התנ"ך של הפדגוגיה הביקורתית

 

מאת אריה קיזל

פורסם ב"תרבות וספרות" הארץ (18 באוגוסט 2023)

על התרגום החדש של פאולו פריירה, 2022 / פדגוגיה של המדוכאים. תרגום: נעמי זוסמן. הוצאת פרדס. 176 עמודים.

 

הספר "פדגוגיה של המדוכאים" מאת פאולו פריירה הוא ללא ספק אחד הספרים החשובים ביותר לכל מורד בחינוך ולכל רדיקל שמבקש למתוח ביקורת על המוסד האנכרוניסטי המכונה בית ספר ועל יחסי הכוחות המצויים בו, המשעבדים את המורים ואת התלמידים.

ראוי לציון התרגום החדש והבהיר לעברית של נעמי זוסמן, שעושה חסד רב עם הספר המכונן שלפנינו, הראוי לכינוי "ספר היסוד של הפדגוגיה הביקורתית". במיוחד ראויה לתודה הוצאת פרדס על שהעמידה מחדש את התנ"ך של הפדגוגים הביקורתיים על מדף הספרים בעברית. זו חגיגה, לא פחות, עבור כל מי שאינו חושש למתוח ביקורת על המבנה הבית-ספרי, שהוא השתקפות של המבנה החברתי המשעבד, ובפרט על תוכנו ועל מבני הכוח שהוא משמר ומשכפל בהתלהבות חסרת ביקורת דור אחר דור.

בתקופה שבה השיח החינוכי בישראל נע בין שני קצוות: האשמת המערכת באי-הזרמת די כסף לבתי הספר (כלומר, למשכורות המורים) וחנופה חסרת ביקורת כלפי המורים על שהם מִסכנים ואומללים עקב המשכורות הנמוכות והתנאים הבלתי-נסבלים שהם מצויים בהם, ראוי למקֵם מחדש את פריירה במרכז השיח הישראלי. רוצה לומר: לתבוע בעקבותיו את המערכת – בכללה גם המורים – לדין וחשבון מחודש על כך שאינם מקיימים את המחויבות הראשונה שלהם – למרוד, להכשיר דור של מהפכנים, ולהפנות מחדש את המבט למה שנשכח כאן בישראל – החינוך הביקורתי (אשר אצלנו זכה משום מה רק לביטויים חד-ממדיים: קורבנוּת מורים, יבבות של הורים, ונהי תקשורתי על  דלות ההישגים). החינוך הביקורתי, אליבא דפריירה, מבקש לכונן אדם יודע, שמסוגל לאבחן את המציאות, להביט בה באופן רב-ממדי, ולא לחשוש מהמילה "שחרור" ומן המחיר הכרוך בה: פעולה.

בחברה – ובבתי הספר שלה – שנשלטת דור אחר דור על-ידי הנרטיב היהודי-ציוני, שהיא בעיקר אירופוצנטרית [ראו ספרִי (2008): היסטוריה משועבדת: ניתוח ביקורתי של תכניות לימודים וספרי לימוד בהיסטוריה כללית, 1948–2006], ואשר בשנים האחרונות נעה בין ההדתה הלאומנית – סימון האחר והזר כאויב מסוכן – לבין התאהבות בפינוק התלמיד ופיתוח מיומנויותיו הטכנולוגיות בשם ההשתלבות ביחידות עילית, פריירה הוא היום מוצר נדרש, וספרו צריך ואף חייב להילמד לא רק בבתי הספר לחינוך ולהכשרת המורים, אלא בכל בית. גם על-ידי ההורים.

פאולו פריירה, המחנך וההוגה הביקורתי הברזילאי, כתב את הספר הזה בהקשר גיאוגרפי, פוליטי ותרבותי אחר, אבל ספרו, שיצא לאור ב-1968, השפיע וממשיך להשפיע עד היום על זרם רחב בחינוך – שזוכה לחבטות מכל עבר על היותו מרקסיסטי, מעז לקשר בין תרבות, כלכלה, תקשורת, מעמד וחינוך, ומסרב להכיר בשקר שלפיו בית הספר מנוהל על-ידי "מקצוענים לא-פוליטיים". פריירה טוען בדיוק את ההיפך – בית הספר הוא אחד המוסדות הפוליטיים ביותר בעולם, והוא שמרן, מקבֵּע, מַבנה, ובעיקר מְנרמל.

בספר זה סיפק פריירה "שפה", כדברי בל הוקס, להוגים מרשימים אחרים, כגון פיטר מקלרן והנרי ג'ירו, אך לא רק להם. הוא היטיב לבצע שני מהלכים: לבקר באִזמל מנתחים חד את המצב, ולהעניק תקווה לשחרור ממנו.

ב"פדגוגיה של המדוכאים" מציע פריירה פרקטיקה של שינוי תוך אימוץ גישת הדיאלוג ודחיית "החינוך הבנקאי". הוא יוצא נגד הכוחות הניאו-ליברליים הקפיטליסטיים והדומיננטיים, שמשפיעים דרמטית על התפנית החינוכית לעבר מדידה, הערכה, מבחנים ושיח על יעילות בחינוך, תוך הכנסת נורמות של "שוק חופשי" לבית הספר. לדבריו, במקום לתקשר – לחשוב על המצב לאחר לימודו ובאופן היסודי ביותר – התלמיד עוסק למעשה בשלוש פרקטיקות: קבלה, זכירה ושינון. אלה למעשה השלבים המעשיים ביותר של הדיכוי המבוסס על מֶכניוּת, סטטיות וניטרליות כביכול. בשלבים אלה מעבירים את התלמידים לא רק למצב של אדישות (כלומר, אובייקטים צייתנים, קונפורמיים ועֶדריים), אלא למצב של קבלה והפנמה של השליטה החיצונית בחשיבה הפנימית שלהם, ביכולת הפעולה האקטיבית שלהם, וזאת על-ידי הובלתם להסתגלות ולצמצום כוחם היצירתי. אילן גור זאב, בספרו "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל", תיאר זאת כך: "ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (1999: 11). בעקבותיו אני מציע לכנות זאת "פדגוגיה של פחד", כלומר מנגנונים היררכיים המייצרים פחד ארגוני ופחד פדגוגי בשם ההתמסרות ל"הצלחה", ל"הישגים במבחנים" ול"הכנה לעתיד". פדגוגיה של פחד היא למעשה היסוד המארגן הפילוסופי של מכלול הפרקטיקות החינוכיות המפעילות לא רק את מערכות החינוך ואת ארגונן, אלא גם את תוכנן הפדגוגי על מגוון מכלוליו, כולל אלה השפתיים והשׂיחיים.

ספרו של פריירה הוא מניפסט של תקווה לחינוכאים אמיצים, ולכן הוא אמור לתפוס מקום של כבוד במדף המפואר של פילוסופיית החינוך האלטרנטיבי, לצד "ביטול בית הספר" (איבן איליץ'), "דמוקרטיה וחינוך" (ג'ון דיואי) ו-Thinking in Education של מתיו ליפמן, אך גם "בית הספר סאדברי ואלי: לגדול במקום אחר" (דניאל גרינברג), "כיצד נכשלים ילדים" (ג'ון הולט), "בית הספר סאמרהיל: ילדות אחרות" (א"ס ניל), וכמובן "איך לאהוב ילד" (יאנוש קורצ'אק).

זו ספרות חובה לכל תלמיד ותלמידה בתנועת נוער, במכינה קדם-צבאית, במכינה קדם-אקדמית ובשנת הלימודים הראשונה באקדמיה. במשך יותר מעשר שנים אני מלמד באקדמיה את פריירה במבוא לפילוסופיה של החינוך. הוא אינו קל לסטודנטים. חלקם נלהבים ממנו, אך מספרם פוחת והולך עם השנים. אין זו בכייה על אובדן הדור, אלא הוכחה לצדקת כתיבתו המושחזת של פריירה על אודות הדיכוי. באחד מחלקי הספר הוא מדגים היטב כיצד המדוכא מַפנים בהתלהבות את הקודים התרבותיים והפרקטיים של המדכא. ההפנמה הזו אלימה לא פחות מאשר הדיכוי הראשוני של המדכא. היא מייצרת מה שהוא מכנה "תרבות של השתקה", אשר השתלטה על המרחב החינוכי של המורה והתלמיד גם יחד. היא מייצרת את השיח החינוכי בישראל, שבמרכזו אמירות מקבלות וכנועות דוגמת "אין מה לעשות", "המצב לא כל כך נורא", "אתם החמוצים והביקורתיים" ו"מספיק לבַקר. בוא תגיד מה אפשר כן ולא מה לא". משפטים סתמיים אלה הם ההטמעה העמוקה ביותר לא רק של הייאוש, אלא של חוסר היכולת להשתחרר באמצעות רצון לחשוף את עוולות המציאות, את מנגנוני הדיכוי שלה, את המְּעוולים הפוליטיים והאחרים, את חרושת הכוחות הפועלים בה, את האינטרסים ואת מערכת הרדמת כוחות ההתנגדות שלנו, כסובייקטים.

פריירה יוצא נגד קבלת ההיסטוריה כדטרמיניזם, ומבקש לראות בה אפשרות למגר את הרוע של הפטליזם, ובעיקר של השיח הניאו-ליברלי הקפיטליסטי. בתקופתו היה קל יותר לסמן את "הרע", "הכובש", "המניפולטור", ובמילים אחרות: ההגמוני. בימינו, יש לומר, ספר זה ראוי לבחינה מתוחכמת יותר, ודורש התאמות לא פשוטות כלל ועיקר. הוא תובע להבין שלא תמיד המוחלש כלכלית הוא כביכול המוחלש תמידית. ראוי ללמוד את פריירה לצד הוגים דוגמת מישל פוקו ואף עמנואל לוינס, ולהעניק למושגים כגון ידע/כוח, והאחרוּת של האחר וגם שלנו, משמעות חדשה, עדכנית. היום יכול כל שקרן פוליטי לסובב בקלות את פריירה, ולהפוך את המדוכאים למדכאים, וההיפך. ראו הוזהרתם.

בעידן של אינטליגנציה מלאכותית, אובדן האמת ובגידת חלקים בתקשורת בחיפוש אחר האמת תוך התמסרותם לנוכלים פוליטיים ומניפולטורים כלכליים – הספר של פריירה דורש פרשנות חדשה, וה"שחור" ו"הלבן" שהוא מנתחם בכישרון רב תובע את בחינתם בהקשר המשתנה מדי יום. לא תמיד נכונות המילים היפות של ד"ר מנחם מרסלו וקסלר בהקדמה המעניינת והמעמיקה שכתב בפתח הספר, שלפיהן "היופי בהגותו של פאולו פריירה נעוץ ביכולת שלה להשתנות בהתאם לתנאי המציאות בלי לשנות את הפרדיגמות העיקריות שלה" (עמ' 15). אני נוטה להסכים עם מרבית ניתוחו על כך שפריירה שורד את הזמן, ובהצלחה רבה, ולפיכך הוא בעיניי הספר החשוב ביותר בהגות החינוכית הביקורתית במאה הנוכחית. עם זאת, מהירויות-העל של ההִשתנות הפוליטית, התרבותית, הכלכלית, ובעיקר השׂיחית, משיגות את ניתוחי-העל גם של פריירה המחנך וההוגה האמיץ, מעמידות אפילו את המבריקים בניתוחיו תחת מעטה של סימני שאלה, ודורשות התאמות לא-פשוטות. אכן, המציאות מתעתעת בך, פאולו. בך ובָנו. וכל יום מחדש.

אף-על-פי-כן, המוטיבים המרכזיים בהגותו של פריירה, ובהם הדיאלוג כפילוסופיה מן הצד האחד, ומתודה מן הצד האחר, הם המעניקים לנו תקווה וגם דלק למאבק הנדרש. זהו אותו דיאלוג שבבסיס התקשורת המשחררת המעניקה משמעות על-ידי הימנעות מנעילת הרלוונטיות של החיים היומיומיים של התלמיד כמפתח ליצירת גישה דיאלוגית אותנטית ללמידה. במקביל למילים הנפלאות הללו, שהן גם פואטיות וגם אופטימיות (ומקובלות אף על פסימיסט ככותב השורות הללו), מתקיימת דרישה לשותפות של מורים ותלמידים – כזו שנראית אוטופית במציאות הישראלית, ולא רק בה.

זו דרישה ללמידה של ידע ושל חוויות. זו דרישה לאווירה – כזו שמייצרת תקֵפות לידע יותר מאשר היענות לתוכנית לימודים מאורגנת על-ידי החברה הפוליטית. לפיכך ה"חדש" הוא המיוצר בשותפות הזו. כדי להגיע למקומות הנדרשים והמשחררים הללו חובה להיכנס לשדות קונפליקטואליים שהחינוך הישראלי כה מבוהל מפניהם, ונמנע מכניסה אליהם בשם ניטרליות מדומיינת. פריירה קורא לנו לשהות בקונפליקטואלי, בַּשׂדות הקוציים הללו, בבעיות שהם מעלים ובשבירת הדפוסים הוורטיקליים של "הגישה הבנקאית", כשהידע הסטטי משתנה והופך לשיתופי. אלא שלצורך כך על המחנך להפוך למתחנך, להיעשות צנוע יותר לא רק אל מול תלמידיו, אלא גם אל מול עצמו. עליו לעבור תהליך של שחרור עצמי ושל איבוד סמכות שאינה נחוצה כלל ועיקר. עליו להיות דיאלוגי וגם לא לחשוש מהשלת עמדת "השולט בכיתה" כחלק מהאיום הסמוי והגלוי המופעל כלפי המורים במציאות החינוכית הישראלית (רוצה לומר: ההורים, הרשתות החברתיות, הפיקוח, הרגולציה). כדי להיות דיאלוגי יש להיות אמיץ. כדי להיות אמיץ יש להיפרד מהפדגוגיה של הפחד. כדי לעשות זאת יש להינתק מקורבנוּת מוֹרית, ולאמץ גישה ריבונית של רדיקליות ואקטיביזם.

במציאות שבה המחנכים הישראלים אינם מוכנים לאבד את סמכותם, ומתנהלים כקהילה מקצועית במצוקה (מה שאני מכנה כבר שנים "השיח הקורבני של המורים בישראל"), עֶמדה זו של צניעות אל מול התלמיד והמצב הפוליטי (כלומר: הידע), ותביעה לשותפות עם התלמידים במקום שליטה עליהם (כלומר, במקום סמכות מורית) – היא כמעט בגדר אוטופיה.