הצעה לכלואים בין המלתעות: האם לא הגיע הזמן להתכונן לחזרה לגלות?

מאת אריה קיזל

 "מזה שנים שכתיבתי נטועה במתח שבין הרצון לממש את האחריות שנטלתי על עצמי להציע חינוך-שכנגד, שיאתגר את החינוך כאלימות-שיא מוסווית היטב לבין שבריריותה של משימה פילוסופית-פוליטית זו, המתפרצת לא מתוך חרכי הירי של חומות התיאוריה הנכונה, הנחשבת "מולדת" האמת האובייקטיבית והמוחלטת, אלא דווקא ממעמקי גלותה", כותב הפילוסוף של החינוך, פרופ' אילן גור זאב בהקדמה לספרו החשוב "לקראת חינוך לגלותיות: רב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וחינוך-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני" שיצא לאור ב-2004 בהוצאת רסלינג.

גור-זאב היה לא רק פילוסוף של החינוך אלא נביא שחזה תהליכים פוליטיים וחינוכיים וברוב המקרים הקדים את זמנו. בימים אלה, יותר מעשור, לאחר שהלך מאיתנו בטרם עת, ממחלת הסרטן ולאחר שנפרד בהרצאה מכוננת מחברי הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, ביתו האקדמי ומשאר חבריו באוניברסיטה באולם 363 של הפקולטה – יום לפני מותו, ראוי לשוב לאותו ספר ובעיקר להצעה של גור-זאב שצריכה להיות, לטעמי, מנוסחת בשאלה: האם יש להתכונן לחזרה לגלות?

כותב גור זאב: "כאדם כותב, כאינטלקטואל וכמחנך, כלל אינני אדיש לאופן התקבלות עבודתי ולתולדותיה. החינוך-שכנגד, אשר לו אני משחר, מציע ביקורת על המציאות השוררת ומושיט יד לכלואים בין מלתעותיה מתוך אהבה ואחריות ולא מתוך קנאות ונרגנות".

הספר הזה, המחזיק 216 עמודים הוא למעשה קובץ הרצאות שהיו אמורות להיות משודרות ב"האוניברסיטה המשודרת" כאשר הוצע לו להקליט קורס שעניינו חינוך ופוסט מודרניזם בישראל מנקודת המבט הדיאספורית שלו. "תובנת יסוד בפרויקט זה היא שאחת מהחשובות שבמשימות החינוך-שכנגד כיום בישראל", כותב גור-זאב ב-2004, "היא להכין את הציבור היהודי להינערות ולהתנערות מחורבות הסטייה הציונית מהייעוד היהודי". והוא מפרש שההינערות וההתנערות אינן במובן המצומצם של השבת הנעורים והתום להכשרת המבט "האחר", הקשב החתרני-השמח והעמידה הראויה מול התנוולותה של ישראל, כך בלשונו הפואטית, ואף לא במובן של הכשרת הלבבות לעמידה אמיצה מול ההתפרקות מיומרות ליברליות-דמוקרטיות ומההבטחה לשגשג בלב הכשרת הציבור ליציאה מסודרת מישראל. האם חזה כבר אז את התפרקות הפרויקט? אולי.

בשיחות פרטיות מעמיקות שקיימנו בחדרו שבפקולטה לחינוך סביב הספר בחדרו שבאוניברסיטה, הוא אמר (בלשונו המרומזת כתמיד) שאין מפרשים נכון את המילה "גלותי" ואת דומותיה כ"חינוך לגלותיות". הוא אף התאכזב אף כי לא רטן על כך שחלק מעמיתיו, שלא הבינו את השכבות החבויות בטקסט המורכב למדי, סבורים בטעות כי הוא קורא רק לעזיבתה של ישראל. האם היום היה אומר את אותן מילים? האם לא היה קורא היום לעזיבתו של המקום המתנוול הזה, כדבריו? בקברו השקט והציורי בחלקת "גן עדן" שבקיבוץ עין כרמל לא מצאתי בימים אלה נחמה. המבט על המציבה הצנועה לא מעניק תשובה והכאב על הליכתו טרם עת צורב אותי עד דמעות ולא מניח.

ועם זאת, היה גור-זאב ברור כשמש במילותיו, המתכתבות עם המציאות הקיימת היום, כעשרים שנה לאחר נבואתו-קריאתו: "על החינוך-שכנגד מוטלת האחריות לא רק לזימונן ולהעצמתן של האחריות, האהבה והרגישות לשיבה לגלות, אלא אף לגלותיות ולחיים דיאספוריים שמשמעותם כניסה בוגרת לגלותיות כאידיאה מרכזית וכאורח חיים יצירתי טוטאלי. זהו אורח חיים קוסמופוליטי שיש לו השתמעות מיוחדת מבחינה אנושית-כללית ומבחינה יהודית, והרלוונטיות שלו מחלחלת עד לשורשים העמוקים ביותר של הקיום. בהקשר היהודי יש לחינוך לגלותיות משמעות מיוחדת בישראל, דווקא משום שלא נתנוולה לחלוטין ועדיין יש בה פוטנציאל הומניסטי ולא מעט שוחרי טוב ויוצרים נפלאים".

המילים נוקשות על דלת המציאות הנוכחית, על סף 2024 ולא נותנות מנוח. חלק מהן מתכתבות ממש עם תמונות היהודים הליברלים, המבקשים קיום תרבותי דמוקרטי אבל גם אוניברסלי או קוסמופוליטי ואינם מבוהלים מהאחר שבקרבם או בשכנותם. אלה עשויים למצוא באופציה הדיאספורית של גור-זאב חזון. עם זאת, אין בכל ים המילים המתפתלות תוכנית פעולה. אין כאן פתרון פוליטי קונקרטי בדמות הצעה ממשלית או מוניציפאלית, טריטוריאלית או משפטית-פרוצדוראלית אבל לבטח תוכנית עבודה פילוסופית, בעיקר להיערכות.

כותב גור-זאב אז: "היום, דווקא כמי שמחויב לחינוך לחינוך לגלותיות, אני כבר מסוגל לנסח זאת במפורש כנגד שפעת האופנות הרטוריות האנטי-ישראליות – לגביי, שורשיהם של כמה וכמה מההיבטים ההומניסטים הנפלאים ביותר שאני מוצא בחינוך לגלותיות, כאופן מימוש החינוך-שכנגד, נעוצים בחוויה הישראלית שסביבי ואפילו בממדים הישראלים שבי. דווקא משום כך אני חש באופן ישיר כל כך את הסתירה הצורבת שבין האהבה ל"בית" הנפלא והאיום הזה לבין ההכרה בכוח המתעתע, בשיגעון המהלך קסם על מי שנענים לאהבה זו. יש והסתירה הופכת לתהום. או אז היא נועצת בי מבט ואני עומד פנים מול פנים מול ההתנגשות שבין אהבת החיים לבין התובענות המוסרית של הקיום במקום הזה שאינה יודעת שובע".

גור-זאב קורא לקיום שיש בו מקום אבל גם יציאה כנגד המקום, כלומר התגברות על "הבית" ועל "המערה האפלטונית" שלדבריו מתבררת כהתגברות אהבת החיים על הנאהב, על הקודים ועל הדחפים האינטימיים והחשובים ביותר. הוא מודע לכך שהחריגה האוטופית אינה יכולה להיות אלא חריגה דיאלקטית ורווית כאב, המכירה בערכו העצום של מה שיש לפרק באופן בוגר ולהיפרד ממנו מתוך אהבה יוצרת, כמעשה של התגברות המסרבת להישאב לכדי שלילה גורפת, "קרה" וריקה.

גור זאב לא דיבר על אריזת מזוודות ולא על עצומות אלא על מצב פילוסופי-קיומי שדורש מאיתנו היערכות פנימית לשינוי – בעיקר ההתמודדות – עם המציאות, ובעיקר "לחשיפת זהותם של כמה וכמה מהכלואים ב'בית' שבנו החינוך המנרמל הציוני, החינוך המנרמל הפוסט-ציוני/הפוסט-מודרני, החינוך המנרמל הדתי והחינוך המנרמל של הלאומנות הפלסטינית".

השיחות שלו לגלי צה"ל הוקלטו בקיץ 2001, בהזמנת "האוניברסיטה המשודרת" ולא שודרו ברדיו מעולם. לדבריו "אולי מפני שהיו רדיקליות מדי, אולי משום שעל אף מאמציי נותרו אפלות ו'קשות' מדי, ואולי מטעמים אחרים". יש להניח כי כולנו יכולים להניח מדוע נגנזו. גור-זאב בשפתו המרומזת והמרמזת שולח חץ לקברניטי התחנה הצבאית וכותב: "הגלות לא נתפסה כגלות הרצון להתקרב לאמת של מה שנאמר אז באולפן. ה'מציאות כבר לא/עדיין לא נתפסה כשערורייה, המבטאת את נצחון האלימות על האחריות להינער". חששתם, הוא רומז, מהאמת הפרצוף – כפי שהיו מכנים זאת היום צעקני המיקרופונים והשופרות. אבל היא הגיעה, ברורה וכואבת. עתירה בהיבריס ובהוצאת עיניים, עולבת ומכפישה.

מדוע חינוך לגלותיות? שואל גור-זאב ומשיב באופן הנוקב ביותר במשפט המסכם את הגותו המקשרת את אלימותו של החינוך המנרמל עם הצורך ביציאה לגלותיות, לדיאספוריות, כחלק מהביקורת העצמית אבל גם ההינערות מקיומו של "בית" שיש כל העת להצדיק אותו. אם תרצו, גם אם הופך הוא לבלתי דמוקרטי בעליל.

התנגדותם של הטייסים, הרופאים, האקדמאיים, המוחים והמוחות מכל המחנות ימצאו במשפט זה את ההצדקה למחאתם ולזעקתם העולה מהכיכרות והיא: "החינוך הוא אוסף של פרקטיקות ותיאוריות שעניינן כינון, עיצוב ומשטור הסובייקט האנושי על מנת שיהיה לכזה ולא לאחר, שיהיה למשהו ולא למישהו, שתשכח ממנו ההידרשות לאחרותו-שלו ולזימון אחרותו של ה"אחר" עד כדי כך שתשכח ממנו שכחת ייעודו". ההתנגדות העכשווית, היה קובע ודאי גור-זאב היא "עמידתו האוהבת של האדם מול הרע ומול העולם כגגולה וכבן בלי בית ובהתייצבותו האמיצה מול שאלת אי ידיעת ייעודו".

הפרק האחרון של ספרו "חינוך לגלותיות בישראל?" היא למעשה אופציה לתוכנית פעולה אישית, להיערכות פנימית ונפשית. תוכנית זו לא תביא שקט ורוגע. בדיוק להיפך. הוא פותח בתיאור המצב הישראלי באופן כואב: "החינוך ציוני לא הצליח לייצר 'ישראליות' במובן של קוד תרבותי מוכר ומקובל על רוב רובו של הציבור, קל וחומר של שלא נוצרה כאן נפש קולקטיבית... אחד המאפיינים של המצב הישראלי הוא היעדרה של ציבוריות והיעדר כלליות משותפת ומוסכמת הנשענת על מסורת מקובלת שבה נפגשות השונויות התרבותיות, החברתיות והפוליטיות. לא היה בידי החינוך הישראלי – יהיה אשר יהיה תוכנו של ביטוי זה – די חיוניות לברוא רצון משותף, לחולל אינטרס משותף וליצור מרחב משותף לתפסיה מוכרת ומוסכמת של 'הטוב הכללי'". גור זאב נותן שתי דוגמאות, האחת נהיגה בכבישי ישראל והשנייה "סנקציות הלא פורמליות המוטלות במקומותינו כמעט על כל ניסיון לנהוג כאדם הגון ונדיב".

הוא מסכם וקובע כי המצב הישראלי כולל היום הגדרה שלילית בלבד של ה'אנחנו' הישראלי כאנטי פלסטיני ונרגנות כלפי העולם וכמיאוס עצמי חסר רגישות ונעדר כבוד עצמי ונדיבות. הוא מבקר את האג'נדה החינוכית של הימין החדש בישראל שמורכבת משתי אפשרויות מנוגדות וסותרות הכוללות שכחה עצמית מצד אחד והקרבת אהבת החיים מצד שני. אלה באים לידי ביטוי בהשתעבדות לאלילי השוק ולפרקטיקה של הפרטה של הכלל לבין הקרבה העצמית לאש השבט ולציווי המסתורין של הייעוד השבטי הכובשני. לאחר ניתוח רחב היקף, הכוללת גם ביקורת על הציונות הכובשנית וגם על הפלשתיניות שאינה מכירה בקיום היהודי הריבוני קובע גור זאב ש"בתנאים שנוצרו בעקבות האימפולס המשיחי, אין ליהודים בישראל אפשרות ראלית לממש את צו החיים הראויים ואת ההבטחה לחולל כאן דמוקרטיה ליברלית... יש הכרח גובר לשלם במטבעות של החיים הראויים עבור עצם החיים, הפכה ישראל לגלות האולטימטיבית של הרוח היהודית. הדיבור בשמה מתנוול כאן בידי הנהגת האורתודוקסיה הדתית לכדי לאומנות חרופה במסגרת מנסרות ציניות יעילות". הוא מסכם וקובע כי אי המחויבות לדמוקרטיה ליברלית ולחינוך לרפלקסיה ולעצמאות אנושית ובוגרת כרוכה בשבטים ואג'נדות יריבות בישראל שאינם מסוגלים להיפרד לשלום ולהתלכד במסגרת רב תרבותית מפויסת.

והוא שואל בסוף הספר: "האם אין אתם רואים שכבר בשלה השעה לחינוך לגלותיות?". הוא ממשיך וקובע כי במובנו הפשטני "תעודתו של החינוך לגלותיות היא להבטיח שילדינו יהיו מצוידים היטב לקראת השיבה לחיים בגולה... אין כאן מקום בטוח לעצם קיום החיים של קיבוץ יהודי ריבוני שאינו הופך לספרטה של מנוולים".

אלא שחינוך לגלותיות, אליבא דגור-זאב, אינו מתמצה בחינוך המכשיר להתנהלות יעילה וראויה אלא לאורח חיים אתי-יצירתי היונק מהפילוסופיה הדיאספורית ומהאידיאה של הגלותיות ביהדות ומוביל להולדתו של האדם המאלתר. זו אינה הסתגרות בטריטוריה, בקולקטיב או במסורת יהודית אלא מאבק משיחי על גאולת העולם, לא במובן של משה הס וקרל מרקס או הרמן כהן וליאו בק אלא התנהלות נומדית במציאות הקיימת. וביתר פירוט, גם אם לא קונקרטי – חינוך ליצירתיות, שליכולת האלתור שלה אין גבול במציאות משתנה. ואיך ייראו אותם גלותיים? לדבריו, "מתוחכמים, מאלתרים, המצליחים להתקיים בה בעת בכמה וכמה רובדי חיים שונים ואף סותרים".

הקריאה בטקסט הארוך, העמוק והמפותל הזה, לא מביאה מזור לכאבי הלב והגוף אלא יכולה להיתרגם לקריאה להקמת קהילות של גלותיים גם במקום זה, דיאספורים שיהיו דמוקרטים וליברלים מוקפים. השאלה המרחפת מעל הטקסט הזה, אם היה נכתב היום, היא האם גור-זאב היה ממליץ לאותם דיאספורים לבקש מקלט מדיני באחת ממדינות העולם? כלומר, להיות גלותיים בגלות. שוב, בגלות.