ההרצאה האחרונה של פרופ' אילן גור-זאב (4.1.2012)

 גור-זאב בעת הרצאתו בחדר 363 

פרופ' אילן גור-זאב (1955 - 2012): באומץ ובאהבה

בשבת 31 בדצמבר 2011, במעבר בין השנים, סביב מיטתו של פרופ' אילן גור-זאב במחלקה הכירורגית בבית החולים רמב"ם, העליתי, בחשש גדול, את הרעיון של קיום מפגש פרידה. אילן שקרא לי בדחיפות אל מיטתו כדי להעביר אלי צוואה מפורטת ביותר, שוחח ארוכות על החיים, על המוות, על האנשים, על האקדמיה ועל שיקרה אחרי לכתו. "אולי בעצם אנחנו לא נפרדים", אמר ודמעה בקצה עיניו. גופו היה כה צנום ואולם צלילותו היתה כתמיד חזקה ונוכחת. היה זה מפגש קורע לב. הוא היה טעון ברגשות אישיים חמים וגם בדברים נוקבים על דברים שיישארו אחריו. ברקע ריחף לו המוות, האין. הימים הבאים היו ימים של תכנונים של המפגש, ריצה כנגד השעון. ביום שלישי, 3 בינואר הועבר גור-זאב לבית החולים האיטלקי בחיפה. באותו יום אמר לי בקול סדוק: "אדבר על אהבה, על אפשרות קיום האקדמיה בתנאים הבלתי אפשריים ועל החיים הראויים". הוא הוסיף עוד התלבטות או שתיים וביקש שארשום את הנושאים בסדר יורד. האהבה, החיים הראויים אל מול המוות שהמתין בשער, הרהרתי לעצמי. 
ביום רביעי, 4 בינואר 2012, בחצות היום,  נכנס גור-זאב בשערי חדר 363 של הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, ביתו האקדמי, כשהוא יושב על כסא אלונקה, כדי להשמיע את הרצאתו האחרונה בפני סגל האוניברסיטה והפקולטה, קולגות, תלמידי מחקר וחברים. גור-זאב, שחלה במחלה חשוכת מרפא, נשא את ההרצאה בקול חלש אבל כדרכו, בביטחון ובאומץ. לאחריה נפרד, במשך דקות ארוכות, משורת העמיתים שהגיעו להביע בפניו את אהבתם ולהעניק לו חיבוק חם. 
בצאתו מבנין הפקולטה, טרם עלייתו לאמבולנס שהחזירו לבית החולים, כשהוא מקבל חמצן אמר: "תודה. זו היתה פרידה ראויה. אני כה שמח על כך" וחייך את חיוכו המבויש. הוא היה חלש אך צלול. אז גם הביע את הסכמתו ונתן את רשותו שאביא כאן את דבריו בעריכה קלה. ביום חמישי, 5 בינואר 2012, בשעות הבוקר, הלך לעולמו גור-זאב. ביום שישי, 6 בינואר 2012, בצהריים הובא לקבורות בבית העלמין גן עדן בקיבוץ עין כרמל בסמוך לקבר אמו ואחיו. ב-10 בפברואר 2012 נערכה אזכרת השלושים וגילוי המצבה. גשם שוטף ירד בבית העלמין והטיפות היכו את מצבתו של אילן שעליה נכתב: "להתראות כהרף עין... באומץ ובאהבה". הפרידה קשה, כואבת ובלתי נתפסת.

אריה קיזל

פרופ' עפרה מייזלס: "אני בעיקר שמחה על ההזדמנות שאילן זימן לנו להגיד שלום, להיפגש,
לראות את המוות נכוחה ולא להיבהל". במפגש הפרידה עם גור-זאב (תצלומים: אוניברסיטת חיפה)

ראשית לכל, תודה לחבריי, לידידיי ולחברותי על שבאתם להיפרד. חשוב היה לי – כמעט הייתי אומר  חשוב מכל להיפגש, לעשות את הדרך הזו – וחשוב לא פחות להיפרד ופי כמה חשוב בעיניי – להיפרד נכון. אומר כמה דברים על תחילת הדרך ומדוע הפגישה היא כה חשובה.

האוניברסיטה אינה מקום עבודה ועשייה אקדמית אינה למקצוענות גרידא.

זהו אידיאל לאפשריותם של חיים בעידן שכזה, בעולם שכזה שבו אין אינסטנציה עליונה, שאין מקום או תנאי אפשרות לגישה פרוגרסיבית או לטלוס, שההבחנה בין ראוי לבלתי ראוי, לגבוה ונמוך הופכת בעייתית, במיוחד כאשר נדרשות הצדקות מול חברינו הפרוגרסיבים החדשים.

מואדי חליסה ועד אוניברסיטת חיפה

מבחינתי לעשות את הדרך מוואדי חליסה למה שעשינו, שעשיתי,

פירושו של דבר – כנגד כל הנסיבות – לחיות חיים ארוטיים,

להתעקש על משמעות ראויה יותר, 

בתוך החגיגה של חוסר השחר

 ונחגגותה של אי המשמעות מסביב.

התחלתי בוואדי חליסה.

נולדתי אילן מלך וילצ'אק עם הפרימוסים שננטשו שם והדיירים החסרים והבכי שהיה בין הקירות על יושביהם שאינם.

אבל לא פחות מזה, הבכי שבקע מהדירות הסמוכות של מי שהתפוגגות סדר היום והלילה אפשרה להם את שיבת הזיכרונות של אלה שנשארו שם.

היו שם קריאות שבר,

השתגעויות

 והיו שם אנשים שהיו צריכים לאסוף עצמם כדי להקים חיים נורמליים בחברה דמוקרטית והומניסטית ככל האפשר. 

אבי הוא אחד מהניצולים, מאותן גוויות ממחנה מטהאוזן.

כבר אז הבנתי שמעבר להתארעויות הללו ומעבר למשחקים חדשים או הרפתקאות נחמדות יש דבר גבוה יותר – הנשגב. 

הוא היה זימון ממשי לגבי, כבר בגיל ארבע-חמש בתור אילן וילצ'אק.

וכך, בגיל שש-שבע מצאתי עצמי, 

בכפר אתא של אותם ימים, 

לא הולך לבית הספר 

אלא קורא שני ספרים ביום.

ההתגברות על מה שיש יחד עם אהבת החיים הדריכו אותי

וכאשר בנו את אוניברסיטת חיפה (אותו מגדל פלוצנטריסטי שעליו כתבתי כמה דברים בהמשך)

ידעתי שזה המקום שעלי להגיע אליו –

מקום שבו החיים הארוטיים בתוך עולם שהוא בעיקרו אנטי-ארוטי הם חיים שיש בהם אידיאל שמוטל עלי לממשו.

ולכן כשהגעתי מחו"ל בגיל עשרים ושתיים/עשרים ושלוש, בלי תעודות כלשהן (היתה עלי רק תעודת לידה) מי רצה להסתכל עלי?

סופיה מנשה [פרופ' להיסטוריה] הבינה שלפחות כדאי להזמין אותי לשיחה.

נדבר עם הבחורצ'יק, אמרה ונראה.

וכך, בלי תעודות, התחילו החיים הנפלאים ביני לבין אוניברסיטת חיפה. 

תודה על ההזדמנות האין סופית הזו.

משם התפתחו הדברים כשאני מתעקש למצות את האפשרויות האינטלקטואליות בתוך המרחב האקדמי – מה שהפך למשימה בלתי אפשרית, הן בגלל התהליכים הגלובליים והישראליים של השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל.

לכן זה לא מקרי בעיניי שלפני שתי מערכות בחירות עלתה מפלגה שפיזרה אין סוף סטיקרים שבהם נכתב "אני אספסוף גאה" ושהמילה 'פרופסור' היא איום מסוכן לגביה.

"ממקום של אהבה". מילותיו האחרונות של גור-זאב בהרצאתו 

חינוך לחציית גבולות, לחיים בסדקים כביטוי של אהבה

אני שואל את עצמי גם היום

איך לחנך את צעירנו וכן, גם את עצמנו?

עלינו להתעקש למען מאבק על חיים ראויים כנגד האימפרטיבים של המציאות.

אעיר הערה: המציאות אינה פוסט-מודרנית בלבד.

היא פרה-מודרנית ובאותה מידה גם מודרנית.

רהט, אופקים, חדרה וחלקים גדולים של חיפה אינם פוסט-מודרניים.

ומול זרמים גדולים שמלווים את המציאות יש תגובות-נגד עזות

והעובדה שאין מציאות אחת אלא זירות סוציו-אקונומיות שונות

שבולעות זו את זו,

שמשפיעות זו על זו,

היא פתח לתקווה של חינוך לחיים בין לבין,

של חינוך שידריך את ילדינו איך לחצות גבולות חברתיים,

איך לא להיות קורבנות גרידא

ולא לשתף פעולה עם הפרי הרגיל של מערכת החינוך שהוא יצרן החינוך המנרמל

של קורבנות המשעתקים את השיטה.

אלה ילדינו שמוצאים דברים תפלים באתרי אינטרנט

ומקבלים פתרונות שהם חלק מהשיטה עצמה

בדיוק כמו רזיסטנס,

כמו תרבות הניו-אייג' שהיא כביכול תגובת-נגד אך למעשה חלק מהתרבות הקפיטליסטית והמלווה אותו.

אני אומר שעלינו לחנך את צעירנו ואת עצמנו

לחציית גבולות,

לחיים בסדקים,

במעבר.

אלה לא יהיו אפשריים אם לא יהיה מקום לארוס.

כל מפגש אנושי הראוי לשמו חייב לכלול נקודת מפגש שיכולה להיות ביטוי של אהבת חיים, אהבה. כמובן שאפשר לתעל את אהבת החיים לאין ספור כיוונים. גם הפשיזם ידע לדבר על אהבה.

אבל אני מדבר על אהבת החיים עם אחריות לאחרים ואחריות

הן כמושא להתגברות אלה על אלה,

הן כשותף לא לשעתוק העצמי ולא כאמירת הן לסדר הקיים,

אלא כהבנה שהסדר הקיים ואני כפי שאני

הן נקודות מוצא למימוש האהבה.

לפיכך, הוא חייב להיות מאלתר ולא דוגמטי,

להתגבר על כל דוגמה.

לא להיבלע לנוכח הפיתוי של החינוך המנרמל האומר 'בואו היבלעו'

הוא פיתוי נוכח

והצלחתו ניכרת

גם במסגרת פולחן האינדיווידואליזם.

אהבה, אהבה ואהבה שחייבים להתבטא באופן קונקרטי כאחריות לפעילות משותפת,

כסירוב לשתף פעולה במקרים מסוימים,

שיש להם אופק גבוה יותר מאשר הסדר הקיים.

אינני יודע עד כמה רבים מכם הצליחו להתגבר על הקשיים שהערמתי בכתיבתי בפני הקורא,

בוודאי לא רבים, 

אך על תמה אחת אחזור כי היא קשורה לענייננו.

את האהבה,

נוכחות הארוס

צריך לראות ביחס לאויבו הגדול ולבן לווייתו הקרוב וזו התשוקה לשיבה הביתה,

אל האין.

כך מתחיל הסיפור כולו.

הארוס יוצר הפרעה לקונטינום של האין.

אנכסימנדר ידע כבר במאה השישית שהיש הוא שערורייה,

שהמצב האידיאלי הוא האין

ולכן כל יש הוא חומרי ולא מופשט,

זמני ולא מוחלט.

על הקיום לפיכך נענשים.

הוא נענש פעמיים. עונש אחד – חורבן העולמות, בבחינת 'מגיע להם' והעונש השני, חמור לא פחות, להיוולד מחדש.

תפיסתי שונה: 

היש הוא המפגש עם הנפלאוּת.

הולדתו של היש באהבה

 ותכלית הקיום הוא באהבה עם התשוקה לשוב אל האין.

ביטויי אין ספור לה: מהתאבדות ועד הקונצנזוס.

היחדנס הזה,

השיבה לרחם,

האתנוצנריזם,

אחדות השורה,

לא שבכל סיטואציה אחדות אינה ראויה.

היא חשובה מאין כמותה ובה צריך להנכיח את האהבה אבל באופן שמשגיב,

שמאפשר לנו להשתבח תוך כדי ביקורת על מה שהיינו,

שהננו.

מתפתחות אפשרויות נוספות לחינוך שמאתגר את הנורמליות,

שמאתגר את ההשתקעות שלנו באופנות ובזהויות הקפואות. 

נפתחות דלתות חשובות לחינוך לאהבה.

ואם אני יכול לסיים חלקי במפגש הזה שבו אני נפרד מכם אחרי כל כך הרבה שנים של תשוקה להיות חלק מהעשייה הזו -

אז אני אומר לכם שלום ותודה אין סופית

על האפשרות להיות חלק מהחבורה הזו,

מתוך תקווה שתמשיכו לחנך לביקורתיות, 

לחנך להתעלות 

אבל קודם כל 

ממקום של אהבה.



עוד על המפגש ועל קריאתו-תביעתו של אילן גור-זאב לקיומה של "אקדמיה הומניסטית" בכתבתה של דפנה ליאל בחדשות ערוץ 2

ההרצאה האחרונה בתרגום לאנגלית

האתר של פרופ' אילן גור-זאב ז"ל

לקראת קץ החינוך הישראלי? מאת אילן גור-זאב

אפשריותה/אי-אפשריותה של שפה חדשה בחינוך

בעקבות הספר קץ האקדמיה בישראל

אילן גור-זאב בתכנית "אפקט הפרפר"

נשיא אוניברסיטת חיפה, פרופ' אהרון בן-זאב עם גור-זאב 

חברי סגל הפקולטה לחינוך והאוניברסיטה מוחאים כפיים לגור-זאב עם תום הרצאתו

 גור-זאב עם אשתו, אלונה 

גור-זאב עם בנו, נמרוד 

דברים לאילן / מאת אריה קיזל הוקרא בלוויתו של פרופ' אילן גור-זאב, בית העלמין "גן עדן" בקיבוץ עין כרמל, 6.1.2012 פורסם בעיונים בחינוך (יולי 2012, תמוז תשע"ב), גיליון מס' 6, עמ' 10 - 13 אילן היקר, אני עומד מול ארונך היום מביט ושואל: למה? למה כל כך מהר? למה פעלו כאן מהירויות העל? למה הקדים הקץ? למה לא האריך הרגע? למה נגדעו הקשב, הדיבור, הכוונה, הרצינות והמקוריות? בין היש לאין – שניה. בין היותך לאינך – כאב חד הקורע ופוצע. בין האור לשחור – הרף עין. כבר תשע בערב ואני צועד במסדרונות הפקולטה לחינוך ורגלי נושאות אותי לחדרך. חושך, שקט מסביב. הצל הכבד מכסה את הכרמל ומשחיר את העצים. קר ואני עומד מול שמך על הקיר בקצה המסדרון. החדר נעול. רגליי קפואות וראשי נסער עלי. איני מסוגל להאמין כי לא ייווצר כאן מה שנוצר, שלא ייבנה כאן מה שנבנה, שלא ייפגשו כאן מי שנפגשו, שלא ייכתב כאן מה שנכתב. כך נקרעה לה הרעננות המחשבתית וניתק הזעם האינטלקטואלי השוצף והגועש כך כבה נר התמיד של הרוח החופשית ונדם קול הביקורת והאהבה שלך. כבר שבוע אנו בתוך סחרחרת ואני מנסה לעוצרה אבל, אילן, אותך אי אפשר לעצור. כבר קרוב לעשרים שנה אני מנסה לאחוז באותה סחרחרת שיש בה חמיקה גדולה וגם הבטחה גדולה. ואתה כחמקן - בורח. אל הפואטי אל הארוטי אל האופטימי ואל הפסימי אל ההתגברות ושורשי הנרמול אל הארוס והאלתור. אינך מחויב לקונקרטיות אלא רק אל הנשגב שבהמשגה וכל ניסיון לעצור את הסחרחרת החומקת שלך צפוי לכישלון. כל תלמידיך שהצליחו במאמץ והבינו ועמיתיך שאהבו – אהבו את האומץ שלך שלא להיכנס לתוך התבניות היצוקות והקונפורמיות אלא את היכולת לגלות מהם תוך חיוך מבויש ומבט נוקב שיכול היה להפתיע ולהקפיא כאחד. אלה שהבינו את הרעיון בתחילת המשפט ונפעמו - איבדוהו בהמשך כי היה צורך להשגיב כדי לעקוב לעמול קשות כדי לתפוס. זהו העמל האינטלקטואלי שבו עבדת והעבדת. אין מן המוכן, יש להתאמץ כדי להגיע אליו, לחתור אליו. אין להשתכשך בים ההסכמות והבינוניות אלא לבקר ולחצוב נתיב חדש. יש לגלות רגישות ולהצליב ויש לדאוג. כל הזמן לדאוג לאנושות, להומאניות, לאוניברסיטה, לרוח החופשית, למשפחה. המלאכה האמיתית שלך היתה לחתור בים סוער של רעיונות ולהימנע מלעצור על איים מלאכותיים של שיטות מחקר בדוקות ומסקנות תקפות. אלה הביאו בך בת צחוק נדירה של ציניות כי לא היתה בך ציניות אלא רצינות תהומית לאנושות, ליהדות, למשפחתיות ולסובבים אותך. ולכן היית עבור רבים בארץ, גם בעולם, גם באוניברסיטה, גם בפקולטה, מעיין שצריך לשוב אליו וכל אחד מצא בך כתובת ומענה. אבל רק אם הצורך היה רציני ואמיתי. ולכן היית נדיר ולנו היה למי לשאת עיניים אל מי לפנות אל מי לבוא כדי לנהל שיחה הגונה שבמהלכה נצנצה הפליאה וזרחו רגעי האושר אל מי לבוא כדי להיספג בחום אנושי קורן, בהשראה ובאהבה. היית נדיר כי הבטת מחדרך שבקצה המסדרון אל כולנו כאב מודאג ואנו חשנו לעיתים כמו ילדים הנדרשים לעשות מאמץ נוסף מאמץ נוסף להשתדל ולהיות יותר. לא תמיד היה קל. למה חייב להיות קל?, אמרת-שאלת ולא הוספת. כך גם היית אב מודאג ואוהב להדס, לנמרוד, לקילא ובן זוג מאוהב לאלוני. כך גילית אותם כל פעם מחדש והפלאת בהבנת היקר שמקיף אותך. כבר אחרי חצות ואני פותח את אלבום התמונות והמפגשים המשותפים מעשרים השנים האחרונות. הדפים מתפרקים וגדושים. המוני רגעים קטנים שנדמה לי כי מביאים לתמונה אחת וגם היא חומקת לי. האם זה הלילה ללא שינה עם כתבי היידגר ברחוב נחמיאס או שמא זה הסמינר הפקולטתי שצלל לנבכי הדיאספוריות המסתורית ואולי זו התביעה לשאלות בכינוס הפקולטה או החיבוק החם לתלמידים שהפתיעוך בחלוק בית במסיבת הפרופסורה או העבודה בחצר הגינה החדשה והנטיעות הטריות או שמא זו השיחה על הפלא שבגילוי המחודש של אהוביך, נמרוד והדס או שמא אותה שיחה שבה אמרת: אתה יודע, אני לא כותב כמו פעם וקולה של קילא נשמע ברקע והצחוק שבקע מגרונך כשאמרתי – אילן, אתה אבא לילדה בת 4 שמטפסת עליך. אי אפשר לכתוב עם ילדה בת 4 שמטפסת עליך, עכשיו צריך להיות איתה. ואולי זו ההרצאה שבה קראת לכולנו להבין שלא נדמו האנטישמים אלא הם רק חדשים ורעננים וגם פרוגרסיביים. כבר שבוע לא נעצרת הסחרחרת ואני עובר בין הדפים שהותרת בידיי כצוואה אקדמית ארוכה, מחייבת, כבדת משקל ועמוסה באחריות. במילים מדויקות, מדודות ומהודקות הטלת תפקידים ברורים וביקשת שאעשה את דרכי כדרכי. לעולם לא לבנות בית, לעולם להיפתח לרוח החופשית שמבקשת לצאת אל המרחב ולחזור ממנו עם שאלה חדשה. ואז הגיעה ההרצאה האחרונה שבה מסרת בידינו פיקדונות ומחויבות ושוב, כאב מודאג, הותרת צוואה – לאקדמיה הומניסטית, קראת. ולאהבה. ולחינוך שכנגד ונגד הנרמול וההישאבות למובן מאליו. כל כך אתה. לאחר הרצאתך בפקולטה, עד בוא האמבולנס, עוד הצלחנו נמרוד ואני לשוחח עמך. נגעתי בראשך וליטפתי. והבטתי בעיניך הטובות והמבוישות וחייכתי אליך. היה נדמה לי שיש שם גם חיוך שלך, כתמיד. אמרתי שנפגש בקרוב. ושוב חמקת לי, אל תוך האמבולנס. אבל אתמול בבוקר נמרוד הודיע שלא תהיה עוד פגישה. ואני רק רציתי לשאול אותך עוד שאלה אחת בלבד, שאלה ששכחתי לשאול אותך: אילן, מורי היקר, האם אמרתי לך אי פעם שאני כל כך אוהב אותך?

אילן גור-זאב ואריה קיזל בכנס בחיפה, מאי 2011

דברים לאילן / מאת אריה קיזל

הוקרא בלוויתו של פרופ' אילן גור-זאב, בית העלמין "גן עדן" בקיבוץ עין כרמל, 6.1.2012

פורסם בעיונים בחינוך (יולי 2012, תמוז תשע"ב), גיליון מס' 6, עמ' 10 - 13

אילן היקר,

אני עומד מול ארונך היום מביט ושואל: למה?

למה כל כך מהר?

למה פעלו כאן מהירויות העל?

למה הקדים הקץ?

למה לא האריך הרגע?

למה נגדעו הקשב, הדיבור, הכוונה, הרצינות והמקוריות?

בין היש לאין – שניה.

בין היותך לאינך – כאב חד הקורע ופוצע.

בין האור לשחור – הרף עין.

כבר תשע בערב ואני צועד במסדרונות הפקולטה לחינוך ורגלי נושאות אותי לחדרך.

חושך,

שקט מסביב.

הצל הכבד מכסה את הכרמל ומשחיר את העצים.

קר ואני עומד מול שמך על הקיר בקצה המסדרון.

החדר נעול.

רגליי קפואות וראשי נסער עלי.

איני מסוגל להאמין כי לא ייווצר כאן מה שנוצר,

שלא ייבנה כאן מה שנבנה,

שלא ייפגשו כאן מי שנפגשו,

שלא ייכתב כאן מה שנכתב.

כך נקרעה לה הרעננות המחשבתית וניתק הזעם האינטלקטואלי השוצף והגועש

כך כבה נר התמיד של הרוח החופשית ונדם קול הביקורת והאהבה

שלך.

כבר שבוע אנו בתוך סחרחרת ואני מנסה לעוצרה

אבל, אילן, אותך אי אפשר לעצור.

כבר קרוב לעשרים שנה אני מנסה לאחוז באותה סחרחרת שיש בה חמיקה גדולה וגם הבטחה גדולה.

ואתה כחמקן - בורח.

אל הפואטי

אל הארוטי

אל האופטימי ואל הפסימי

אל ההתגברות ושורשי הנרמול

אל הארוס והאלתור.

אינך מחויב לקונקרטיות אלא רק אל הנשגב שבהמשגה

וכל ניסיון לעצור את הסחרחרת החומקת שלך צפוי לכישלון.

כל תלמידיך שהצליחו במאמץ והבינו ועמיתיך שאהבו –

אהבו את האומץ שלך שלא להיכנס לתוך התבניות היצוקות והקונפורמיות

אלא את היכולת לגלות מהם תוך חיוך מבויש ומבט נוקב שיכול היה להפתיע ולהקפיא כאחד.

אלה שהבינו את הרעיון בתחילת המשפט ונפעמו - איבדוהו בהמשך כי היה צורך להשגיב כדי לעקוב

לעמול קשות כדי לתפוס.

זהו העמל האינטלקטואלי שבו עבדת והעבדת.

אין מן המוכן, יש להתאמץ כדי להגיע אליו, לחתור אליו.

אין להשתכשך בים ההסכמות והבינוניות אלא לבקר ולחצוב נתיב חדש.

יש לגלות רגישות ולהצליב

ויש לדאוג.

כל הזמן לדאוג לאנושות, להומאניות, לאוניברסיטה, לרוח החופשית, למשפחה.

המלאכה האמיתית שלך היתה לחתור בים סוער של רעיונות ולהימנע מלעצור על איים מלאכותיים של שיטות מחקר בדוקות ומסקנות תקפות. אלה הביאו בך בת צחוק נדירה של ציניות כי לא היתה בך ציניות אלא רצינות תהומית לאנושות, ליהדות, למשפחתיות ולסובבים אותך.

ולכן היית עבור רבים בארץ, גם בעולם, גם באוניברסיטה, גם בפקולטה, מעיין שצריך לשוב אליו וכל אחד מצא בך כתובת ומענה. אבל רק אם הצורך היה רציני ואמיתי.

ולכן היית נדיר

ולנו היה למי לשאת עיניים

אל מי לפנות

אל מי לבוא כדי לנהל שיחה הגונה שבמהלכה נצנצה הפליאה וזרחו רגעי האושר

אל מי לבוא כדי להיספג בחום אנושי קורן, בהשראה ובאהבה.

היית נדיר כי הבטת מחדרך שבקצה המסדרון אל כולנו כאב מודאג

ואנו חשנו לעיתים כמו ילדים

הנדרשים לעשות מאמץ נוסף

מאמץ נוסף להשתדל ולהיות יותר. לא תמיד היה קל.

למה חייב להיות קל?, אמרת-שאלת ולא הוספת.

כך גם היית אב מודאג ואוהב להדס, לנמרוד, לקילא ובן זוג מאוהב לאלוני.

כך גילית אותם כל פעם מחדש והפלאת בהבנת היקר שמקיף אותך.

כבר אחרי חצות ואני פותח את אלבום התמונות והמפגשים המשותפים מעשרים השנים האחרונות.

הדפים מתפרקים וגדושים.

המוני רגעים קטנים שנדמה לי כי מביאים לתמונה אחת וגם היא חומקת לי.

האם זה הלילה ללא שינה עם כתבי היידגר ברחוב נחמיאס או שמא זה הסמינר הפקולטתי שצלל לנבכי הדיאספוריות המסתורית ואולי זו התביעה לשאלות בכינוס הפקולטה או החיבוק החם לתלמידים שהפתיעוך בחלוק בית במסיבת הפרופסורה או העבודה בחצר הגינה החדשה והנטיעות הטריות או שמא זו השיחה על הפלא שבגילוי המחודש של אהוביך, נמרוד והדס או שמא אותה שיחה שבה אמרת: אתה יודע, אני לא כותב כמו פעם וקולה של קילא נשמע ברקע והצחוק שבקע מגרונך כשאמרתי – אילן, אתה אבא לילדה בת 4 שמטפסת עליך. אי אפשר לכתוב עם ילדה בת 4 שמטפסת עליך, עכשיו צריך להיות איתה. ואולי זו ההרצאה שבה קראת לכולנו להבין שלא נדמו האנטישמים אלא הם רק חדשים ורעננים וגם פרוגרסיביים.

כבר שבוע לא נעצרת הסחרחרת ואני עובר בין הדפים שהותרת בידיי כצוואה אקדמית ארוכה, מחייבת, כבדת משקל ועמוסה באחריות. במילים מדויקות, מדודות ומהודקות הטלת תפקידים ברורים וביקשת שאעשה את דרכי כדרכי. לעולם לא לבנות בית, לעולם להיפתח לרוח החופשית שמבקשת לצאת אל המרחב ולחזור ממנו עם שאלה חדשה.

ואז הגיעה ההרצאה האחרונה שבה מסרת בידינו פיקדונות ומחויבות ושוב, כאב מודאג, הותרת צוואה – לאקדמיה הומניסטית, קראת. ולאהבה. ולחינוך שכנגד ונגד הנרמול וההישאבות למובן מאליו. כל כך אתה.

לאחר הרצאתך בפקולטה, עד בוא האמבולנס, עוד הצלחנו נמרוד ואני לשוחח עמך. נגעתי בראשך וליטפתי. והבטתי בעיניך הטובות והמבוישות וחייכתי אליך. היה נדמה לי שיש שם גם חיוך שלך, כתמיד. אמרתי שנפגש בקרוב. ושוב חמקת לי, אל תוך האמבולנס.

אבל אתמול בבוקר נמרוד הודיע שלא תהיה עוד פגישה.

ואני רק רציתי לשאול אותך עוד שאלה אחת בלבד,

שאלה ששכחתי לשאול אותך:

אילן, מורי היקר,

האם אמרתי לך אי פעם שאני כל כך אוהב אותך?