בני האוטיסט מאת אריה קיזל

בְּנִי הָאוֹטִיסְט
דַּבֵּר אֵלַי, הָבֵן אוֹתִי
רְצֵה אוֹתִי.

בֶּן שְׁנָתַיִם וָחֵצִי אִבְחֵן אוֹתְךָ
הָרוֹפֵא וּמַבָּטוֹ אָטוּם.
אַהֲבָה תֵּן לוֹ, אָמַר
וְלֹא יָסַף.
אֶת שֶׁהֵבַנְתִּי
הֵבַנְתִּי.
אֶת אֶבְלִי הִתְאַבַּלְתִּי. וְאַתָּה
הִבַּטְתָּ בִּי וְעֵינֶיךָ דָּרְשׁוּ
דְּרָשָׁה לֹא מֻכֶּרֶת .

בֶּן שָׁלוֹשׁ
דִּבַּרְתָּ. "אֲנִי רוֹצֶה", אָמַרְתָּ.
אָבִיךָ בָּכָה. אִמְּךָ בָּכְתָה
חִיַּכְתָּ, נִפְתַּחַת. אַךְ
עוֹלָמְךָ סָגוּר עֲדַיִן, גַּן נָעוּל,
מַמְשִׁיךְ בְּחִלּוּלוֹ הַמִּתְגַּלְגֵּל,
בְּמַסְלוּלוֹ עַתִּיר עֲרָפֶל נָבוֹן, כֵּהֶה.
הָאוֹר חוֹדֵר לְמַעֲמַקָּיו וּמְפַצֵּחַ חִידָה לֹא פְּתוּרָה.

הַאִם אָנוּ מְבִינִים אוֹתְךָ, בְּנִי?
הַאִם אָנוּ יוֹדְעִים אֶת רְצוֹנוֹתֶיךָ כִּרְצוֹנָם?
הַאִם אֶת רְצוֹנוֹתֶיךָ אַתָּה מְבַטֵּא אוֹ אוֹתָנוּ מְרַצֶּה ?

הַבֵּט בִּי וְגַלֵּה לִי סוֹדְךָ הַכָּמוּס.
הַבֵּט בִּי, דַּבֵּר אֵלַי,
כְּדֵי שֶׁאָבִין
כְּדֵי שֶׁאוּכַל
לִהְיוֹת לְךָ לְאָב .

פורסם ב"קו נטוי" 6, כתב עת לספרות ואמנות, המכללה האקדמית אורנים, סיוון תשס"ו, יוני 2006