אלוהים כפילוסוף דיאלוגי או האדם כיוצרו

 

מאת אריה קיזל

 

בתפיסה הדתית המקובלת, אלוהים נתפס כיודע כל, כל יכול ובעל שליטה מוחלטת. לכן, הרעיון שאלוהים שואל שאלות בתורה נראה מפתיע ותמוה במבט ראשון.

אם הוא יודע הכל, מדוע שישאל?

אולם, בחינה מעמיקה של שאלות אלו במקרא חושפת רבדים עמוקים של משמעות, הנוגעים ליחסים בין אלוהים לאדם, לתהליכים חינוכיים ולעקרונות מוסריים.

 

מדוע אלוהים שואל שאלות?

שאלותיו של אלוהים בתורה אינן נובעות מחוסר ידיעה. הן משמשות, לרוב, ככלי רטורי, דידקטי או חינוכי למטרות הבאות:

הזמנה להתבוננות עצמית ותשובה: לעיתים קרובות, שאלותיו של אלוהים נועדו להביא את האדם להתבוננות פנימית, להכרה בחטאיו או ללקיחת אחריות על מעשיו. דוגמאות בולטות הן "אַיֶּכָּה" (בראשית ג', ט') לאדם הראשון, שקראה לו להתמודד עם מעשיו, ו"אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד', ט') לקין, שעימתה אותו עם אחריותו למות אחיו.

הדגשת עקרונות מוסריים: שאלות מסוימות מבליטות עקרונות מוסריים ומשפטיים. כשאלוהים מתייעץ, כביכול, עם אברהם ושואל: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (בראשית י"ח, י"ז), הוא מבסס את רעיון שותפות האדם עם האל בתיקון העולם ובהבנת דרכי המשפט והצדק האלוהיים.

אתגור תפיסות והעמקת הבנה: בספר איוב, סדרת שאלות רטוריות ארוכות (איוב ל"ח-מ"א) מדגישות את מגבלות האדם בהבנת מורכבות הבריאה ודרכי האל. שאלות אלו נועדו להוביל לענווה והכנעה בפני תוכנית אלוהית גדולה יותר.

הזדמנות לתשובה חיובית או התחייבות: במקרים מסוימים, שאלותיו של אלוהים מזמינות את האדם לתשובה חיובית או נכונות לבצע שליחות. כך בשאלתו למשה מתוך הסנה: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה" (שמות ד', י"א), שמטרתה לחזק את ביטחונו של משה ולהפיג את חששותיו.

שאלות אלו מבטאות אל אקטיבי המקיים דיאלוג עם בריותיו, המעצים את האדם ומביאו להבנה עמוקה יותר של עצמו, העולם ודרכי האל. דרכן, התורה מציגה אלוהים שהוא לא רק ריבון עולם, אלא גם מחנך, מנחה ושותף למסע הרוחני והמוסרי של האדם.

דוגמאות נוספות לשאלות אלוהיות במקרא:

• "הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר" (בראשית י"ח, י"ד) – נאמר שם ומטרתו להדגיש את יכולתו הבלתי מוגבלת של אלוהים.
• "הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד', ז') – נאמר לקין כדי להציב בפניו בחירה מוסרית ולהזהיר מפני החטא.
• "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ" (מלכים א י"ט, ט', י"ג) – שאלה שנועדה לאפשר לאליהו לבטא את תסכולו ולפתוח דיאלוג אישי.
• "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר י"ד, י"א) – בפסוק זה הנאמר למשה מבוטאים כאב וכעס על חוסר האמונה והמרדנות של העם.
• "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָ" (בראשית ג', י"א) – שאלות חוקרות לאדם הראשון, המכוונות להודאה וללקיחת אחריות.
• "מַה זֹּה בְּיָדֶךָ" (שמות ד', ב') – שאלה פשוטה למשה, שמטרתה להתניע את הנס ולהפוך את המטה לכלי בידו.

שאלות אלו ממחישות את הדינמיקה המורכבת בין אלוהים לאדם במקרא. הן משמשות ככלים רטוריים, דידקטיים וחינוכיים, המעמיקים את ההבנה של הטקסט, דמות האל ומקומו של האדם בעולם. הן מעשירות את הבנתנו את דמות האל המקראי ואת מערכת היחסים העשירה בינו לבין בני האדם.

 

האם ניתן לומר שאלוהים הוא פילוסוף השואל שאלות?

הטענה שאלוהים הוא "פילוסוף השואל שאלות" היא תיאור מעניין, אולי לא דתי, שמייחד צדדים בדמות האל המקראית, אך חשוב לדייק במונחים. כשמדברים על אלוהים כ"שואל שאלות", הכוונה היא שהוא מציג שאלות שאינן נובעות מחוסר ידיעה (שהרי, על פי התפיסה הדתית, הוא כל-יודע), אלא למטרות חינוך, תוכחה, חשבון נפש, הצבת מראה בפני האדם, העמקת ההבנה או הדגשת עקרונות מוסריים. במובן זה, שאלותיו משמשות ככלי דיאלקטי המעודד חשיבה והתבוננות. מבחינה זו, אלוהים יוצר "פדגוגיה של שאלה" או מרחב של שאלות, בדיוק כפי ש"פילוסופיה עם ילדים", למשל, מבקשת להשאיר את הילדים במרחב שבו הם שואלים שאלות או לחילופין בפדגוגיות פרוגרסיביות שבהן השאלה היא כלי לחקר ולמחקר של רעיונות קיומיים-אתיים.

 

האם זה הופך אותו, את אלוהים, ל"פילוסוף"?

המושג "פילוסוף" מתאר אדם העוסק בחקירה שיטתית ורציונלית של שאלות יסוד אודות הקיום, הידע, הערכים ועוד. פילוסופים שואלים כדי להבין, לנתח ולבנות מערכות מחשבה.

 

קווים מקבילים בין שאלות האל לפילוסופיה:

• עידוד חשיבה: שאלותיו של אלוהים מעוררות את האדם לחשוב לעומק על מעשיו, מקומו בעולם ויחסיו עם האל.
• חיפוש משמעות: שאלות כמו "אייכה" או "אי הבל אחיך" מכוונות את האדם להתמודדות עם המשמעות המוסרית והקיומית של מעשיו.
• הצבת אתגרים קיומיים: בספר איוב, שאלות האל מעמידות את איוב מול גודל הבריאה ומגבלות ההבנה האנושית, ומאתגרות את תפיסתו על צדק וסבל.

 

עם זאת, קיימים הבדלים מהותיים:

• מקור הידע: פילוסוף שואל מתוך חיפוש אחר ידע. אלוהים, על פי תפיסות דתיות, כישות כל-יודעת, שואל כדי לגרום לאחרים להבין ולפעול, לא לצורך השגת ידע עצמי. אף כי הוא פועל כפדגוג פרוגרסיבי למדי.
• מעמד: פילוסופים הם בני אדם המחפשים אמת. אלוהים, על פי תפיסות דתיות, הוא מקור האמת והמצווה, ושאלותיו הן לעיתים הצהרות סמכותיות אף כי עד כה למדנו שהוא עוטף את הסמכותיות שלו ביכולת של האדם לנדוד, לזמן מה, במרחבי השאלה –בדרך לתשובה האלוהית?
• מטרה: בעוד פילוסוף שואף לתובנה רציונלית, מטרת שאלות האל היא לעיתים קרובות להוביל לתשובה רוחנית, מוסרית או למעשה.

 

נסכם עד כה: הגדרת אלוהים כ"פילוסוף השואל שאלות" היא מטפורה המדגישה את האופי הדיאלוגי והמעורר מחשבה של התקשורת האלוהית במקרא. היא מצביעה על כך שהאל אינו רק מצווה פסיבי, אלא שותף פעיל למדי בתהליך ההתפתחות המוסרית והרוחנית של האדם, המשתמש בשאלות ככלי עוצמתי. עם זאת, הוא אינו "מחפש" תשובות במובן האנושי, אלא בדרך כלל מנחה ומכוון באמצעותן. ניתן לכנותו "המחנך האולטימטיבי השואל שאלות", או "המוביל לדיאלוג מוסרי באמצעות שאלה".

בעוד שהפילוסוף רואה בשאלה כלי מרכזי לחקירה, התבוננות ביקורתית ובניית ידע חדש, ושואל כדי להבין ולדעת, עבור האל, במובן הדתי, המצב שונה. האל אינו זקוק לשאלות כדי להבין או לדעת, והוא שלם במהותו. שאלותיו הן כלי פעולה, לא חיפוש ידע. הן משמשות ככלי חינוכי, לעימות מוסרי, להדגשת עקרונות, להזמנה לדיאלוג ולהצבת מראה בפני האדם. האל שואל כדי להשפיע, לחנך, לעמת, ולהוביל את האדם לתובנה, לתיקון ולפעולה מוסרית. השאלה עבור האל, לפחות במובנה הדתי, היא אמצעי להפעלת רצונו האלוהי, ולא לשיפור ידיעתו שלו. האם הוא מבצע מניפולציה פדגוגית על האדם? האם החליט להשתמש בשאלות לאחר שהבין את טבעו של האדם שברא?

לפיכך, ההבדל המהותי בין שאלות בפילוסופיה לשאלות האל טמון במקורן ובמטרתן הסופית. הפילוסוף שואל מתוך סקרנות אינטלקטואלית, מודעות למגבלות הידע האנושי, וחתירה לאמת רציונלית. שאלותיו הן כלי ללמוד ולחקור, ולבניית ידע. האל, לעומת זאת, שואל מתוך ידע מוחלט וסמכות עליונה, ורצונו לכוון ולהשפיע על הנשאל. שאלותיו חושפות פנים שונות בדמותו, כמו גם את רצונו לשתף ולקיים דיאלוג.

 

ואם בני אדם כתבו את דברי האל?

אם נניח שבני אדם כתבו את דברי האל (תוך אמונה בהשראה אלוהית), אזי סביר ואף הכרחי להניח שהם היו בעלי חשיבה פילוסופית ברמה כזו או אחרת. בואו ונרחיב סוגיה זו:

 שאלות קיומיות ומוסריות בלב הטקסט המקראי: התורה והמקרא עוסקים בשאלות יסוד פילוסופיות כמו טוב ורע, אחריות אנושית, יחסי אדם וכוח עליון, צדק ומשפט, מקור הסבל ומשמעות החיים והמוות. ניסוח שאלות מוסריות ודילמות קיומיות מעיד על חשיבה מעמיקה, שהיא ליבת הפילוסופיה.

רציונליזציה והצדק: הטקסט מלווה ציווים אלוהיים בהנמקות או רמזים להצדקה, כמו נימוקים של צדק ורחמים. היכולת לנסח נימוקים אלו ולהציג עקרונות אוניברסליים מעידה על תהליכי חשיבה פילוסופיים מצד הכותבים.

מבנה הגיוני וטיעונים: חלקים רבים במקרא בנויים באופן הגיוני, ודיאלוגים כמו זה שבין אלוהים לאברהם על נושאים מסוימים מדגימים יכולת לקיים ויכוח רציונלי ושימוש ברטוריקה – מאפיינים של חשיבה פילוסופית.

תפיסת האל עצמו: האופן שבו האל מתואר – כמנהל דיאלוג, מציב אתגרים ופועל על בסיס עקרונות – הוא תוצר של חשיבה פילוסופית על טבע האלוהות. השאלות שאלוהים "שואל" מבטאות תפיסה זו של האל.

לכן, גם אם נניח השראה אלוהית, המוח האנושי המעורב בניסוח הטקסטים הפעיל יכולות חשיבה פילוסופיות. כותבים אלו התמודדו עם שאלות קיום גדולות וניסחו אותן בדרכים שהשפיעו על הפילוסופיה המערבית. הם לא היו פילוסופים במובן המודרני, אך היו הוגים בעלי חשיבה פילוסופית עמוקה.

 

אז נכנה את האל "האל הפילוסופי"?

הכינוי "האל הפילוסופי" מדגיש את ההיבטים הבאים:

• אל שמעורר לחשיבה: האל מקיים דיאלוג המעודד התבוננות, חשיבה ביקורתית ובחינה מוסרית מצד האדם. שאלותיו מכוונות את האדם אל תוך עצמו, אל מעשיו ואל משמעות הקיום – היבט פילוסופי מובהק.
• אל שפועל על פי עקרונות: האל אינו שרירותי, אלא פועל על פי עקרונות של צדק, משפט, חסד ואמת, ומוכן לקיים דיון הנוגע לעקרונות אלו.
• אל שיוצר דילמות מוסריות-קיומיות: המקרא מציג את האל כמי שמעמיד את האדם בפני בחירות קשות ודילמות, המחייבות עיסוק פילוסופי עמוק.
• אל המעצב תפיסת עולם: האל המקראי מציג תפיסת עולם כוללת לגבי בריאה, מוסר, ויחסים, ועיצוב תפיסת עולם כזו הוא מעשה פילוסופי.

לכן, בהחלט ניתן לסכם כאן ולומר כי "האל הפילוסופי" הוא כינוי מוצלח לתיאור דמות האל המקראי כפי שהיא משתקפת בטקסטים שנכתבו על ידי בני אדם בעלי תודעה פילוסופית עמוקה. זהו אל ששאלותיו הן כלי אקטיבי לחינוך, לעידוד מחשבה, ולעיצוב תודעה מוסרית ורוחנית.

 

ההקפדה על ההפרדה בין בני אדם לכוח עליון

ההקפדה על ההפרדה בין בני אדם לכוח עליון נובעת מדיוק מושגי, הבחנה בתפקידים ובמטרות, כיבוד הפרספקטיבה הדתית, ומניעת אנתרופומורפיזם יתר. האל הוא ישות כל-יודעת, כל-יכולה וטרנסצנדנטית, בעוד האדם מוגבל. האל "שואל" כדי לחנך, והפילוסוף שואל כדי ללמוד. שמירה על ההפרדה מבטאת כבוד לתפיסה הדתית ומונעת טשטוש טבעו הייחודי של האל.

 

אבל האם האל הוא, למרות הכל, המצאה אנושית?

אם האל הוא המצאה אנושית, הדיון על "האל השואל שאלות" ו"האל הפילוסופי" מקבל ממד מעניין ועמוק אף יותר. במקרה זה, שאלות האל המופיעות, לפחות בתורה, אינן ביטוי ישיר של ישות עליונה, אלא שיקוף של התודעה האנושית.

• האל כהתגלמות החשיבה הפילוסופית האנושית: שאלות האל משקפות את הצורך הפנימי של האדם בחשבון נפש ובהתמודדות עם דילמות. "האל הפילוסופי" הופך להיות האדם הפילוסופי המשליך את שאלותיו על דמות אלוהית.
• האל כמחנך פנימי: אם האל הוא המצאה, אזי ה"חינוך" וה"תוכחה" מצידו הם מנגנונים פנימיים של המצפון האנושי והמוסר הקולקטיבי, המנסחים לעצמנו את הציפיות המוסריות.
• האל כמעצב תרבות ומוסר: הדמויות האנושיות שיצרו את סיפורי האל השתמשו בדמותו כדי לעצב חברה בעלת ערכים, משפט וצדק, מתוך הבנה שסמכות עליונה היא דרך יעילה לכוון התנהגות אנושית.
• האל ככלי רטורי עוצמתי: האל השואל הוא כלי רטורי רב עוצמה שנוצר על ידי בני אדם, המאפשר להציג מסרים מוסריים בצורה דרמטית ומחייבת.

לסיכום, אם האל הוא המצאה אנושית, הרי ששאלותיו הן השתקפות של כושר החשיבה הפילוסופי והמוסרי של האדם. הן מייצגות את השאלות והדילמות שהאדם מתמודד איתן, ואת הדרכים שבהן הוא מנסה לחנך את עצמו ואת חברתו לחיים טובים ומוסריים יותר.

הנחה זו אינה מפחיתה מערכו של הרעיון, אלא מעבירה את מוקד הדיון אל הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה והפילוסופיה של התרבות. במקרה כזה, האל הופך לייצוג עמוק של צרכים, שאיפות ומאפיינים אנושיים:

• האל כמענה לצורך בקיום ומשמעות: מספק מסגרת קוסמולוגית שמסבירה את הקיום ומפיגה חרדות, ומעניק משמעות לסבל.
• האל כמקור לסדר חברתי ומוסר: מספק סמכות עליונה לאכיפת חוקים (כמו "עין רואה ואוזן שומעת") ומהווה בסיס למוסר אוניברסלי.
• האל כביטוי לשאיפות אנושיות: נתפס כמודל לשלמות וכמנגנון להגשמת צדק אוטופי, המספק תקווה.
• האל ככוח מניע לשינוי וצמיחה: דמות האל מהווה קריאה מתמדת לאדם לבחון את עצמו, להתפתח ולשאוף לגרסה טובה יותר של עצמו. הפנייה לאל במצבי משבר מספקת כוח ותמיכה פסיכולוגית.

 

גם אם האל הוא המצאה אנושית, זוהי המצאה עוצמתית שנוצרה כדי למלא צרכים אנושיים קיומיים, מוסריים, חברתיים ופסיכולוגיים עמוקים. הוא מהווה שיקוף מורכב של הפסיכה האנושית והדרכים שבהן אנו מתמודדים עם אתגרי הקיום. ולפיכך, אין ספק אז כי האדם ביקש שאלוהיו יהיה פילוסוף.