"הפרס" של מתי שמואלוף בין מזרחיות לברלניאיות

 

מתי שמואלוף משורר, עורך וסופר, יליד 1972 בעירי, חיפה, משתעשע בברלין עם הפנטזיה של כל סופר – עצמאות כלכלית, הפעם בדמות פרס בסכום גדול, ענק, יותר מאשר פרס ספיר שבו התיימרה לזכות אחת מאוהדות הקיסר הישראלי.

ספרו "הפרס" (בהוצאת "פרדס הוצאה לאור") נע בין מזרחיות לברלינאיות, ישראליות ואוניברסליות. למעשה כפי שנעות כל תחנות חייו של שמואלוף, שסיים תואר שני בהצטיינות בחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. מעבר לכך שהוא מתגורר בברלין עם אשתו ובתו ("חמודה במיוחד") הוא עוסק בכתיבתו בגשר או הפרימה שבין בגדד, חיפה וברלין (שם אסופת שיריו שפורסמה בגרמניה בשנת 2019).

לא תוכלו להימלט, ואולי אין צורך להימלט, מהכתיבה של שמואלוף על המזרחיות העירקית-יהודית, על הציונות (האשמה תמיד. למה?) ורחובות ברלין שניבטות אליך מהספר. קשה להימלט מההערכה (ולא שוחחתי על כך עם שמואלוף) שהסופר חש בנעימים ברחובות ברלין. אפשר להבין מדוע. המערביות הקוסמופוליטית, שמאפשרת, במיוחד לאיש חושב כמוהו, דיאספוריות ביקורתית, מאפשרת כבר שנים לשמואלוף להימלט מהימניות הלאומנית שרבים מהמזרחים (אף כי על פי פרסומים לא זרים, לא כולם) תומכים בה ואולי אף משתמשים בה כדי לבטא את עצמם.

ברלין הניבטת כמעט מכל עמוד היא תפאורה לישראליות מתלבטת ובועטת ("אל תשב בנוחות שלך בברלין, בוא חזרה ותקן אותה. זאת הדרך. ולא בשביל הבריחה האסקפיסטי, הפריווילגי, הבוגדני שקידשת בכתיבתך", עמ' 114).

ברלין שלעולם לא תהיה עבור יהודי ישראלי בריא ויודע היסטוריה בית ותמיד "אתה וכל נפולת הנמושות, אליטה אוכלת נקניק וורסט גרמני עם קארי וקטשופ, כל אלה שוויתרו על להילחם על המדינה שלנו כדי להיות לא רלוונטיים בברלין, קוראים להחרים את ישראל" (עמ' 115). 

הנפש החצויה-משהו (לא במובנה הרע של המילה) של שמואלוף הניבטת מכל כתביו – בין מערביות למזרחיות, בין אשכנזיות למזרחיות, בין ישראליות לגרמניות, בין רחוב החלוץ בחיפה לשכונת נויקלן. בקריעה הזו, או אולי הקריאה הזו, יהיה תמיד קרב בין העצמאות הלאומית הישראלית שנעה קדימה עדיין מהפחד מהגרמנים הנאצים ויורשיהם ממזרח (גם אם הם שבים בדמות אוהדי AFD) או יהודים חסרי חשש שמתגוררים בברלין, נעים בין מחלקות ללימודי יהדות באוניברסיטה המקומית, הופכים יהודים-נוצרים ומנסים להמציא (רוצה לומר, ליצור) גלות יהודית "לתוך המשכנות הקדושים של השפה הקדושה שלנו" (עמ' 151). ברלין זו מבקשת מהם להיות היהודים הביקורתיים כדי להוכיח את עצמאותם היהודית. ומה יותר נוח מאשר להעניק לגרמניה את תענוג הביקורת על המדינה היהודית, על חומותיה הפנימיים וגדרותיה החיצוניות? מה יותר טוב מאשר סופר ישראלי מוכשר, מזרחי, נאה ורהוט שיעניק, כמו שאר עמיתיו, במה לביקורתיות יהודית שתאפשר, על הדרך, קצת ניקוי מצפון לגרמנים מעברם (שלעולם, לעולם, אמור לרדוף אותם בעיקר כנגד השדים של עצמם שצצים בעוצמות כאשר הזר, כל זר, מגיע בשעריהם).

שמואלוף, מהכותבים המעניינים שגלו (זמנית?) מישראל, המבקש כבר שנים עצמאות יהודית – רוצה לומר אוניברסלית – שלא חוששת מהאחר הסורי, העירקי, הגרמני, מצליח להעניק לנו שוב ספר חשוב שייכנס לפנתיאון של לימודי המזרחיות שנוסדת אט אט בישראל.