בעקבות ספרו של אאוג'ן לוקה אודות יוני השחור. ערכה ותרגמה: רוקסנה רייכמן
מאת אריה קיזל
בסוף שנת 1988 חודש לפני שאאוג'ן לוקה, סופר, איש רוח ועיתונאי, אמור היה לפרוש לגמלאות הוא קיבל התקף לב, אותו הוא עבר. התקף לב זה העמיד אותו בנקודת מבט שונה ומיד כשהתאושש ביקש לכתוב ספר. ספר על הפוגרום ממנו הוא ניצל בסוף יוני 1941 בעיר יאשי שברומניה.
לפני אותן פרעות היו ביאשי (המכונה בטעות יאסי) 45 אלף יהודים. לאחר הפרעות, במאי 1942, במפקד "בעלי הדם היהודי" נספרו רק כ-33 אלף יהודים. הפרעות הללו היוו את שיאה של השתוללות אנטישמית לפי פקודה של הרודן יון אנטונסקו, שליט רומניה במלחמת העולם השנייה. כוחות משטרה וצבא רומנים שהוצגו כ"רומנים פטריוטים" ו"רומנים מצפוניים" בסיוע כוחות צבא גרמנים ששהו באותה תקופה בעיר בסיוע פורעים רומנים אנטישמיים הוציאו רבבות יהודים מבתיהם, מעסקיהם ובזזו אותם, רצחו, עינו והשפילו.
אנטונסקו הרומני תכנן לגרש את כל יהודי רומניה אף עטף את תוכניתו בדברי הרגעה לראשי הקהילה היהודית. בסתר העביר לגנרל איליה שטפליה, ראש המטה הכללי שלו הוראה שדרשה "לזהות את כל היהודונים, לפי מחוזות (במולדובה), לאסור את חופש התנועה שלהם ולהיות מסוגל לעשות בהם כל שיצווה ברגע המתאים".
כדי לתת בידי מגרשי היהודים את האמתלה לשימוש באמצעים חריפים, ב-27 ביוני 1941 שלחה מפקדת הסיגורנצה (משטרת הביטחון הרומנית) למשטרת העיר יאשי הוראה בזו הלשון:
"מאחר שלמפקדת הסיגורנצה נודע כי יהודים מסוימים הסתירו כלי נשק ותחמושת, הננו מבקשים שתואילו לערוך חיפושים מפורטים וקפדניים בדירות של האוכלוסייה היהודית, כדי לבדוק שמא אנו עומדים בפני פעולת התחמשות של האוכלוסייה היהודית. נא לדווח מיידית על התוצאות, תוך ציון הצעדים שנקטתם".
לוקה היה אז נער צעיר. כעבור שנים, בקיץ 1989 הוא כתב על פני שלושה חודשים את הספר היוצא בימים אלה לראשונה בעברית בתרגומו של בתו, ד"ר רוקסנה רייכמן. הספר יצא לאור לראשונה בשפה הרומנית בדצמבר 1989 וזכה כעבור שנה לפרס "ציון".
ביולי 1997 הלך לוקה לעולמו. "הוא היה צלול לחלוטין עד הרגע האחרון ממש", כותבת בתו באחרית הדבר, "קרא, כתב, היה מעורב בכל מה שקרה. בבית החולים, יום לפני מותו המפתיע שאירע בניגוד לציפיותיהם של בני המשפחה ואף של הרופאים, הבאתי לאבי את השבועון "מינימום" שהופיע בשפה הרומנית באותו יום ושבו ראה אור מאמרו האחרון. הוא היה חלש ועייף אבל רצה לדעת אם כתבו הכול, אם לא שכחו משהו בדפוס. ישבתי לצידו והקראתי לו את המאמר".
בלוויה ספד לו יו"ר אגודת הסופרים הישראליים בשפה הרומנית ואמר שהוא יודע שבמותו ציווה לוקה לפרסם את ספרו האחרון בתרגום לעברית ולאנגלית. תשע שנים חלפו מאז אותו ערב קיצי נורא בו ישבה ליד מיטתו של אבי הגוסס ואחזה בידו. מאז ניסתה רייכמן לתרגם בעצמה את הספר של אביה שפורסם תחת הכותרת: "פוגרום, יאסי, יום ראשון, 29 ביוני 1941".
היא צללה אל התרגום מספר פעמים אך השלימה אותו בין ינואר למרץ 2006. "ישבתי ותרגמתי את הספר במהירות, בשטף ובלי לעצור", מעידה רייכמן, "עשיתי זאת לאחר ששבתי מיום עבודה גדוש במכללה, בשעות הקטנות של הלילה, כשכל בני הבית נמו את שנתם. ישבתי ליד המחשב והקלדתי הכול. לא רציתי להפסיק את המלאכה. כשלא הייתי בטוחה איך מתרגמים מילה מסוימת, הותרתי חלל ריק והמשכתי הלאה. אחר כך חזרתי לאחור והשלמתי את החסר. בסופו של דבר, כפי שאבי כתב את הספר תוך פחות משלושה חודשים, אני תרגמתי אותו תוך פחות משלושה חודשים של עבודה חלקית בלילות".
הספר המרתק הזה היא עדות היסטורית מצמררת. הוא נפתח בכתב אשמה חמור כנגד השכחה. הקורא הישראלי הצעיר יכול לשאול את עצמו של מי השכחה. אולי שלנו, בני הדור השני ואולי השלישי. וכך כותב לוקה:
"הם מבקשים מאתנו רק דבר אחד – לשכוח. ואם נבצר מאיתנו להשתחרר מזיכרונותינו, או לפחות שנשתוק, שלא נהפוך אותם לשותפים לאי השקט ולאובססיות העמוקות שלנו. הם דורשים רק דבר אחד – שנחריש, כדי שהם יוכלו לשמר את השקט הנפשי שלהם, כדי שהם לא יצטרכו לוותר על משהו משגרת יומם, שיוכלו להיות שלמים עם עצמם ועם עברם. גם לו היינו רוצים לשכוח, לא היינו יכולים. החוויות שחווינו, ושמהם הם רוצים שנתנתק, הטביעו חותמן עלינו בצורה משמעותית ביותר. עבורנו, אין קו ברור שמפריד בין העבר וההווה. עברנו פוסע עמנו לכל אורך הדרך, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו. ללא עברנו, אנחנו מפסיקים לחיות והופכים למתים-חיים". (עמ' 11)
אלא שסוף הספר מבהיר כי לוקה, לשעבר העורך הראשי של השבועון הספרותי היוקרתי "קוטמפורנול" וסופר מוכר, מגיש באמצעות ספר זה כתב אישום חריף לעם הרומני, כנגד אלה שעמדו מנגד, שתקו או השתתפו באופן פעיל בפוגרומים, בפרעות הקשים. סופו של הספר מבטא כאב נורא מהמולדת הרומנית שהכזיבה, שתקעה סכין בגבם של היהודים, שהוליכה אותם אל מותם, בחדווה, בהנאה של שמחה לאיד, ללא התייצבות אל מול הרוע המוחלט. לוקה כותב על כך:
"חלף עשור מיום ראשון הארור ההוא שבו הוציא אותנו מבתינו, חלקנו לבושים בפיג'מות, העליבו אותנו, הרביצו לנו, קיללו אותנו, איימו עלינו, ירקו עלינו, סטרו לנו, דחפו אותנו, בעטו בנו, הכו אותנו בראש, בגב, ברגליים, חבטו בקת הרובה או עם אקדחיהם, מכות בשוטים ובמוטות. כך, בעודנו מכחילים מהמכות האלה, מדממים, פצועים, המומים, הכניסו אותנו זוגות זוגות לשיירה ארוכה ושוטרים וחיילים הובילו אותנו בידיים מורמות לעבר חצר המשטרה, כאשר ברקע נשמעו הדי הצחוק ומחיאות הכפיים של ההמון הסוער. בחצר המשטרה חיכה לנו מבעוד מועד הנשק האוטומטי שהיה אמור לחסל אותנו". (עמ' 149)
באותו יום החליט לוקה להתנתק מרומניה, לא לסמוך עליה ועל תושביה יותר וכדבריו "לחזור הביתה, לארצי שלי". הוא עזב הכול, ויתר על קריירה ומעמד והתחיל מחדש.
"וכאן, במדינת ישראל, אף אחד לא מבקש ממני לשכוח את הזיכרונות, להתכחש לעברי ולשכוח את האנשים האלה שהיו כל כך יקרים ללבי, שמסרו את נפשם על קידוש השם אך ורק בגלל היותם יהודים". (עמ' 159)
שפתו העשירה של לוקה מתארת את הסיוט הנורא של יום ראשון הנורא, 19 ביוני 1941, בו הובלו יהודים רבים, תוך ביטויי השפלה קשים, ברחובות יאשי, אל מותם. הם הובלו במרמה, תחת סיפורי כיסוי. בחצר המשטרה נפתחה אל אלפים מהם אש תופת שקטלה אותם. לוקה הצליח להימלט ובדרך נס ניצלו חייו גם פעם נוספת לאחר מכן. חוויית ההינתקות מהבית פותחת את הספר ומעבירה את הקורא בסיוט של ההיקרעות מהריחות והחום הביתי היהודי אל תוך הרחוב העוין, הרומני, הלועג והשונא.
לוקה מצליח להעביר את החוויה של ההשפלה הקשה שבהליכה ברחוב אל הלא-נודע ותיאוריו עוברים על פני סמטאות ורחובות שבהם יהודים רבים השקיעו את עצמם ברומניה ובטחו בה ואז, באותו רגע נורא של קיץ 1941, היא בגדה בהם. השמות הרומניים של כל רחוב ושל כל מוסד, של כנסיות ושל שכונות מעניקים לתיאור אותנטיות רבה. ראוי כי יבוצע בהם מדי שנה "מצעד החיים" רומני והיה טוב אם השלטונות הרומנים היו מאותגרים בנושא זה.
תוך כדי הצעידה המבהילה עוברים היהודים ליד פנימיית הבנות "נוטרה דאם דה סיון" שהפכה בימים ההם לבית חולים המיועד לפצועי הצבא הגרמני. שם, מתאר לוקה, את המחזה הקשה של הגרמנים הלועגים ליהודים ואת הרומנים המנסים להוכיח בכל נימי נפשם את הנאמנות שלהם לבעלי בריתם.
"מחלונות הקומה הראשונה של המוסד המכובד הזה... נשקפו עתה פניהם של צעירים גרמניים, חלקם מגובסים בידיהם, אחרים עם תחבושת לראשם ואחרים נשענים על קביים. הגרמנים האלה ניצבו על יד החלונות, ונהנו מהמחזה של השיירות הצבעוניות והמוזרות שלנו. הם צפו במחזה בסיפוק רב, צעקו "יודן קאפוט", שאגו במלוא כוחם, איימו באגרופים קמוצים ומחאו כפיים בכל פעם שהתרחשה תקרית מיוחדת. כך היה למשל כשחולה לב לא החזיק מעמד, נפל על האדמה ולא קם יותר, וכן כאשר שוטר עצבני הלם באגרופיו את פניו של אסיר חסר ישע ומילא את פניו בדם. כך היה כש"רומני מצפוני", "אזרח טוב ומודאג" שעשע את הצופים בשימו רגל לאיזה נכה, וכשהמסכן נפל, הוא נחבט בראשו והחל לדמם, הגרמנים מחאו כפיים, צחקו בקול רם ונופפו באגרופיהם המאיימים" (עמ' 43).
בפרעות הללו מתו כאמור בין 12 ל-15 אלף יהודים, יותר ממחציתם בעיר עצמה והיתר ברכבות המוות שאת הנעשה בהם מצליח לוקה לתאר בכישרון. במשך שנים המשטר הקומוניסטי ברומניה ניסה למזער את החלק הרומני ולהטיל את האשמה על הכוחות הגרמנים ששהו ביאשי אך המסמכים שנחשפו לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי מוכיחים שהאירועים היו ביוזמת הרודן יון אנטונסקו, לקחו בהם חלק בעיקר רומנים, מכל רובדי האוכלוסייה והם אלה שסייעו להוציא לפועל פעולות אכזריות.
בתוך ים הרוע היו גם איים קטנים של בני אדם הראויים לכינוי הזה. מקרה כזה הוא המקרה של ויוריקה אגריצ'י, נשיאת הצלב האדום בעיר רומאן ביולי 1941. ויוריקה שמעה גניחות וקריאות לעזרה מהקרונות הסגורים שחנו הרחק מהתחנה - אלה היו יהודים באחת מרכבות המוות שכבר כמה ימים היו ללא מזון, משקה, תרופות וללא אויר. בתוך הקרונות היו גוויות רבות של יהודים שכבר מתו. ויוריקה דרשה מהשומרים לפתוח את הקרונות, כדי לנסות לסייע והם פתחו אותם ואיפשרו לשורדים לצאת מהקרונות כדי לנשום ולהניע את גופם. הגוויות פונו מהקרונות וליהודים ניתנו מים לשתיה ומעט מזון. עזרה זו הצילה ודאי רבים מהיהודים שנותרו בחיים. זמן קצר לאחר מכן ויוריקה אגריצ'י סולקה מתפקידה. לאחר המלחמה הקהילה היהודית תמכה בה והיא הוכרה כחסידת אומות העולם.
ד"ר רוקסנה רייכמן, בתו היחידה של המחבר, המתרגמת והמוציאה לאור כותבת בסופו של הספר החשוב הזה: "כיום, כשמכחישי השואה וההיסטוריונים החדשים מנסים להעביר את מסריהם השקריים בכל דרך ובכל צורה אפשרית, בעידננו, אחרי שנשיא איראן הצהיר בגלוי על רצונו להשמיד את מדינת ישראל וכשהוא הביע נכונות בקושי רב לסדר לנו העברה "מרצון" לארצות אירופה או לאלסקה הרחוקה... בימים אלה הדבר שנראה לי המסוכן ביותר לקיומנו הוא לא שחלק מאויבנו רוצים שנסתלק, שהם מרגישים שאנו מפריעים להם בעולם הזה, אלא שחלק מידידנו, הקרובים והרחוקים כאחד, שוכחים את לקחי העבר, שותקים ומשלימים עם המצב".
הספר יצא בהוצאה פרטית ולפיכך ניתן לרוכשו רק אצל ד"ר רוקסנה רייכמן באמצעות מייל reichmanroxana@hotmail.com או באמצעות פניה לטלפון 0508342932.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה