ספר ההשתחררות של מתי שמואלוף

  

 

מאת אריה קיזל 

זהו ללא ספק ספר השירה הטוב ביותר של מתי שמואלוף. באושר הזה רצית שאגע בהוצאת פרדס (2024) שמואלוף נפרד מהכלא המזרחי ויוצא אל האויר הפתוח של ריבוי הזהויות האותנטיות שלו: חיפה, אבא, געגוע, ברלין, בתו, השפות, הבית, הגלות.

בימים שבהם ישראל אכולה ומדממת, מסוכסכת ומבולבלת, יוצא שמואלוף וחושף את עצמו אל קרני השמש הזהותיים שלו ומנקה את העיסוק בשולי הזהותי ומתרכז בעיקר האישי (שהוא גם קהילתי ואף לאומי): מחזור שירים בין 2017 – 2021 אבל בעיני הטוב ביותר שכתב מימיו. 

רק חמישה שירים, כל אחד מהם ארוך, אבל לא ניתן להניח את 106 העמודים. בעיקר בגלל השטף, הקוהרנטיות, הסקרנות שאוחזת בקורא. כל מילה מובילה בהפתעה למילה אחרת וכל סצנה משרשרת לרעותה באופן שמותיר בך רצון להמשיך עוד ועוד ולאחוז בסיפור ובמקטעיו. אלה חמישה שירים, עדינים וקשים בו זמנית, שמספרים סיפור של דורות, אבל גם של עכשוויות והווה, של בית אבל גם של גלות, של אב אבל בעיקר של בת, של זהויות אבל למעשה של שבירתן. 

שמואלוף שכבר הוליד מתוכו טקסטים כאלה ואחרים, נועזים ופחות, נטש לברלין וחי שם בדיאספוריות מחפשת פשר שמתגעגעת למולדת כאן. לא למה שהפכה המולדת ומה שהפכוה גם חבריו של שמואלוף אלא לבית שלעולם יהיה בית, גם אם חלקים ממנו בלתי נסבלים כמו בשיר השני "בסיסים, מחסרי זכרון" שבכנות מצהירים על הפחדים הקמאיים ביותר של כל משרת.

 מכל מילה של הספר הזה עולה הגעגוע המתמשך, הכאב הבלתי מרפה, החרטה שעוד לא התגלעה מלוא משמעותה. דומה ששמואלוף, כמו אחרים בשיח המזרחי החדש, משתחרר הפעם ונמנע מלמסגר את עצמו בתוך המזרחיות הכולאת. כל שיר זועק שחרור, גם לא לא יודה בכך. על רקע הימים האלה, שאמנם לא עליהם נכתבו השירים, דומה כי ההשתחררות הזו מקבלת משמעות. בהנרטיב המזרחי החדש בישראל, ספרי, הצעתי שהשיח הקורבני של המזרחים החדשים יצור, מעצם טבעו ובלא ביקורת עצמית, מצוקה, קורבנות, כלא קונספטואלי וכי האשמתה של הציונות בכל עוולות העולם הזה – גם כלפי מזרחים  - אינה הדרך הנכונה, לא היסטורית וגם לא נרטיבית. 

קריאת הספר הזה מביאה את הקורא להבנה כי אין דרך להיפרד מההורים ובוודאי לא מהאב ומדמותו, מהאהבה אליו אבל גם מהכאב של היותך בן, אבל אין זו חייבת להיות בהכרח אבהות מזרחית משום שככל שתשאל את חבריך "האשכנזים", וגם אלה שעמם אתה מרועע בדיאספוריות הברלינאית, כולם הרי חווים אותה חוויה אוניברסלית. בחלק מהשירים ניכרת חמלה מעוררת דמעות של שמואלוף כלפי אביו, רצון לחבק, לאמץ, להחזיק עוד רגע (שלא ישוב). ומכאן מתעורר גם בקורא הכאב הגדול "אני כותב את שמך שוב ושוב על ענני המילים, עדיין מרחף בתי מושכת את החוט". העברת הדורות, נטולת הזהויות אבל לא שוכחת את הפספוס האנושי הבסיסי של הצעיר שרק עתה מבין את החוויה שלא תהיה עוד, האובדן ("אתה מת מבלי לראות אותי מסדר תחת החופה של רקיעי חיפה").

ובשיר השישי הכאב העצום של הישארות הבן עם התמונות המטושטשות והדהויות, אוספי הבולים, הקבלות עם כתב היד של האב, הזכרונות, ליל הסתיו ובעיקר הפרידה שאין ממנה חזרה. הוא לא ישוב, האב. וכך שיר אחרי שיר הגעגוע הקורע והזכרונות – מהילדות, מהעיר התחתית, מהפנים, מבית הספר, מההערה בבוקר, ממה שלא ישוב עוד. מבחינות רבות, גם אם נכתב בברלין הדיאספורית, בין ערב שירה אחד לשני, בין מפגש אחד או אחר עם גלותיים אחרים, הספר הזה הוא חיפאי. והשאלה מה היא חיפאיות ("בעיר התחתית של השירה") ובעיקר מה היא דאון טאון חיפה היהודית, הערבית, היבשתית והימית, ההררית והסלעית, היא שאלה פתוחה. במידה רבה חיפה היא הגלותיות הישראלית עבור כל שוכניה ומבקריה. השירים האלה, כך או כך, נטועים בה, גם אם לא כולם מציינים אותה. 

שמואלוף שזהו לו ספר השירה השמיני מגיע כאן להישג שפתי מרשים בעיקר בגלל שהוא נוגע בחיים ובמתים באופן כה ישר וישיר, בבעיטה הישר לבטנו של הקורא, שלא אחת יסיים את הקריאה עם דמעה בקצה העין ופה פעור. אבל בעיני הספר הזה הוא הישג בעיקר בגלל ההשתחררות שבו. שמואלוף המשוחרר מבתי הכלא של פוליטיק(ו)ת הזהויות המרעילה, הוא כותב כן יותר, אמיץ יותר, אישי יותר וגם (איך לא הצלחתי להימנע מהמילה הזו, שיט) מרגש יותר. 

אבל גם בגלל שהשתחררות מגיעה עם גילו, ניסיונו וחוכמתו שבאה בעיקר עם הפרידה וההבנה כי מה שהיה לא יהיה, לא ישוב, לעולם. ולכן, הזכרונות, החיים בשירים, מלאי החיות והדמעות, מבנים את קיר הגעגועים הנוראיים ששמו: למות מגעגוע.