בעקבות הספר "כשהנוצרים היו יהודים"

 

 

מאת אריה קיזל

 

ספרה החשוב של פאולה פרדריקסן, מראשי חוקרות הברית החדשה ותולדות הנצרות הקדומה בעולם כיום שיצא לאחרונה בהוצאת מאגנס מבצע מסע מרשים של שחזור של ארבעים שנות קיומה של קהילת חסידי ישוע מראשיתה בכעס ברחבת בית המקדש והארוחה ההיא ועד התפשטותה והגעתה לרומא.

הספר "כשהנוצרים היו יהודים" הוא בעיקר מסע היסטורי אבל גם תיאולוגי דינמי המנסה לשרטט את תולדותיו של הנביא, שמא המשיח, הגלילי שהפך בזכות יורשיו לירושלמי. בכתיבה קולחת, בעלת העזה יוצאת דופן, עושה פרדריקסן (פרופסור אמריטה לכתבי הקודש בקתדרה על שם אורליו באוניברסיטת בוסטון) מסע עם ובין היהודים ההם אשר הביאו במעשיהם, כפי שהם מכנה זאת, לייסוד הקהילה הדתית הזאת שרוב החברים בה היו למעשה גויים עוד בטרם הם ידעו זאת בעצמם.

השאלות הגדולות המרחפות מעל התרגום הנפלא של יפתח בריל (תרגום שאותו משבחת הכותבת ובצדק) הן האמנם הנצרות היא דת או שמא מסע יחסי ציבור מרהיב שהצליח כתוצאה מנסיבות היסטוריות שהתלכדו לכלל שגשוג עולמי? בעידן של רשתות חברתיות, האם לא ניתן ללמוד דבר מה בעל ערך מיכולתם של מעטים להניע רבים כל כך באמצעות יצירתה של תיאולוגיה שהיתה מעט מבולבלת אך בעלת יכולת קליטה מעוררת התפעלות? מה הוא כוחו של המשיחי אל מול הממתין-למשיחי ותפקידו של הראשון בחייהם של בני אדם המבקשים תקווה וגאולה? שאלות אלה שנוגעות בנצרות משליכות מיידית כלפי האח הגדול והבכור, היהדות.

יופיו של הספר החשוב הזה אשר יש להודות על תרגומו והוצאתו לאור לעברית הוא בכך שהינו יצירה אקדמית הממשיכה יצירות קודמות של פרדריקסן אשר יונתן מוס שכתב את פתח הדבר למהדורה העברית מפרט אותן. לדבריו, היא קנתה לראשונה שם הן בעולם האקדמי והן בעולם המשכיל הרחב בסדרת מחקרים שפירסמה בארצות הברית לפני שניים ושלושה עשרים בעיקר בספרים שעסקו בשינוי שחל בייצוגים של ישוע (בספר כותב מוס "ישו" וכך נכתב בכל הספר ואני שואל מדוע?) "מהנביא היהודי האפוקליפטי שהיה בחייו למשיח האלוהי שנהיה לאחר מותו".

ספר זה מרחיב מגמה זו ונע מישוע עצמו לחסידיו הראשונים ובראשם פאולוס. פרדריקסן מצליחה לספר סיפור באופן נרטיבי, כמעט פופולארי, ללא פגיעה ברמת הכתיבה הגבוהה. זו יכולת נדירה שמביאה גם את אלה שאינם בקיאים בנבכי האוונגליונים והאגרות להתעניין, להבין ולהיסחף בקריאה של מחקר פורץ דרך שבמסגרתו ניתן להבין את קמפיין התנועות הלא יהודיות במיוחד לאחר שהתחדדה ההבנה, בעקבות מותם של החסידים הראשונים של הנביא-המשיח, שהקץ לא בא. כלומר, המעבר אל עבר הדור הראשון לכנסייה.

פרדריקסן מבצעת עבודה גניאולוגית ומעלה שאלות רבות בספרה אשר עליהן היא מנסה להשיב כשהיא צמודה כל העת לטקסטים, בעיקר הטקסטים הראשוניים של הברית החדשה על כל חלקיה. היא מפענחת אחד לאחד את מבנה העל של הגיון הקמת הכנסיה, עיקרי האמונה ומסע ההתפשטות הדתי תוך התעכבות מעמיקה על המעבר מהגליל לירושלים, הפוליטיקה של הנבואה, מעשי הניסים, השליחות הדתית והמעבר מירושלים לעולם, רוצה לומר ירושלים ורומא. יש בספר זה מידה לא מעטה של אירוניות כמעט בכל פרק. יש בו גם מידה רבה של הטלת ספק ועם זאת כבוד היסטורי ואקדמי לכתובים. יש ניסיון למלא את החורים בלי לוותר על ההצבעה עליהם. כך יודעת למשל המחברת לקבוע ש"דבר לא ידוע על סופה של הקבוצה המקורית בירושלים" ולהוסיף בביקורת גלויה ש"אנשי כנסייה בדורות מאוחרים יותר וחוקרי הברית החדשה שבאו אחריהם נחלצו למלא את המוני הפערים בעדויות שנותרו לנו מהמאה הראשונה" (עמ' 151).

הקורא/ת הנבון/ה יבחינו בניסיון ברור של החוקרת המוכשרת להגיד לכולנו - הניחו לכל הסיפורים (כלומר, המחקרים) בואו נחזור להתחלה, אותה התחלה שהיא מכנה "לחדור דרך כל השכבות האלה כדי להבין איך נראתה התנועה הזאת בעצם הולדתה, בדור הראשון, כשהנוצרים היו יהודים" (עמ' 151). הנוצרים בה' הידיעה. היא ממשיכה ומבקשת להבין מה קדם לסיפורים שהעלילה "נטולת החריקות" מורכבת מהם (רוצה לומר: הסיפורים מלאי חריקות) ומנסה להבנות סיפור מעבר לציפייה גואה לקץ הימים ושל בלבול כשהציפייה לא התגשמה" (עמ' 152).

הספר גם נע בווירטואוזיות בין מינוחים שונים, יהודים ונוצרים, כשהוא ממקם אותם באופן שונה במעט מחוקרי נצרות אחרים. הכבוד כלפי ההקשרים השונים מעניק לספר עוצמות כמו גם הפרשנות הצמודה והמדויקת המבקשת למשל לטעון שפאולוס מעולם לא טען שישוע הוא אל אלא הינו "בדמות אל". הבקיאות בתרגומים השונים ובקשר המחבר אותם אך במידה שווה גם בסתירות ביניהם, מאפשרת לספר זה להגיע אל תמונה – ממש ויזואלית במשפטים לא מעטים – של ההתרחשות שלאחר שנים תשנה את העולם האמוני. פרדריקסן מדגישה את הפרשנות שלפיה בעיני עצמם הם, החבורה הראשונה, היו הדור האחרון בהיסטוריה ואילו בעיני ההיסטוריה הם נעשו ברבות הזמן הדור הראשון בכנסיה. ספר חובה.