטית המעדיפה פלט קצר
ומוגדר מראש. כאן חשוב להדגיש את החשיבות של "השפה" ככלי לחשיבה, וביקר
את הדלדול הלשוני בשיח החינוכי, שלעיתים קרובות מחליף עומק בניסוחים שטחיים.
* טיפוח
מיומנויות חשיבה – מעבר לידע, לפיתוח "חשיבה ביקורתית יוצרת"
ו"רפלקטיביות": מעבר לתוכן הפילוסופי, המנחה מתמקד בפיתוח
מיומנויות חשיבה כגון חשיבה ביקורתית, חשיבה יצירתית, פתרון בעיות, הקשבה פעילה
ויכולת נימוק. הוא מעודד את המשתתפים לבסס את טענותיהם על ראיות והיגיון, ולהיות
מודעים להטיות מחשבתיות. אני מבקש להציע הרחבה של המושג "חשיבה
ביקורתית" ל"חשיבה ביקורתית יוצרת", המשלבת ניתוח ביקורתי עם יכולת
לייצר רעיונות חדשים ופתרונות מקוריים. כמו כן, אני מבקש לעודד את כולנו להביט על
הרפלקטיביות – היכולת להתבונן בתהליך החשיבה עצמו ולשפר אותו. מיומנויות אלו,
החיוניות לאזרחות פעילה ולחיים בעידן מורכב, אינן מקבלות מספיק במה במערכת החינוך
הישראלית, הממוקדת לרוב בהעברת ידע ובציונים, וזאת בניגוד לראייה שאמורה להדגיש דווקא
את החשיבות של הקניית כלים אינטלקטואליי" שיאפשרו לפרט להתמודד עם אתגרי
החיים בעצמו, ולא רק לשנן מידע.
סיכום
תפקיד
המנחה בקהילת חקירה פילוסופית הוא קריטי, אך מורכב. הוא אינו המקור הבלעדי לידע,
אלא זה שמשחרר את הפוטנציאל האינטלקטואלי של המשתתפים. כהיענות לאתגרי מערכת
החינוך המונוליטית בישראל, המנחה מאפשר את התפתחותם של
"ריבוי קולות", טיפוח "חוסר ודאות חיובי", "הטלת
ספק", "קשובה פעילה" ויכולת "התבהרות" – כלים חיוניים
לחשיבה פילוסופית משוחררת ורלוונטית. בכך, קהילת החקירה הפילוסופית מציעה מודל חינוכי
חלופי, המעצים את הפרט ומעודד חשיבה עצמאית, ביקורתית ויצירתית, בניגוד לנטייה של
מערכות חינוך מונוליטיות להגביל ולשמר קיים, ואף לדכא את האוטונומיה האינטלקטואלית
של הלומדים. באמצעות הנחיה עדינה וממוקדת, יצירת מרחב בטוח ועידוד "חשיבה
ביקורתית יוצרת" ו"רפלקטיביות", המנחה מאפשר למשתתפים לצאת למסע
חקירה פילוסופית עשיר ומשמעותי, שבו כל אחד מהם הופך לחוקר פעיל ואוטונומי. בסופו
של דבר, המנחה המשחרר הוא זה שמביא לפריחתה של קהילת חקירה אמיתית, שבה חשיבה
חופשית ועמוקה היא ליבת הקיום.
מקורות
Kizel, A.
(2015). “Pedagogy of Fear as Paralyzing Men’s Question” In Yesiayahu Tadmor and
Amir Frayman (eds.) Education – Men’s Questions (pp. 214–223). Tel Aviv: Mofet (Hebrew).
Kizel, A. (2021).
“The facilitator as self-liberator and enabler: ethical responsibility in
communities of philosophical inquiry.” Childhood
and Philosophy 17,
1-20.
Kizel,
A. (2023). Philosophy, Inquiry and Children: Community of Thinkers
in Education. Berlin: LIT Verlag.
Kizel,
A. (2024). Enabling Students' Voices and Identities: Philosophical
Inquiry in a Time of Discord. Lanham,
Maryland: Lexington Books
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה