להשתחרר מהפחד ולשחרר את רוחם של הילדים

 

מאת פרופ' אריה קיזל

לציטוט: קיזל, א' (2021). "להשתחרר מהפחד ולשחרר את רוחם של הילדים". בתוך: חינוך בצומת. הוצאת הוצאת קרן טראמפ וברנקו וייס 

על מערכת החינוך הישראלית להיפרד מהפחד ולשחרר את רוחם של התלמידים – לאפשר להם לחשוב! מערכת החינוך הישראלית היא יצרנית של שיתוק חינוכי. שיתוק זה בא לידי ביטוי בהיררכיה חינוכית המייצרת ומשעתקת פדגוגיה מדכאת חשיבה בפרקטיקות החינוכיות שלה. פדגוגיה משתקת זו גורמת בין השאר להדרתו של העיסוק בפילוסופיה מהמרחב החינוכי – מגן הילדים ועד מערכת הכשרת המורים בישראל. טענתי היא שפדגוגיה של פחד מפני חשיבה, בעיקר מפני חשיבה פילוסופית, מניעה את מערכת החינוך שלנו ובאה לידי ביטוי מובהק בפרקטיקה של מדידה והערכה.

יש לעצור את המסע לעבר הבחינות ואת ההתמכרות לליגות ההערכה והמדידה, פנימיות וחיצוניות, ישראליות ובינלאומיות, ולעודד עיסוק בשאלות גדולות, שאלות פילוסופיות הנשאלות על ידי ילדים (גם אם אינן מנוסחות בקפידה). עיסוק זה דורש מאתנו, המבוגרים, נכונות להיפרד מידענות מקובעת ומקבעת, מאמיתות כוזבות, מסמכות; עלינו להעמיד שאלות מעוררות חשיבה במרכז הפעילות החינוכית שלנו.

זהו מהלך מרתיע. הוא תובע מאתנו לחזור לנקודת המוצא – פתיחות ראשונית, חשיבה רעננה, הטלת ספק – ולאפשר לילדים מרחב חינוכי חופשי ובטוח שבו יוכלו לשאול שאלות טריות ופוריות אודות עצמם, אודות חייהם, אודות סביבתם, אודות העולם שהם חווים בדרכם המיוחדת. הוא תובע מאתנו להיפרד מהשתלטנות שלנו ולפנות מקום לתמימות היוצרת של התלמידים, תמימות שהיא מצע פורה לשאלות מהותיות החושפות את העושר האנושי. גישה זו דוחה את הגישה של "הילד יבין לכשיגדל" המכוננת את הילד כ"מועמד לדעת", כ"מועמד לבגרות".

יש לעצור את המסע לעבר הבחינות ואת ההתמכרות לליגות ההערכה והמדידה, פנימיות וחיצוניות, ישראליות ובינלאומיות, ולעודד עיסוק בשאלות גדולות, שאלות פילוסופיות הנשאלות על ידי ילדים

מרחב חינוכי כזה נותן לגיטימציה לחקירה פילוסופית, חקירה שאינה מתמקדת בתשובות אלא בשאלות, שאלות ללא גבולות, בעיקר ללא גבולות ששורטטו מראש על ידי תוכניות הלימודים. גישה כזו נותנת לגיטימציה לשהות במרחב של אי-וודאות מתמשכת ולא, כנהוג, במרחב של וודאות מפוברקת. התגובות שלנו, המחנכים, על שאלותיהם של ילדים יכולות לעצב מרחב החינוכי כזה, מרחב המזמין דיון פילוסופי משוחרר ומעמיק. לעתים קרובות כל כך, במסווה של חוכמה וניסיון הנובע מחרדה לאבדן שליטה, אנו חוסמים את התפתחותה של החשיבה הפילוסופית הילדית, חשיבה שבה ילדים נוגעים בשאלות ראשוניות, טהורות, שטרם תובנתו לשאלות בנליות המועמדות להערכה ומדידה. היא תובעת מאתנו להפסיק להטיל צל ידעני מאיים על עולמם של ילדים; היא תובעת מאתנו צניעות ונכונות לאפשר לילדים לצעוד לבדם בתוך ג'ונגל של שאלות ללא צורך להגן עליהם, להגן על עצמנו, להפחידם. היא תובעת להניח, לעזוב, לסמוך ולתמוך.

בעולם שבו פחד קיומי מפני פגיעה גופנית ונפשית נוכח בעוצמות כה גדולות, היכולת להניח לילד, אפילו במישור הפילוסופי המטפורי, הפך כמעט לבלתי אפשרי. המתנגדים למתן חופש פדגוגי-פילוסופי טוענים כי הוא מבלבל, והבלבול מסוכן; ילדים אינם חסינים מפניו ועלולים להגיע למקומות רעים.

שתי העמדות החינוכיות – המגוננת-חוסמת והמאפשרת-משחררת – מתייצבות אפוא בצדי המתרס החינוכי.

מגעי הרבים עם מחנכים במסגרת התוכנית פילוסופיה עם ילדים מאשרים לי בכל פעם מחדש את התובנה שהמבוגרים משכפלים את הפחד שירשו מקודמיהם והפכוהו לפדגוגיה משתקת; פדגוגיה המונעת את זרימתה של השאילה הפילוסופית הנדרשת לצעירים כחמצן. פדגוגיה זו "מנרמלת" את הצעירים ומדכאת את רצונם הטבעי, האנושי, לחיות חיי רוח פעילים, חקרניים, שואלים.

יותר מכך, בעידן הנוכחי, שבו הטכנולוגיה והישגיה משתלטים על הפעילות האקדמית והמחקרית, הפעילות הרוחנית האנושית, הטבעית, מגורשת מאתרי החינוך ונתפסת כ"פלספנית", כ"חופרת", כלומר מכבידה ומיותרת. בעולם שבו הכול מדיד וסחיר, היכולת לחשוב מחשבה טהורה, נטולת רווח, מודרת כפעילות "הזויה" ו"בלתי רלוונטית".

המבוגרים ייצרו את תיאוריית האדם הקטן, החלקי, שלפיה ילדים צעירים הם בני אדם קטנים וחלקיים המועמדים – אם יתחנכו כיאות – לחברות בחברת המבוגרים הגדולים, השלמים. מועמדות זו מטילה ספק בכשירותם האינטלקטואלית והאתית וביכולתם לשאול שאלות ראויות, מהותיות. תיאוריה זו מתוחזקת על ידי פרדיגמת ההתפתחות הפסיכולוגית של פיאז'ה ופסיכולוגים חינוכיים שהלכו בעקבותיו לפיה ילדים אינם מסוגלים ואינם נוטים לחשוב באופן מופשט, פילוסופי. וכך, במקום שאלות אותנטיות של ילדים, באות "שאלות בית ספר" של מבוגרים, הממוסדות במטות, באגפים, במחלקות, בתקנות, בתוכניות לימודים, במקצועות לימוד, בבחינות, בהערכות ומדידות. אכן, ממסד שלם מופקד על גירוש החשיבה הפילוסופית של תלמידים ומורים ממערכת החינוך.

מבוגרים העוסקים בחינוך, בעיקר מורים, הפכו לקורבנות הממסד זה – וליצרניו. הם מסתגרים מאחורי חומות של ידע וסמכות מקצועית המונעות מהם חשיבה ביקורתית – בעיקר עליהם עצמם ודפוסי הפעולה שלהם. הם משליכים על הילדים את הנוקשות הממוסדת שלהם ומכחישים את יכולתם לחשוב, לחקור וליצור. הילדים ה"מוכחשים" במרחב הבית ספרי מוצאים לעתים פורקן פילוסופי במרחב הווירטואלי שם הם שואלים בקהילות חקר ספונטניות שאלות יסודיות כגון "האם לעולם יש התחלה, ואם כן – מתי ואיך התחיל?"; "האם כל זה חלום או מציאות – ואיך אפשר להבדיל ביניהם?"; "מהו טוב ומהו רע – ומי קובע?".

על מערכת החינוך לתת מקום לחשיבה של ילדים, חשיבה פילוסופית אותנטית. גישה  כזו תביא לעולם החינוך ואולי אף לחברה כולה רוח חדשה. יש לשחרר את רוחם של הילדים. לשם כך יש להשתחרר מהפחד.

המבוגרים ייצרו את תיאוריית האדם הקטן, החלקי, שלפיה ילדים צעירים הם בני אדם קטנים וחלקיים המועמדים – אם יתחנכו כיאות – לחברות בחברת המבוגרים הגדולים, השלמים.