מירושלים ייצא עשן לבן? על האגרת הפסטורלית של הקרדינל פייר בטיסטה פיצבלה

הקרדינל פיצבלה. מקור: https://press.vatican.va/content/salastampa/en/documentation/cardinali_biografie/cardinali_bio_pizzaballa_p.html

 

מאת אריה קיזל

 

עם כניסת הקרדינלים לקפלה הסיסטינית, לפני יותר משנה, היה הקרדינל הקתולי פייר בטיסטה פיצבלה, הפטריארך הלטיני של ירושלים, אחד המועמדים שהתקשורת העולמית הכתירה כמועמד להיות האפיפיור הבא במקום פרנסיסקוס שהלך לעולמו. פיצבלה, המשרת בארץ הקודש כבר יותר מ-30 שנה, מכיר אותנו היטב, לעתים אולי טוב יותר מאשר אנו מכירים את עצמנו. הוא שרת כאן, ברגישות יוצאת דופן, בשורה ארוכה של תפקידים כמו האחראי על המקומות הקדושים מטעם המסדר הפרנציסקני ואף השלים את לימודי התואר השני שלו באוניברסיטה העברית. השפה העברית בפיו שוטפת כמו גם האיטלקית והערבית. עם תחילת המלחמה בעזה הציע לחמאס, במחווה אנושית, להחליף את החטופים הישראלים בשבי שלו. למרות זאת, רבים, בכפיות טובה, לא שכחו לו את הביקורים התכופים בקהילה הפגועה בעזה, שכנסייתה נפגעה מטיל צה"לי והחיבוק החם שנתן לאנשיה הפגועים. כמו כל בכירי הוותיקן, ובהם פרנסיסקוס שהתקשר יום יום למאמינים בעזה, קרא פיצבלה להפסקת הקרבות, ההרס ושפיכת הדם ופנה, בכל כוחותיו, לדיאלוג וחמלה בכאוס הכללי.

בעולם הקתולי שוררת אמירה שאם אתה נכנס לקונקלווה (מועצת החשמנים) מועמד לאפיפיור תצא קרדינל. וכך היה. פיצבלה חזר ללשכתו בפטריארכיה הלטינית ברחוב ציורי ברובע הנוצרי בירושלים והתפנה להיות הקול הבולט שמגן על הקהילה הנוצרית הפגועה ב"ארץ הקודש", קהילה שרבים מחבריה איבדו את האמון במדינתם ואף נוטשים אותה בשנים האחרונות. הוא קרא למאמינים בכל העולם לשוב לפקוד את המקומות הקדושים ולחדש את חיי המסחר והנוכחות הנוצרית המעידה ברחבי הארץ השסועה הזו.

במקביל לפרסום האינציקליקה של האפיפיור ליאו ה-14 על השפעת הבינה המלאכותית על האנושות פרסם באפריל 2026 פיצבלה אגרת פסטורלית רחבת היקף לקהל המאמינים שלו – בישראל, בפלשתין, בעזה, בירדן ובקפריסין. היא מחזיקה בתרגום העברי 62 עמודים. בשפה המשלבת קריאה פוליטית, הבנה תיאולוגית וחזון רוחני, מניח פיצבלה – הידוע בעומק ההבנה שלו את המקום האהוב שהפך בית שלו – מצע משותף לדיאלוג בין יהודים, נוצרים ומוסלמים מכל הזרמים ומכל הלאומים.

בהיעדר מצעי מפלגות, בעידן הפוליטיקה הפרסונלית מציע פיצבלה בפני מאמיניו, אבל גם בפני החברה היהודית וזו הפלשתינית, מניפסט מעמיק, ביקורתי, רחב יריעה ואפילו מרגש, לעתיד המקום הזה. המילים שבהן הוא משתמש מבקשות להביט במציאות ואל כולנו ולקרוא לשוב לאנושיות מאמינה באל אבל גם באדם. הוא לא מחמיץ הזדמנות לפרק כל מוקש בדרך. הטקסט משאיר את הקורא, פה ושם, נפעם מההבנה של כהן הדת הבכיר את האיום, החשד, הפגיעה אבל גם התקווה, האופטימיות והאפשרות לצאת מן המצור.

בהיעדר פוליטיקה של תקווה מציג פיצבלה חזון שהיה יכול לשמש, דווקא עתה, מצע משותף לדיאלוג בין יהודים, נוצרים ומוסלמים מכל הזרמים ומכל הלאומים. הוא פותח את האגרת במשפטים נוקבים: "קשה לי להגביל את עצמי לאמירות השגורות בנוגע לאירועי השעה שתכופות רודפים זה את זה, לאמירות שהן כמעט זהות בנימתן ובתוכנן. אני חש צורך דחוף לומר דברים אמיתיים ואולי משמעותיים יותר עבורנו למעשה, סִִבלנו המשותף בתקופה זו אינו מתיר לנו להגביל את עצמנו לדברים מיופּים, מופשטים – ולכן בלתי אמינים, וגם לא להסתפק בעוד סבב של ניתוחים וגינויים ניתוחים וגינויים כאלה התפרסמו בהזדמנויות שונות, וכבר אמרנו די על כך, במילים ובמחוות. הם עדיין נחוצים, ואי אפשר שלא להשמיעם אבל לא הם שיפתחו עבורנו אופקים של אמון. על אף שישנם מחוץ לקהילתנו מי שמזדהים עם הערכות כאלה, לא די בהן. לאמירות כאלה צריכה להתלוות חשיבה על מה האלוהים דורש מאיתנו ברגע הזה. יתר על כן, עלינו לשאול את עצמנו כיצד נוכל להביא את אמונתנו לידי ביטוי חי בנסיבות המורכבות הללו. זו שאלה המלווה את כהונתי כרועה: כיצד נוכל אנחנו, כנוצרים, כקהילה, לנווט בתוך הסכסוך הזה – הפוליטי, הצבאי, הרוחני – סכסוך שיימשך עוד שנים?". הוא לא חוסך ביקורת וגם רפלקציה, דרישה לפרידה מקורבנות והתנערות מאי דיאלוג.

האיגרת הפסטורלית נפתחת בניתוח נוקב, מפוכח ונטול אשליות של המציאות הפוליטית, הצבאית, החברתית והרוחנית בארץ הקודש ובמרחב הים-תיכוני כולו. פיצבלה מבקש להגדיר בצורה חדה את אירועי ה-7 באוקטובר 2023 ומלחמת עזה המתמשכת לא רק כעוד סבב לחימה בסכסוך ארוך שנים, אלא כ'קו פרשת מים' היסטורי ומטאפורי, אשר חתם באופן סופי ומוחלט עידן פוליטי ואזורי אחד, ופתח ללא רחם עידן חדש, רווי חרדות, שבר ואפלה קיומית. אירועים טראומטיים אלו, כפי שמודגש בטקסט, נשאו משמעות הרסנית, עמוקה ושונה לחלוטין עבור שני העמים החיים על הארץ הזו: עבור העם הפלסטיני, הם סימלו שלב דרמטי, אלים ומאיים נוסף של השפלה מתמשכת, נישול, עקירה ופגיעה אנושה במרקם החיים ובשאיפות הלאומיות. מנגד, עבור הציבור הישראלי, אירועים אלו ייצגו התפרצות אלימות חסרת תקדים בהיקפה ובאכזריותה, אירוע מטלטל שהדהד בזיכרון הקולקטיבי את הזוועות האפלות ביותר של אירופה במאה הקודמת, ועורר מחדש חרדות קיומיות קדומות שנדמו כנחלת העבר.

פיצבלה  מרחיב ומבהיר כי הסכסוך הנוכחי בשום אופן אינו בעיה מקומית או נקודתית בלבד. הוא מהווה סימפטום מובהק, מדמם וכואב למשבר גלובלי עמוק בהרבה – קריסתו המוחלטת של הסדר הבינלאומי הישן שהיה מבוסס על חוקים, אמנות, הסכמים רב-צדדיים ומוסדות בוררות עולמיים. מועצת הביטחון של האו"ם וארגונים גלובליים דומים נחשפים באיגרת במלוא אוזלת ידם, כמי שאיבדו את יכולת ההרתעה, האכיפה וההשפעה המוסרית שלהם, והפכו לזירות פוליטיות של התנצחות רטורית מנוכרת המנותקת מהסבל האנושי בשטח.

הקרדינל מתריע כי במקום שבו הדיאלוג והמשפט הבינלאומי אמורים היו למשול, העולם חווה עלייה מדאיגה של אי-סדר חדש, המושתת על סגידה עיוורת לכוח צבאי, לנשק ולאלימות דורסנית כאמצעים בלעדיים ולגיטימיים לפתרון סכסוכים, כאשר אזרחים חפים מפשע הופכים לכלי משחק אסטרטגיים או נתפסים כ'נזק היקפי' בלתי נמנע להשגת יעדים פוליטיים וצבאיים.

בתוך כך, שאלות אתיות חדשות ומטרידות מועלות אל פני השטח, ובראשן השימוש הגובר בטכנולוגיות מתקדמות ובבינה מלאכותית לקבלת החלטות הרות גורל על חיים ומוות בשדה הקרב הדיגיטלי והפיזי. כאשר המכונה והאלגוריתם מחליפים את שיקול הדעת האנושי ואת החמלה, נפגע עצם המושג של קדושת החיים, והחלטות על חיסול והשמדה מתקבלות בריחוק מנוכר ומתוך דה-הומניזציה מוחלטת של היעד. במקביל, המדיה ההמונית והרשתות החברתיות משמשות ככלי נשק פסיכולוגיים רבי-עוצמה להפצת פייק ניוז, מניפולציות ונרטיבים מתנגשים המעמיקים את החשדנות הדדית ומסירים כל סיכוי לאמפתיה כלפי הצד השני.

פיצבלה יוצא כנגד תחושת הקורבנות הקבועה והמוחלטת שהכתה שורש בשני הצדדים של הסכסוך. הוא מנתח כי כל קבוצה חברתית או לאומית נוטה לראות בסבלה דבר טוטאלי ומקודש ובכך נמנעת מלהכיר, ולו במעט, בסבלו האיום של האחר. למרות אבחון הקורבנות כיסוד מארגן בסכסוך חוזר פיצבלה לקו הכנייסתי שבו יש א-סימטריה בין שולטים לנשלטים ובין כובשים לנכבשים. עם זאת, הוא קורא לא להסתגר בתוך "בועות זהותיות חברתיות ודיגיטליות מבודדות שנשלטים על ידי אלגוריתמים דורסניים המזינים באופן קבוע את הדעות הקדומות, הפחדים והסטריאוטיפים של המשתמשים". במילים נוקבות הוא קורא לכולנו לעזוב את "הזהויות האנושיות הלעומתיות הקשיחות והמתגוננות". הוא מודע לכך ששבעה בחודש הביאו בין היתר לקריסה כמעט טוטאלית של מרחבי המפגש הבין דתיים ושהחטא החמור ביותר של ימינו, על פי האגרת, היא גיוס כתבי הקודש והאמונה הטרנסדנטאלית להצדקת מעשי אלימות, הרג ונישול.

למאמינים הנוצרים בקהילתו הרחבה, רבים מהם פלשתינים, הוא קורא לא להרים דגל לבן ולבחור בדיאלוג שלדבריו אינו בחירה פוליטית או פריבילגיה אינטלקטואלית אלא גורל קיומי וייעוד חיוני שכן לדבריו החיים שזורים באופן בלתי נפרד להפרדה בחיי שכניהם המוסלמים והיהודים בבתי הספר, בבתי החולים ובחיי היום יום.

הרועה הדתי המרכזי של הקתולים באזור מסכם חלק מורכב זה בהרהור עצמי נוקב ובעשיית חשבון נפש מוסדי: האם הכנסייה, כממסד דתי, בחרה לעיתים קרובות מדי בנתיב של זהירות יתר, שתיקה ופשרנות פוליטית מתוך שאיפה צרה להישרדות מוסדית ושימור נכסים, וזאת על חשבון השמעת עדותה הנבואית ואמירת האמת הצרופה? השאלה המכרעת לימי מבוכה אלו אינה כיצד להימלט פיזית מהמצב, אלא כיצד לשכון בתוכו כמאמינים בעלי עמוד שדרה, מבלי להיסחף ולהיכנע להגיונו האלים וההרסני של הסכסוך.

באזור שאיבד את היכולת להתעלות מעבר לדם, אש ותמרות עשן, מבקש פיצבלה לא לראות את ירושלים כמרחב נדל"ן פוליטי בלבד ומבקש לדחות את הגאווה האנושית, כוח הזרוע אלא לאמץ חמלה, מאור פנים, מקום שבו אלוהים שוכן עם בני אדם ומוחה את דמעות האנושות הסובלת. הוא קורא בחזונו לזיקה רוחנית מתמדת של עיר הקודש לאותנטיות של יחסים אנושיים ומבקש כי אורח החיים של העיר יעבור סוג של האנשה דרך תפיסת האדם שבה – כולל הזר, האחר והאויב המר – כמי שנברא בצלם אלוהים וראוי לחיים.הוא  מבקש תהליך של "טיהור הזכרון ההיסטורי", מעשה רוחני ופסיכולוגי המאפשר לבנות עתיד שלא נולד מתוך פחד, נקמנות או תביעת זכות מנוכרת. לדבריו, יש לראות בחומות ירושלים לא רק הגנה מפני איום חיצוני אלא אפשרות להגדרת זהות שבמסגרתה הקהילות לא רק חולפות זו על פני זו באדישות מנוכרת אלא משאירות דלת פתוחה להכרות, למידה ותמיכה הדדית.

בן גביר וסמוטריץ' יראו באגרת הפטריארך יסודות של כניעות נוצרית, סלחנות בלתי נסבלת והיעדר כוח ועוצמה אבל המעוניינים לשאוב מעט עידוד מיכולת לראות את התמונה הפוליטית דרך ניתוח חזוני עם נגיעות של התעלות יוכל לראות בטקסט זה, שהוא לא פחות ממכונן, גם מעט עשן לבן.