מאת אריה
קיזל
מסע
הפרסום המתוקשר משרד החינוך תחת הכותרת "קיצור החופש הגדול" (אף כי זו
חופשה ולא חופש) הוביל לגל תגובות נלהבות של הורים, בעיקר אלה הטוענים שהם נתונים
לעול כלכלי כתוצאה מהצורך להעסיק את ילדיהם בחופשה. חלק מהתגובות הנמהרות לא ירדו
לעומק ההבדל בין הארכת שנת לימודים לבין קיצור החופשה הגדולה ולא הבחינו שמשרד
החינוך מציע תכנית ראשונית לקייטנות לא ברורות ולא מתוכננות (עדיין).
גל
תגובות השמחה מטריד משום שההורים נכנעו לנרטיב הכפוי של שעות העבודה המרובות כגזירת
שמיים. נרטיב זה הופך את הילדים לטורח ו"אחזקתם" לפיכך הפכה לצורך ולא
לרצון. ילדים לא מעטים מהרהרים כעת בקול רם האם הם אמנם לטורח עבור הוריהם. סוגיה
זו צריכה להטריד את ההורים ואמורה להטריד עוד יותר את משרד החינוך.
הילדים גם הפכו לקולות מושתקים. צרכיהם האמיתיים הפכו לבלתי
רלוונטיים. אחד הצרכים הברורים שלהם הוא דווקא חופשה מבית הספר. זו נדרסה תחת כזב
אי חשיבותה. נכנענו למרחב מובן מאליו שבו חופשה מלימודים הפכה מגונה ויש לכובשה
ועדיף בזול.
אנשים צעירים (כמו מבוגרים) צריכים חופשה כחלק משחרורם העצמי מעול
מסגרות כפויות וחונקות אשר ברובן מדכאות את יצירתיותם, מונעות את התפתחותם החשובה
ממיקומם במבחנים בינלאומיים.
נדרש דיון רחב אודות חשיבות שבירת מסגרות חינוכיות באמצעות חופשה.
שבירה זו מכונה בעולם Unschooling ומיוצגת על ידי תנועה רחבה המבקשת לראות גם
בנעשה מחוץ לכתלי בית הספר מציאות רלוונטית התורמת להתפתחות ומעניקה
לחופש מתהליכי הוראה ולמידה ממוסדים מקום כחלק מצמיחתם הבעית ואינטלקטואלית.
תנועה זו אינה זוכה בישראל לעדנה בגלל קונפורמיות
החינוך הישראלי, קשיחותו התודעתית המקבעת את המחשבה כי למידה מתבצעת רק בין כתלי
בית הספר. בלמידה מחוץ לבית הספר בחופשה הגדולה יש בחירה, העמקה שבמסגרתה לצעירים
יש אפשרות לשאול גם שאלות על עצמם ועל חייהם ולא רק לקבל תשובות מוכנות מטקסטים או
ממבוגרים. זו למידה לגיטימית וחשובה. יש בה גבולות רעננים שכיום ניתן להרחיבם. לא
תמיד חייבים לתרגם מרחבים אלה לכלל מסגרות מקובעות (כמו קייטנות) הדורשות כסף או
מסגרות בילוי (קניונים, מלונות) בזבזניות להחריד השואבות את כספי ההורים והמציירות
את החופש רק בדמות בילוי אין סופי שצניעות אינה אחד מהמופעים שלו. חופשה אינה
חייבת להיות תעשיית עינוג מתמשכת.
החופשה מבית הספר הישראלי יכולה לסייע
להתפתחותם של הצעירים גם כתוצאה מקביעת נייר עמדה שהופץ לאחרונה בכנס אלי הורביץ
לכלכלה וחברה 2013. הנייר מאת ד"ר אמנון כרמון קובע כי "פעולתו של בית הספר במתכונתו הנוכחית אינה
רק בלתי פונקציונאלית אלא גם מזיקה מבחינות חינוכיות וחברתיות חשובות". מסמך
זה סוקר בצורה כואבת את אי עדכניותו של בית הספר הישראלי, את מקובעותו, את חרושת
הציונים וההערכה המיושנת שלו. זהו רק אחד מסדרה של מסמכים ודו"חות המעידים על
כך שבית הספר במתכונתו הנוכחית לא רק מכשיר את התלמידים למאות הקודמות אלא גם
מעודד קונפורמיות מחשבתית ובעיקר יוצר ניכור של התלמידים כלפי המוסד החינוכי
ומדאיג עוד יותר "גישה שלילית כלפי למידה ועיסוק רציני בידע", כדברי
הדו"ח של כרמון (עמ' 8).
אל תוך השיח החוגג את הטופין הכלכלי החדש של
מפלגה חדשה חובה להכניס את התלמידים, את הילדות והנעורים שלהם ולשלול מכל וכל את
הפיכתם לסחורה כלכלית זולה הנסחרת בשוק הפופוליזם הכלכלי.
4 תגובות:
אריה שלום.
נקודה חשובה הראויה גם כן להתייחסות:
זמן החופשה הוא זמן עצירה, מחשבה ובניה מחדש, הן לעולם המבוגרים אשר מתכנן את השנה החדשה בכל רמות בית הספר, וזהו גם זמן הפסקה התרעננות והופעה מחדש של התלמידים.
אפשר להתווכח על כמות ימי החופשה (שאגב ישראל בהחלט ממוצעת בהשוואה למדינות אחרות החברות בOCED), אך לאחר החופשה התלמידים באים בוגרים יותר, ורעננים יותר.
ליאור
אהבתי מאוד אריה. רוח רעננה של מודעות והקשבה לצרכים הרגשיים.
תודה.
אריה שלום,
כרגיל, אני רואה חשיבות גדולה בעמדה שאליה אתה מתיחחס בביקורתיות וברגישות. הרי זה שיקוף מדויק של תרבות התעשייה(הגבוהה) הישראלית, בה שעות נוספות הן חובה בלתי כתובה, חופשה היא חוצפה ועוולה למעסיק ולקליינטים, פנאי הוא מילה נרדפת לצרכנות ומנוחה היא מילת גנאי.
תודה,
איילת ב.
ד"ר אריה. זוהי הפריבילגיה שלך ככותב וכאיש רוח לומר דעתך אך לא לרדת לפסים מעשיים. כאשר בא אדם פרקטי הממונה על תקציבים וכו' מחויב הוא להכניס שיקול זה בסך החלטתו. כך בעניין החופשה כך בעניין התעודות והציונים(מובטחני שאם אחד מקרוביך יצטרך טיפול רפואי על ידי רופא לא תרצה לשמוע שהרופא ללא תעודה ו"רק" מוערך מאוד על ידי הדיקן ומנהל מחלקת הכירורגיה בבית החולים, שהוא אדם נפלא, שהוא תומך בעניים שלוש פעמים בשבוע) מידות טובות זה חשוב אך תעודות לא פחות.
תודה על התייחסותך.
הוסף רשומת תגובה