25 בדצמבר 2010

לקראת קץ החינוך הישראלי? מאת פרופ' אילן גור-זאב

פרופ' אילן גור-זאב


מאמרו של אור קשתי "הוראת המדעים בישראל בקריסה" (הארץ 15 דצמבר 2010) שבו הוא מביא את דברי נשיא הטכניון פרופ' פרץ לביא הינו מאמר חשוב. אלא שהוא נגוע באופטימיות מופרזת ואינו מביא אלא חלק בלבד מתמונת מצבו החמור של החינוך הישראלי, שבמסגרתו אכן הוראת המדעים אינה במצב מעודד כלל אך חלקים אחרים במצב קשה עוד יותר.

מהן אם כן בעיות היסוד של החינוך הישראלי כיום וכיצד יש להתמודד אתן, במידה ואכן התיקון עדיין אפשרי? התשובה לשאלה תתאפשר רק אם נסכים להתייצב באומץ מול אתגרי היסוד. אתגרו העיקרי של החינוך הישראלי הינו הגדרת הייעוד המשותף והחיים הראויים לאורו. החינוך הישראלי הראוי לשמו חייב להיות מסוגל להגדיר, גם אם באופן כללי ביותר: מהו "הטוב הכללי" שעל החינוך הישראלי לחתור אליו? החינוך הישראלי לא זאת בלבד שאינו מתקרב לאפשרות ניסוח מטרותיו העיקריות וייעודו – אל נכון מנכונות זאת הוא מתרחק במהירות מבהילה.

כיום מגמות היסוד המעצבות את אפשרויותיו ואת אתגריו של החינוך הישראלי הן: 1. חברה שהפערים הסוציו-אקונומיים שבה מתרחבים בקצב שאין לו אח ורע בעולם כולו. 2. חברה שבמקביל מחזיקה גם בשיא הפער בין הקבוצות השונות מבחינת הנגישוּת לידע הניתן לכיוּל להישגים אקדמיים מדידים. 3. במקביל להתעצמות הפערים הללו כל המערכת כולה במגמה של ירידה דרמטית, שעל פירותיה מעיד נשיא הטכניון, פרופ' פרץ בראיון שקיים עם אור קשתי.

התדרדרותה של מערכת החינוך מתבטאת בשני תהליכים מקבילים, שבקיצור ניתן לסכמם כך: התנוונות והתבהמות. דעיכה אינטלקטואלית, מזה והתקרנפות מוסרית, מזה. מחקרים משווים הבוחנים את הערכים הדמוקרטיים של ילדינו, מזה ואת היכולות האקדמיות שלהם, מזה ממקמים את ילדינו במקום נמוך מזה שמגיעים אליו ילדי דובאי שלא לומר ילדי סינגפור.

וכאן אנו מגיעים אל העיקר: ממנהיגי החינוך הישראלי נעדר האומץ להתבונן במציאות. קל וחומר שאין כאן עוז לומר את האמת על ילדינו. כיוון שכך נעדר תנאי הכרחי לתיקון המצב; והתגובה הטיפוסית ביותר מתבטאת בהחלטת שר החינוך לפזר לרוח כמיליארד דולר בדמות מחשבים ניידים חינם למורים ולתלמידים בבחינת סלאח שבתי פוסטמודרניסטי. אלא שהמצב הישראלי מורכב עוד יותר: מול עוצמות הכוח היחידי שיש בו פוטנציאל להשית תהליכים ואידיאלים, כלומר, הגלובליזציה הקפיטליסטית ותהליכי ההפרטה שהיא מפרנסת מתעצם בישראל כוח נגדי, כוחו של עולם הג'יהאד; הג'יהאד, הן בגרסתו היהודית הן בגרסתו האיסלמיסטית מתיימר להציג אלטרנטיבה כוללת לגלות הורג האלוהים ההומניסטי ולדלותו של הרגע ההיסטורי העכשווי.

שני כוחות אלו מזינים זה את זה ומאוחדים בנחישותם למוסס את שארית החיוניות שעוד נותרה בהומניזם כשער לחינוך הישראלי הממלכתי במסגרת תפישת עולם שמערכת החינוך הממלכתית מחויבת לה לצד מחויבותה לתחייה היהודית בישראל. הגרף הדמוגרפי מנכיח תהליכים אלו באופן מובהק: כבר כעת החינוך הממלכתי אינו מייצג את רוב האוכלוסייה ואת האידיאלים והמטרות שלה אלא קבוצת מיעוט ההולכת ומצטמקת במהירות תוך כדי אובדן דרך, כבוד עצמי ואומץ.

בשנת 2018 בקרב תלמידי כתות ג' יהיה החינוך הישראלי מורכב משליש של חרדים יהודיים, שליש ערבים שעניינם העיקרי על-פי מנהיגיהם הינו ההתגברות על אלימותו של הקולוניאליזם הלבן שעד כה אנס בהצלחה רבה כל כך את פלסטין ושליש שיורכב ממסורתיים, דתיים וחילוניים גם יחד. הקשיים הגדלים של החינוך האקדמי והירידה בהצלחות הוראת המדעים בישראל ממוקמים במציאות שכזו, שבה חוברים תהליכי ההתקרנפות המוסרית להתנוונות האינטלקטואלית-הומניסטית בדרך לספרטה בקפוטות או לתיאוקרטיה מוסלמית אמיצה שתירש אותה תוך כדי התמסרות לאלילי הרייטינג ולחיוניות האנטי-הומניסטית של השוק הקפיטליסטי.

לנוכח התמונה הכוללת של מצב החינוך בישראל אנו חייבים לשאול: מהן האפשרויות שעדיין פתוחות? עלינו האחריות לחנך לאומץ ולפעול. אין תחליף לפעולה ממשית: להיאבק למען שכלול אפשרויות החינוך ההומניסטי ושגשוג היצירתיות האמנותית, האקדמית, הכלכלית והקיומית בישראל, או, למען מציאות אלטרנטיבית, שתנחל באופן ראוי את פירות הכשלון הנוכחי, לאחר מאה ועשרים השנים האחרונות שבהן ניסתה כאן קבוצה נחושה, נפלאה וכוחנית לחולל את הנס של מדינה שהינה הן ציונית הן הומניסטית וגם בעלת יכולת לשגשג בשלום. ואף על פי כן, אני אומר, דווקא כנגד כול העובדות כולן: הטיית הכף ההיסטורית עדיין אפשרית!

אילן גור-זאב הוא פרופסור לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת חיפה

המאמר פורסם בהארץ 24.12.2010

תגובה 1:

חינוך לגיל הרך אמר/ה...

הבעיה מתחילה כבר בכיתות הנוכות ובגילאי הגן, שנים אלו מעצבות את אישיותו של הילד וחוסר ההשקעה של ממשלות ישראל לדורותיהן אשר הזניחו את החינוך בגילאים הנמוכים משלמות על כך מחיר יקר בשלבים מאוחרים יותר.