מאת אריה קיזל
זיכרונותיו של אדם פוליטי, מדינאי שהיה שותף בהחלטות בתקופת מלחמה עולמית גורלית, הן כלי חשוב בידיו של היסטוריון, אך יש בצידם גם מכשול. הזיכרונות מאפשרים ללמוד על מהלך האירועים כמו שחווה אותם כותבם אך מנגד יכולות הן לטמון לנו, ההיסטוריונים, פח של חד צדדיות. הזיכרונות לא מספקים לנו את התמונה המלאה, זו המורכבת מפסיפס שלם.
ולכן יחטא מאמר זה, במודע ומתוך בחירה מראש, באותה חד צדדיות וזאת מתוך עצם בחירת הנושא. עם זאת, למרות חד הצדדיות שבזיכרונות יש בהן כדי לאפשר הצצה מקיפה למדי, ובמקרה שלפנינו גם מעמיקה, אל תוך תהליך קבלת ההחלטות של המדינאי, גם אם הן נמסרות לנו דרך העיניים שבהן הוא מבקש שנזכור אותו, ובוודאי דרך נקודת המבט שהוא מבקש מאתנו להשתכנע כי היא היא הייתה הנכונה. אין בזיכרונותיו של מדינאי ביקורת רבה על תפקודו ובוודאי לא על החלטותיו.
וינסטון צ'רצ'יל היה ללא ספק אחד המדינאים החשובים של בריטניה במאה הקודמת. מעורבותו במלחמת העולם השנייה מרכזית וחשובה להבנת אירועי אותה מלחמה. הוא הותיר אחריו שישה כרכים תחת הכותרת "מלחמת העולם השנייה".
את מטרותיו ניסח בבירור בפתח הכרך הראשון, "חשרת הסופה", בעמוד 30: "הרי זו כוונתי, כאיש שחי ופעל בימים האלה, להראות מה נקל היה למנוע את הטרגדיה של מלחמת העולם השנייה, להראות איך נתחזקה רשעת הרשעים בחולשת הצדיקים, איך המבנה וההרגלים של מדינות דמוקרטיות, אם אין מרתכים אותן לכלל גופים גדולים יותר, חסרים אותם יסודות של התמד ועוז הכרה, שרק הם לבדם יכולים לתת בטחון להמונים ענווים, איך אפילו בעניינים של שמירה עצמית, אין שום קו מדיני נקוט אפילו משך עשר או חמש עשרה שנים רצופות".
ובהמשך, בעמוד 31, מוסיף צ'רצ'יל: "ראה נראה איך עצות של זהירות והתאפקות יכולות להיעשות ראש פינה לסכנת מוות, איך שביל הביניים שאוחזים בו מתוך שאיפה לביטחון ולחיי שלווה עשוי להוליך היישר לתוך השואה, ראה נראה מה מוחלט הוא הצורך בנתיב רחב של פעולה בינלאומית שהרבה מדינות הולכות בו יחד משך שנים, מבלי התחשב בגיאות ובשפל של עסקי הפוליטיקה מבית".
כקורא אני מבקש להעיר כי היומרה הגדולה שנטל צ'רצ'יל בתחילת דבריו והיעדים שהציבו בפניו מולאו לעניות דעתי. מנקודת מבטו הסובייקטיבית, תוך ביצוע מניפולציות לגיטימיות ואולי בלתי נמנעות מצדו, הוא סוקר בפני הקורא את האירועים, תוך בחירת מסמכים, נאומים וחלקי פרוטוקולים, באופן שישרת את מטרתו. הקורא מקבל מלאכה לא גמורה של כתיבת היסטוריה אך מלאכה מעניינת שראויה בקריאה ובהעמקה.
קריאת זיכרונותיו של צ'רצ'יל יכולה לספק תשובות לשאלות רבות ויכולה להיבחן מזוויות שונות. בחרתי להתמקד ביחסי רוסיה וברית המועצות עם בריטניה דרך עיניו של צ'רצ'יל, כפי שהשתקפו בכל כרכי הזיכרונות שלו. החלוקה שלי היא כרונולוגית ביסודה ולדעתי יש חשיבות בבחירת זווית זו להבנת האירועים. לעיתים בחרתי לבחון סוגיה מסוימת על בסיס תמטי במנותק מהכרונולוגיה.
"רוסית חורשת מזימות": האינטרבנציה בשנות העשרים
רוסיה מבודדת ומנסה לזרוע את זרעי המהפכה במדינות שונות ברחבי אירופה, כך בוחר צ'רצ'יל לפתוח את התייחסותו לרוסיה בספרי הזיכרונות שלו אודות מלחמת העולם השנייה.
על פיו, רוסיה חורשת מזימות בינלאומיות, בעלת מגמת התפשטות אידיאולוגית ומהווה סכנה לעולם הדמוקרטי. זו אותה רוסיה שנהדפה במהלך מלחמת העולם הראשונה מפולין אך גרמניה ואיטליה כמעט נלכדו ב"פח תעמולתם ומזימותיהם של הקומוניסטים".[1] הפשיזם, כותב צ'רצ'יל, הוא צלו או פריו המאוס של הקומוניזם.
כאמור, צ'רצ'יל בוחר שלא לציין את תפקידו באינטרבנציה ברוסיה. מניעיו עמו. ההתייחסות היחידה לאינטרבנציה תהיה אזכור, משועשע משהו, בשיחה שקיים בתחילת שנות הארבעים, עם המרשל סטלין (Stalin) ועל כך בהמשך.
גם בתקופת חוזה לוקרנו צ'רצ'יל טוען כי רוסיה חורשת מזימות ומבודדת מאחורי חגורת הבידוד של מדינות אנטי בולשיביקיות.[2] מעבר לכך אין אזכור לרוסיה בתקופת שנות העשרים. התרכזותו של צ'רצ'יל במדינות מערב אירופה ובמיוחד במשולש בריטניה, צרפת וגרמניה, מלמדת גם על החשיבות הרבה שהוא נטה לייחס לאירועים בחלק זה של אירופה וגם לריחוק האידיאולוגי מרוסיה. במשפט אחד הוא מסכם כי ציפה, ציפייה שלא הוגשמה, כי גם במזרח אירופה ישרור "לוקרנו מזרחי".
"מנהיגות צ'מברלין ההססנית": הדרך להסכם ריבנטרופ מולוטוב
בחלקים נרחבים מזיכרונותיו ניכר כי צ'רצ'יל נוקט לשון זהירה. הוא בוחר את מלותיו בקפידה רבה, עוקף מכשולים שעומדים בפניו, במיוחד בתארו את הנעשה בעולם הפוליטי הפנים בריטי. גם על יריביו הפוליטיים הוא נוטה לכתוב באנדרסטייטמנט אנגלי טיפוסי.
בהגיעו לערב חתימת חוזה ריבנטרופ-מולוטוב, אין לו מנוס אלא לעסוק בהחלטות ראש הממשלה הבריטי. הוא מנסה לפענח את חידת ההסכם ולספק תשובות לשאלות: מדוע נכשלו המגעים הבריטיים-סובייטים ובעיקר מי אשם יותר בחיבוק הגרמני-רוסי של אוגוסט 1939, צ'מברלין ((Chamberlin או סטלין.
קריאה מדוקדקת של הזיכרונות מגלה כי צ'רצ'יל אינו מספק תשובות חד משמעיות. משפטיו נעים בהטחת אשמה בכל האישים המעורבים. למרות הניסיון להיות מאוזן, צ'רצ'יל מטיל את עיקר האשמה לפתחו של צ'מברלין. הדרך להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, רוצה צ'רצ'יל לכתוב אך לא עושה זאת חד משמעית, עוברת דרך שגיאות ראש הממשלה הבריטי.
טכניקת הכתיבה של צ'רצ'יל מנסה לאזן את התמונה: מדי פעם הוא הולם ב צ'מברלין ולעיתים הוא חובט (קלות, אמנם) בסטלין.
הוא פותח בביקורת כלפי צ'מברלין וטוען כי ליטבינוב (Litvinov) הקפיד למסור, לבריטים ואף לצרפתים, אזהרה רשמית של הממשלה הסובייטית לגבי המצב בצ'כוסלובקיה ולגבי תוצאת המשבר – השתלטות גרמניה על צ'כוסלובקיה. הודעה זו, טוען צ'רצ'יל, לא מילאה תפקיד חשוב כפי שהייתה צריכה למלא במסכת החלטותיו של צ'מברלין. [3]
בסוקרו את הדיונים בין נציגי ממשלת בריטניה לבין נציגי הממשלה הסובייטית, במהלך אפריל 1939, טוען צ'רצ'יל כי האימה שבה היו שרויות "ארצות הספר", בלשונו, מפני קבלת עזרה רוסית בדמות כוחות סובייטים העוברים בשטחיהן כדי להגן עליהן מפני הגרמנים, היא אחת הסיבות לכישלון השיחות.
צ'רצ'יל טוען כי פולין, רומניה ושלוש המדינות הבלטיות לא ידעו מפני מה הן יראות יותר: מפני התקפה גרמנית או מפני ישועה רוסית. הוא מצביע על כך ש"הברירה האיומה הזו", כלשונו, היא "ששיתקה את מדיניותן של בריטניה וצרפת"[4] אבל מבהיר חד משמעית כי לדעתו אין כל ספק שבריטניה וצרפת היו צריכות לקבל את ההצעה הרוסית ולהכריז על הברית המשולשת.
צ'רצ'יל אמנם אינו קובע חד משמעית כי ברית משולשת שכזו הייתה מונעת מגרמניה פתיחת מלחמה אך היא הייתה "מביאה חרדה עמוקה בליבה של גרמניה".[5]
במחשבה שניה, קובע צ'רצ'יל, היטלר (Hitler) לא יכול היה להרשות לעצמו לפתוח במלחמה בשתי חזיתות, שהוא עצמו דן אותן לכף חובה בחריפות כה רבה. לגבי סטלין, הוא טוען אינו מסוגל לקבוע מתי חדל סטלין סופית להאמין לדמוקרטיות המערביות ומה בדיוק הביאו להסכם עם היטלר. בלשון עוקצנית הוא מוסיף כי אילו היה צ'מברלין משיב בחיוב להצעה הרוסית "'כן, הבה נעשה שלושתנו יד אחת ונרוצץ את מפרקתו של היטלר' או משהו ברוח זו כי אז היה הפרלמנט סומך על כך, סטלין היה מבין ונתיב ההיסטוריה אפשר היה משתנה".[6] זו האשמה חד משמעית כלפי ראש הממשלה הבריטי.
צ'רצ'יל טוען שהוא עצמו קבע, עוד ב - 14 במאי 1939, שאסור לאבד זמן וכי עברו כשבועיים מאז הוגשה ההצעה הרוסית ולא נעשה דבר מהותי מצדם של הבריטים. שוב, גם במקרה זה, הוא מאשים את צ'מברלין בשאננות יתר.
בצד הקביעה כי ליטבינוב הודח גם בגלל יהדותו, טוען צ'רצ'יל שפיטוריו העידו על כך שהקרמלין חדל מלהאמין בחוזה ביטחון עם מעצמות המערב ובאפשרות של ארגון חזית נגד גרמניה. הוא מייחס חשיבות רבה לפיטורי ליטבינוב וטוען כי "הליכתו של ליטבינוב הסירה מניעה רגשית מדרכו של היטלר. ההיפוך הנמרץ והבלתי טבעי הזה במדיניות הרוסית היה מסוג מה שיתכן רק במדינות טוטליטריות שהרי פרו גרמניות הייתה אז כפירה ובגידה".[7]
את יורשו של ליטבינוב מתאר צ'רצ'יל בלשון ציורית. לצד שבחים ("איש מופלג בכשרונות… עיניו הנבונות, זריזות לשונו ושלוותו"), הוא מפליג בעקיצות ("ראשו הכדורי, שפמו השחור, פניו הסגלגלים, רובוט"). ולסיכום קובע צ'רצ'יל: "בניהול עניני חוץ יהיו מאזארן, טאייראן ומטרניך מקבלים אותו ברצון לחברתם, אם יש איזה עולם הבא שבולשביקים מרשים לעצמם ללכת אליו".[8] שוב, גם כאן, מובעת סלידה עמוקה מהבולשביקים ככלל, סלידה המאפיינת את צ'רצ'יל.
בהמשך לביקורתו על צ'מברלין טוען צ'רצ'יל כי ב - 19 במאי 1939, בדיון בבית הנבחרים, קבע כי אינו מבין מדוע יש התנגדות של ממשלת בריטניה לעשיית ההסכם עם רוסיה. הוא מוסיף שלא היה לו אז ספק שההצעות שהעלתה הממשלה הרוסית מכוונות לברית משולשת (רוסית, אנגלית וצרפתית) נגד תוקפנות גרמניה - ברית שהייתה יכולה לזרוע ביטחון גם במדינות אחרות. צ'רצ'יל, האיש שהיה בין העומדים מאחורי האינטרבנציה בשנות העשרים, קבע במאי 1939, כי באותה מידה שהממשלה הבריטית שואלת את עצמה האם ניתן לסמוך על הרוסים, הרי שהרוסים שואלים שאלה דומה אודות דאונינג 10. באותו דיון בבית הנבחרים צ'רצ'יל האשים את צ'מברלין בניהול "מנהיגות הססנית" שהרוסים לא יוכלו לסמוך עליה. זו עמדה הנוטה להבין את צרכי סטלין, עמדה שבה נקטו גם מנהיגי ברית המועצות, בנאומים שונים ובמסרים שהעבירו לבריטים ולצרפתים.
לטעמו של צ'רצ'יל, נאומו של מולוטוב (Molotov), מ – 31 במאי 1939, שאותו הוא מצטט בזיכרונותיו, הביא לכך ש"היטלר חדר על נקלה לתוך הביצורים הרופפים של הקואליציה המאוחרת, המהססת כנגדו".[9]
לצ'רצ'יל ביקורת קשה על משלוח סטרנג (Strang) לברית המועצות. הוא טוען שהמדובר ב"פקיד מוכשר אבל נטול כל מעמד מיוחד מחוץ למשרד החוץ", ומוסיף שהיתה זו "שגיאה נוספת" מצד הממשלה הבריטית. והוא מסביר: "שיגור דמות משנית כל כך היה בגדר עלבון של ממש, ספק אם היה לאל ידו להבקיע את הקליפה החיצונית של המנגנון הסובייטי".[10]
גם צ'רצ'יל מודה שהופתע מהתפנית הרוסית ומהברית בין סטלין לבין היטלר. הוא מודה שעד הרגע האחרון האמין שרוסיה תחתום על הסכם עם בריטניה ו"לפיכך לא התמכרתי להתמרמרות שחשתי ואשר גאתה סביבי בקבינט שלנו על המדיניות הגסה והקישחת שלהם".[11] קריאה מדוקדקת של חלקים אלה בזיכרונותיו מעלים אפשרות שצ'רצ'יל חש לא בנוח שלא זעק יותר. יתכן שאף הוא לא האמין – כמו צ'מברלין עליו הוא מותח ביקורת – שייחתם הסכם גרמני-סובייטי. ברור כי צ'רצ'יל לא מתכוון לומר כי ההסכם היה צפוי.
למרות הביקורת כלפי הממשלה הבריטית מסכם צ'רצ'יל וטוען רק שתי מדינות טוטליטריות יכולות לחתום ביניהן על הסכם שכזה, זאת למרות שהיו ביניהן "ניגודי מוות".[12] הוא אף מכיר בעובדה שרוסיה חתמה על ההסכם מתוך בחירה וזאת "למשוך זמן" לצורך היערכות צבאית וכלכלית.
"הרוסים כסילים וסטלין פתי": כתובת ברברוסה על הקיר
כניסתו של צ'רצ'יל לתפקידו כראש הממשלה, במאי 1940, סימנה שינוי מסוים במדיניות כלפי ברית המועצות. צ'רצ'יל טוען שנקט מדיניות סובלנית כלפי רוסיה וניסה לכונן עמה יחסים, תוך שהוא מבקש להיבנות מהניגודים היסודיים בינה לבין גרמניה.
צ'רצ'יל קיווה שיציאתו של סר סטפורד קריפס (Cripps) למוסקבה כשגריר תצליח לשנות את האוירה והוא כותב לסטלין מכתב שבו הוא מודה כי חשדות הדדים הכבידו על היחסים בין שתי המדינות. צ'רצ'יל פונה לסטלין וקובע כי ברית המועצות לבדה היא זו שיכולה לקבוע האם חתירתה של גרמניה להגמוניה על אירופה מאיימת על האינטרסים של רוסיה עצמה.[13] צ'רציל מודה כי לא ציפה לתשובה וממילא כזו גם לא הגיעה.[14] צ'רצ'יל מעיר בעוקצנות ש"בזמן ההוא לא תפסנו די הצורך שמדינאים מאנשי השמאל הקיצוני שנואים על הקומוניסטים הסובייטים עוד יותר מן הטורים או הליברלים", בהתכוונו לקריפס.[15]
צ'רצ'יל סוקר בהרחבה את תוכנית ההונאה הגרמנית שקדמה למבצע "ברברוסה" ומסכם: "ספק אם יש איזו טעות בהיסטוריה הדומה לזו שבה חטאו סטלין והמנהיגים הקומוניסטים כשבזבזו את כל האפשרויות וחיכו שאננים להסתערות האיומה הקרובה לבוא על רוסיה או כשנבצר מהם להבינה. בתקופה זו התברר שהם גם כסילים".[16] צ'רצ'יל מכנה את סטלין "פתי"[17] וטוען שניסה להזהיר את סטלין, כמעט בכל דרך, מהתקפה צפויה של הגרמנים.
במהלך ביקורו בברית המועצות, חודשים רבים מאוחר יותר, באוגוסט 1942, פנה צ'רצ'יל לסטלין והציג לו מברק ששלח אליו באפריל 1941, באמצעות אידן (Eden) . מברק זה הזהיר מפני מתקפה גרמנית צפויה. סטלין הגיב: "אני זוכר אותו. לא הייתי זקוק לשום אזהרות. ידעתי שהמלחמה תבוא אבל חשבתי שאולי ארוויח עוד איזה שישה חודשים".[18]
וצ'רצ'יל מעיר בעוקצנות: "למען העניין המשותף נמנעתי מלשאול מה היה קורה לכולנו אילו מוגרנו לעד בעוד הוא נותן להיטלר חומרים, זמן ועזרה יקרי ערך כל כך".[19]
"סטלין גוער גערות מעליבות": מעוינות לשותפות חשדנית כנגד היטלר
לכל אורך זיכרונותיו, מביע צ'רצ'יל הערכה לניצחונות הסובייטים בשדה הקרב. למרות מבצע ההונאה הגרמני ולמרות התמוטטותו הזמנית של סטלין, מבהיר צ'רצ'יל כי הניצחון על הגרמנים הוא מנת חלקם הנכבדה של הסובייטים.
ההתקפה הגרמנית על ברית המועצות הביאה לשינוי ביחסים בין הסובייטים לבריטים – מעוינות לשותפות חשדנית. צ'רצ'יל מקדיש את הפרקים הללו בזיכרונותיו לסקירה מורחבת אודות מבצע ההתשה האישי שהעבירו סטלין ומבהיר כי נקט במדיניות של ויתור והבלגה כלפי השליט הסובייטי שהיה טרוד בשדה הקרב.
על פי צ'רצ'יל, סטלין היה מוטרד מהרגע הראשון של המתקפה הגרמנית משתי נקודות מרכזיות: פתיחתה של חזית שניה והגבולות של ברית המועצות לאחר המלחמה. הרוסים לחצו בכל דרך בנושא פתיחתה של חזית שניה, אך במרבית המקרים הדבר לא הביא לתוצאות משמעותיות מצד הבריטים והאמריקאים. הטכניקה של סטלין הייתה ריבוי מברקים אישיים תכופים. "בחליפת המכתבים המוסקבאית זכיתי לעלבונות הרבה ורק לעיתים רחוקות למילה טובה… הממשלה הסובייטית סבורה הייתה שהיא עושה אתנו חסד גדול בזה שהיא נלחמה בארצה היא על חייה היא".[20]
צ'רצ'יל חש כי היחס הסובייטי כלפי הבריטים, למרות שיתוף הפעולה בין שתי המעצמות, מהול באווירה כבדה של חשדנות ששורשיה טמונים בחודשים שלפני הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בדיונים של המשלחת הבריטית-אמריקאית בסוף ספטמבר 1941. "הם לא מסרו להם אפילו מה הבסיס אשר לפי נאמדו צרכיה של רוסיה בחומרי המלחמה היקרים שלנו", כותב צ'רצ'יל על הרוסים.[21]
צ'רצ'יל מודה כי לא נלהב להקריב מהאמצעים הבריטיים לטובת הרוסים. הוא אף זעם על הצורך להעביר אספקה לרוסים, אך ויתר. לבסוף, נאלץ לחתום על הסכם ידידות במוסקבה שפירט את כל האספקה שבריטניה וארצות הברית תעמדנה לרשות ברית המועצות בתקופה שבין אוקטובר 1941 ליוני 1942. עם זאת, צ'רצ'יל סבור היה כי אספקה זו שיבשה את התוכניות הצבאיות הבריטיות שממילא כבר נפגעו מחמת המחסור החמור בתחמושת. "הכל חל עלינו כי לא היה די שהיה עלינו לתת מן היצור שלנו אלא שהצורכנו גם לוותר על כמה וכמה סוגי תחמושת חשובים ביותר שלולא זאת היו האמריקאים שולחים אותם לנו".[22]
את יחסו של סטלין כלפיו מגדיר צ'רצ'יל במילים "גערות מעליבות".[23] עם זאת הוא מציין שלמרות יחס משפיל זה, ולאחר שהממשלה הסובייטית, הקורפוס הדיפלומטי וכל מפעלי התעשייה עבור לקויבישב, באוקטובר 1941, גייס את אישתו כדי שזו תסייע להשגת סכומי כסף לעזרה רפואית מהצלב האדום הבריטי וממסדר סנט ג'ון. אשתו אכן התמסרה לעניין ובמשך ארבע שנים עסקה למעשה בגיוס תרומות לטובת הרוסים.
סטלין לא מרפה מלחצו על צ'רצ'יל. הוא משגר ב- 8 בנובמבר 1941 מכתב לצ'רצ'יל וקובע כי "אין שום הבנה מוגדרת בין שתי המדינות ביחס למטרות המלחמה ולתוכניות לארגון השלום אחרי המלחמה. אין אף הסכמה בין ברית המועצות לבריטניה על עזרה צבאית הדדית נגד היטלר לאירופה.[24] צ'רצ'יל מעדיף שלא להגיב כי "סטלין הגדיש את הסאה בנעימתה של אגרת זו".[25]
ב - 23 בנובמבר 1941 דן סטלין בנושא הגבולות שלאחר המלחמה וקובע באיגרת לצ'רצ'יל כי יש הבדל בין ברית המועצות לבריטניה וארצות הברית אך הוא "אינו צריך ואינו יכול להפריע לנו בהשגת פתרון מוצלח של כל השאלות היסודיות הנוגעות בביטחוננו ההדדי ובאינטרסים הלגיטימיים שלנו".[26] צ'רצ'יל מצדו ממשיך בחיזוק רוחו של סטלין ושל הצבא האדום אך מתחיל לחשוש מאפשרות של התפשטות סובייטית ולכן שולח עם אידן, מכתב לרוזבלט (Roosevelt). במכתב הארוך, מ – 20 באוקטובר 1941 מאיץ צ'רצ'יל ברוזבלט לסייע לפרס ומבהיר כי הרוסים מטרידים מאוד את פרס "במציאותם, בתורותיהם ובהתנהגותם".[27]
החזית השנייה תהווה מוקד לחילוקי דעות חמורים בין ברית המועצות לבין ארצות הברית ובעיקר בריטניה. לחץ זה נתן את אותותיו גם במכתב ששיגר רוזבלט לצ'רצ'יל ב - 3 באפריל 1942: "אנשיך ואנשי דורשים להקים חזית שתגרע מן הלחץ שעל הרוסים והאנשים האלה חכמתם מספיקה להם לראות שהרוסים הורגים כיום יותר גרמנים ומשמידים כיום יותר ציוד ממך וממני יחדיו".[28]
צ'רצ'יל מבהיר שמלכתחילה היה ברור לו כי מטרתם של הרוסים היא הכרה בגבולות הסובייטים שלפני פלישת גרמניה לברית המועצות. הדבר הובהר לו על ידי הרוסים עוד בדצמבר 1941, בעת שאידן ביקר במוסקבה. "במיוחד היו הרוסים מעונינים להבטיח בתוך המסגרת של כל חוזה ברית כללי הכרה מפורשת בכיבוש המדינות הבלטיות ובגבולם החדש עם פינלנד".[29]
צ'רצ'יל מודה בזיכרונותיו כי התנגד בתחילה לתנאי הסובייטי ואולם כעבור שלושה חודשים שינה את דעתו "תחת לחץ המאורעות". והסיבה לשינוי בעמדתו: "במאבק קטלני לא מן הדין הוא לעמוס משאות שאין לעמוד בהם במלחמה על אידיאל גדול".[30]
צ'רצ'יל מבהיר את עמדתו החדשה לרוזבלט במכתב מ – 7 במרץ 1942 ומבקש לפרש את האמנה האטלנטית באופן שיאפשר להכיר בגבולות הרוסים שעה שהותקפה על ידי הגרמנים. רוזבלט מסרב.
סטלין מגיב במכתב ב- 15 במרץ 1942 ומנסה להתחמק מיצירת בעיה סביב פרשנות זו של האמנה האטלנטית ומוסיף: "עדיין יהיה צורך להחליף דעות ביחס לנוסח של הסכם מתאים בנדון זה, במקרה שיתקבל לחתימת שני הצדדים". במילים אחרות: דיה לצרה בשעתה והשעה בוא תבוא.
החשדנות בין שתי המדינות באה לידי ביטוי גם בזוטות של יום יום. בזיכרונותיו מרבה צ'רצ'יל בפריסה של מסמכים, תכתובות ונאומים אך לא מרבה בתיאורים של חיי היום יום ונוטה להתרחק מרכילות.
בקטע נדיר הוא כותב על קוריוז שיש בו כדי להמחיש את החשדנות ששררה באותם ימים בין הרוסים לבין הבריטים. כשביקר מולוטוב בלונדון, במאי 1942, היו הרוסים עצבניים. "הם ביקשו מיד את המפתחות לכל חדרי המשכב. אורחינו היו נועלים את דלתותיהם. העובדים נדהמו לגלות אקדחים מתחת לכרים. הם הציבו נשים משלהן שתשגחנה. השומרים של מולוטוב משמשו בכל המזרנים שמא טמונות בהם מכונות תופת. הרוסים חזרו וסידרו את הסדינים והשמיכות באופן שבו יוכל מולוטוב לזנק בכל רגע מהמיטה".[31]
גם פרשת הס היתה אחת מנקודות השיא של החשדנות בין המדינות. צ'רצ'יל הוטרד מכך שבאוקטובר 1942 מרבה העיתונות הסובייטית "לדוש באיחור זמן בפרשת הס".[32] גם במכתב ששיגר לשר החוץ שלו, ב- 27 באוקטובר 1942, מתקיף צ'רצ'יל קשות את הסובייטים ומגדיר את העיתונות הרוסית כמפיצת כזבים. "הבולשביקים ערערו את מעמדן של ממשלות אדירות כה רבות על ידי תעמולת מכונה כזבנית ומן הסתם סבורים הם שיוכלו לעשות עלינו רושם מסוים בשיטות אלה".[33]
גם בהתכתבויות, מדצמבר 1942, בין צ'רצ'יל לרוזבלט עולה החשדנות בין האמריקאים והבריטים כלפי הרוסים. עם זאת, הוא מודאג מאפשרות של התדרדרות היחסים עם הרוסים ובהקשר זה הוא מותח ביקורת דווקא על הממשלה הפולנית הגולה. הוא קובע כי ממשלה זו טעתה כשפרסמה את רצח הקצינים ביער קאטין ומביע מקווה שהעניין לא יביא לקרע ביחסיהם עם הרוסים. "חייבים אנו להכות את היטלר ולא זה הזמן למריבות והאשמות".[34] כהרגלו, בנושאים שאינם נוחים לו, מעדיף צ'רצ'יל שלא להרחיב. וכך גם במקרה זה. הוא קובע באופן סתום למדי שנושא רצח יער קאטין הוזכר במשפטי נירנברג ומפנה את הקורא לספרים הרבים שנכתבו אודות הנושא. חותם ולא מוסיף.
"אבל אחרי היטלר מה?": משותפות חשדנית לעוינות אידיאולוגית
ככל שהמלחמה נכנסת לשלביה האחרונים מתרבים המגעים בין הסובייטים לבריטים וברובם מודאג צ'רצ'יל מהמגמה הסובייטית להגביר את ההשפעה ברחבי אירופה וזאת על ידי יצירת גוש קומוניסטי. אמנם סטלין אומר לצ'רצ'יל בפגישתם באוגוסט 1942: "כל זה הוא בעבר והעבר שייך לאלוהים", בהתייחסו למעורבות צ'רצ'יל באינטרבנציה בשנות העשרים, אך צ'רצ'יל חש כי העבר חוזר על עצמו והסובייטים מבקשים להתפשט ולקבוע עובדות בשטחי מזרח אירופה.
עם כינוס ועידת טהרן שואל צ'רצ'יל את סטלין "מה יקרה אחרי הנצחון במלחמה".[35] בשיחות עולות אפשרויות שונות כמו הטלת סייגים על כושר היצור הגרמני. ואז, כשהגיעו לסוגיית הגבולות אמר צ'רצ'יל ש"אין לי סמכות מטעם הפרלמנט וגם לא לנשיא להתוות גבולות".[36]
סטלין שאל אם הבריטים חושבים שבדעתו "לבלוע", כדבריו, את פולין, ובמקביל הוסיף שהוא לא מעונין בחידוש היחסים עם הממשלה הפולנית כי היא עוזרת לתעמולה הגרמנית. באותה שיחה שאל אידן האם הסובייטים מתכוונים לגבולות שנקבעו בקו ריברנטרופ-מולוטוב וסטלין השיב: "קרא לכך כאשר תחפוץ". צ'רצ'יל קובע בשלב זה כי "נדמה שיהיה סכסוך מתגבש לגבי פולין"[37]
צ'רצ'יל מבין שהסובייטים עומדים להיות אגוז קשה אך בטהרן הוא נוטה לויתורים. הסיבה: "לא בדין היו הדמוקרטיות המערביות עושות בטהרן אילו יסדו את תכניותיהן על יסוד של חשדנות כלפי עמדתה של רוסיה בשעת הניצחון ולאחר שתורחקנה כל הסכנות הנשקפות לה".[38]
אך בהמשך הוא מגלה פסימיות: "בתחום העובדות באו עלינו תמונות עצומות והרות שואה. הגבולות הפולניים קיימים רק להלכה ופולין מוטלת מפרפרת במחבוק[39] הרוסים הקומוניסטים".[40]
גם יום לאחר הפלישה לנורמנדי, ממשיך צ'רצ'יל בשמירת קשר עם סטלין וניסיון לפייסו כמעט בכל דרך. "אני מקווה כי תשים לב לכך שמעולם לא הצבנו לפניך אף שאלה אחת בגלל האמון הגמור שאנו נותנים בך, באומתך ובצבאותיך".[41]
בצד המכתב האוהד המבקש ליצור אוירת אמון, ממשיך צ'רצ'יל בזיכרונותיו להביע דאגה מהתפשטות הניצחונות הסובייטים. כפי שהיה בכרך הראשון של זיכרונותיו, גם כאן, בכרך האחרון, ממשיך צ'רצ'יל לתאר את הסובייטים כחורשי מזימות. הוא מביע דאגה מ"קנוניות רוסיות" באיטליה.[42] בהמשך הוא מבקש מאידן לנסח תזכיר אודות "השאלות הבוטות השנויות במחלוקת בינינו לבין הממשלה הסובייטית באיטליה, ברומניה, בבולגריה, ביוגוסלביה ומעל הכל ביוון".[43]
צ'רצ'יל מביע דאגה מהקומוניזציה של הבלקנים והוא טוען כי יש להעמיד את הרוסים במקומם ולהתנגד לחדירה ולפלישה קומוניסטית למדינות נוספות. "נראה בעליל שאנו מתקרבים להתמודדות עם הרוסים ביחס לקנוניות הקומוניסטיות שלהם באיטליה, יוגוסלביה ויוון. נראה לי כי עמדתם נעשית קשה יותר מיום ליום".[44]
האחווה לכאורה בין הרוסים, האמריקאים והבריטים מתחילה להתנפץ בעיני צ'רצ'יל והוא מחליט להעלות את חששותיו במכתב לרוזבלט.[45] במיוחד טורדות את מנוחתו בעיות הבלקן, יוון ומעל לכל פולין ושאלת וורשה.
בשאלת פולין, צ'רצ'יל מחליט לעשות מעשה. הוא פונה לסטלין [46] וקובע כי הקבינט המלחמתי שלו מתקשה להבין את סירובה של ברית המועצות להתחשב בהתחייבויות בריטניה ואמריקה לעזור לפולנים. "נראה לנו כי פעולת ממשלתכם במניעת משלוח העזרה הזאת עומדת בסתירה לרוח שיתוף הפעולה בין בעלי ברית שאתם ואנחנו מייחסים לה חשיבות כה גדולה לגבי ההווה והעתיד כאחד".[47]
בשלב זה מתנהל צ'רצ'יל על שני צירים מקבילים. מתחת לפני השטח, הרחק מעיני הרוסים, הוא מביע את חששותיו, בשיחות עם חברי הקבינט שלו וכן עם בעלי בריתו האמריקאים. מעל פני השטח, בשיחות עם השגריר הסובייטי בלונדון וכן בסיוע השגריר שלו במוסקבה, צ'רצ'יל ממשיך לשמר את רוח שיתוף הפעולה ולהבהיר לרוסים את חשיבות ההדדיות. למרות השניות ביחס לרוסים, צ'רצ'יל סבור כי על בריטניה "להקדים את הרוסים באזורים מסוימים של אירופה התיכונה".[48] באותו שלב צ'רצ'יל חושש מהמאבק המתפתח בין הקומוניזם הסובייטי לדמוקרטיות המערביות ומבין שמדובר בשליטה על השטח, דבר שיתורגם מאוחר יותר להשפעה, לכוח, לעמדות מיקוח במשא ומתן עתידי. "מובטח הייתי שנוכל להגיע לידי החלטות טובות עם רוסיה רק כל זמן שאחוות המלחמה באויב משותף מקשרת בינינו. היטלר וההיטלריזם נחתך דינם, אבל אחרי היטלר, מה?".[49]
לאחר ההצעה להסכם האחוזים, מעלה צ'רצ'יל את תקוותו בפני סטלין כי "נראה לי שמין הדין שבריטניה הגדולה ורוסיה לא תקפדנה על הממשלה הפנימי של הארצות האלה".[50] שוב ניסיון של צ'רצ'יל, אולי נאיבי במקצת, להפציר בסטלין שלא להשליט אל הקומוניזם במדינות שאליהם נכנס הצבא האדום.
גם בועידת יאלטה ממשיכים להיחשף חילוקי הדעות בין צ'רצ'יל וסטלין, בשאלת פולין ובשאלת האו"ם. "רצוני שהפולנים יוכלו לחיות את חייהם בחופש ועל פי דרכם. תמיד שמעתי את המרשל סטלין מכריז על המטרה הזאת בתכלית התוקף ומשום שאני נותן אמון בהכרזותיו על ריבונותה, עצמאותה וחירותה של פולין, משום כך שאלת הגבול חשובה בעיני פחות".[51] גם כאן צ'רצ'יל ממשיך בקו דומה כלפי הרוסים ומנסה, בדברים מאופקים אך חד משמעיים, להגיע להסכמה שתמנע התפשטות הקומוניזם.
בסיום הועידה, חושש צ'רצ'יל מפירוק האחדות בין שלוש המעצמות ומוסיף ש"הנחותינו האופטימיות סופן שנתבדו עד מהרה ואף על פי כן היו אלה ההנחות היחידות האפשריות בזמן ההוא".[52]
האירועים בעקבות ועידת יאלטה מהווים עבור צ'רצ'יל את אחד השיאים של האכזבה מהסובייטים. הוא קובע כי כבר במרוצת השבועות שלאחר הועידה התברר שהממשלה הסובייטית אינה עושה דבר להגשמת ההסכמים על הרחבת הממשלה הפולנית על מנת שתכלול את כל המפלגות הפולניות, אלא בכוח הזרוע כוננו הרוסים את שלטונו של מיעוט קומוניסטי.
צ'רצ'יל חש צורך להסביר את המלכוד אליו נקלע. מחד גיסא, הוא זה שהציע את הסכם האחוזים ומאידך גיסא, הסובייטים ניצלו את המצב לקביעת עובדות בשטח שלא תאמו את ההסכמים, ובוודאי לא את ציפיות ראש הממשלה הבריטי. צ'רצ'יל מודה: "הכרנו שרוסיה זכאית להכריע את הכף ברומניה ובבולגריה בעוד אשר לנו תהיה הבכורה ביוון".[53] אך בהמשך הוא קובע כי מולוטוב נוקט בתכסיסים ולכן הוא נאלץ לפנות לסטלין. "היה זה פרק המבחן בינינו לבין הרוסים באשר למשמעותם של מונחים כדוגמת דמוקרטיה, ריבונות, עצמאות, ממשלה מייצגת ובחירות חופשיות ובלתי כבולות".[54]
לנוכח חוסר התלהבותם של האמריקאים לשתף פעולה עם הבריטים בהפעלת לחץ על הסובייטים, מחליט צ'רצ'יל לעורר את רוזבלט ופונה אליו[55] תוך שהוא קובע כי אסור לבריטים ולאמריקאים להתפתות ולהיעשות שותפים בכפיית הגרסה הרוסית של "דמוקרטיה" על פולין.
לצ'רצ'יל ברור כי חורבן עצמתה הצבאית של גרמניה הביא עמו שינוי יסודי ביחסים בין רוסיה הקומוניסטית לדמוקרטיות המערביות. "ניטל האויב המשותף שהיה חוליית האיחוד היחידה כמעט ביניהן. מכאן והלאה שוב לא ראו האימפריאליזם הרוסי והדת הקומוניסטית ולא הציבו להם שום סייג להתקדמותם ושליטתם בסופו של דבר ועברו יותר משנתיים עד שנתקלו שוב בכוח רצון שווה לשלהם".[56]
צ'רצ'יל בניתוחו גורס כי רוסיה נעשתה "סכנת מוות לעולם החופשי"[57] וכי יש להקים מיד חזית חדשה נגד המשך כיבושיה שתפקידה להגיע מזרחה ככל האפשר.
לאחר מותו של רוזבלט, כותב צ'רצ'יל מכתב לסטלין.[58] במכתב זה מתבצעת תפנית באופן שבו צ'רצ'יל מציג את הנושא בפני השליט הסובייטי. לא עוד דברי נימוסין והבעת תקווה לשיתוף פעולה עתידי כי אם הצגת הבעיות באופן נוקב ותביעה לפתרון. הוא קובע כי העולם ייקרע לגזרים, כלשונו, אם יהיה פילוג בין המדינות השונות. בתשובתו של סטלין ישנה התעלמות מההערות הנוקבות של צ'רצ'יל. אז מחליט צ'רצ'יל לפנות לטרומן וקובע שחליפת המכתבים אין בה תועלת וכי יש להעדיף פגישה משולשת.
גם לאחר הכיבוש הסובייטי של וינה, צ'רצ'יל מבין כי הדפוס הסובייטי שלפיו אזור ששוחרר מעול הנאצים יהפוך ליעד בהתפשטות קומוניסטית עומד להמשיך. "לא ארכו ימיהם של הרוסים בוינה וכבר זכינו לטעום טעימה מוקדמת מן העתיד להתרחש באזור הכיבוש שלהם. הם הודיעו שהוקמה ממשלתה אוסטרית זמנית וסירבה להרשות למשלחותינו להגיע בטיסה. נוכח כל הדברים האלה חששתי שהם מנצלים את בואם במחשבה תחילה על מנת 'לארגן' את הארץ קודם שנגיע אליה".[59]
עמדתו של סטלין נחושה. הוא מתעלם מהנימה הפסימית בדבריו של צ'רצ'יל. ב- 10 מאי 1945, לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית, מביע סטלין את ביטחונו כי בימים שלאחר המלחמה יימשכו היחסים הידידותיים, כדבריו, בין המדינות. באותו שלב, צ'רצ'יל נאיבי פחות וחושש יותר. למרות הסיום של הקדנציה שלו כראש ממשלה הוא מסכם את זיכרונותיו בכך שהוא קובע כי כבר ביוני 1945 ידע שכל המדינות ששוחררו על ידי הצבא האדום הסובייטי הפכו למעשה לגרורות תחת שלטון קומוניסטי טוטליטרי "ורק יוון ניצלה", כדבריו. בהמשך ייתבע המנהיג הבריטי את המונח "מסך הברזל".
סיכום
לא כל תקופה סוערת בהיסטוריה התברכה במנהיגים המודעים לחשיבות הכתיבה והיודעים את רזיה. וינסטון צ'רצ'יל נתברך בשתיים מתכונות אלה. הוא הותיר אחריו את כרכי "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית" שאותם השלים ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. אלא שב - 3 בספטמבר 1939, בעת שהלך לאדמירלות, נאלץ להניח לכתיבה.
לאחר מלחמת העולם השנייה, החליט וינסטון צ'רצ'יל להעלות את זיכרונותיו מתקופת המלחמה על הכתב. התוצאה יצאה לאור בשישה כרכים מרשימים שמסתיימים בדברו של צ'רצ'יל לאומה הבריטית, מ – 26 ביולי 1945, שם הוא כותב בכאב: "צר לי שלא הרשוני לסיים את המלאכה נגד יפן". בכך מסתיימים ששת הכרכים המטילים אור גדול, לא מלא אמנם, על התקופה הסוערת.
צ'רצ'יל היה אחד מהלוחמים הגדולים בסכנת הקומוניזם. עם זאת הוא נמנע בספריו מאזכור האינטרבנציה שבה לקח חלק ברוסיה הקומוניסטית בתחילת שנות העשרים. ההימנעות שלו מכוונת או מקרית משאירה את הקורא עם תחושת חסר מסוימת. גם עניינים אחרים ביחסים עם רוסיה וברית המועצות בוחר צ'רצ'יל להצניע או להעלים לחלוטין מתוך מגמה ברורה להביא בפני הקורא את נקודת המבט שלו בעת כתיבת הספר.
יחסו של צ'רצ'יל כלפי רוסיה וברית המועצות בששת הכרכים נע על פני מספר צירים.
הציר הראשון, הקצר שבהם, נטייה לראות ברוסיה אויב קומוניסטי-בולשביקי מובהק וזאת עד אמצע שנות השלושים. למרות זאת, אין מייחד צ'רצ'יל מקום נכבד לתקופה זו אלא מעדיף להתרכז ביחסים הכוחות במערב אירופה. לעניות דעתו, רוסיה אינה שחקן מרכזי בזירה באותה תקופה.
הציר השני הוא ניסיון לפרש את מהות הכישלון של המגעים הבריטים-סובייטים ערב חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. נימת הדברים של צ'רצ'יל משתנה והיא עוברת מראיית ברית המועצות כאויב קומוניסטי לבעלת ברית פוטנציאלית שאסור היה לזלזל בה באותה תקופה, במיוחד לנוכח התחזקותו של היטלר והסכנה שנשקפה מצידו. צ'רצ'יל נוטה להאשים את צ'מברלין ובמיוחד את מנהיגותו ההססנית בתוצאה המצערת של ערב מלחמת העולם השנייה – חתימת הסכם ריברנטרופ-מולוטוב. עם זאת, הוא אינו נמנע מלמתוח ביקורת על מדינות כפולין והמדינות הבלטיות ומבקר את הרוסים באופן מינורי.
הציר השלישי מתרכז בהטלת אשמה קשה על כתפיו של סטלין שלא קרא נכון את המפה ערב מבצע "ברברוסה" ולא השכיל להבין כי גרמניה עומדת להתקיפו, זאת חרף אזהרות הבריטים.
הציר הרביעי עוסק בניסיון להסביר את מהות הקשר הבעייתי בין ברית המועצות לבריטניה וארצות הברית לאחר המתקפה הגרמנית על ברית המועצות. בתיאור תקופה זו ניכרת גישה פייסנית, אם כי זועפת למדי, כלפי התביעות הסובייטיות לפתיחת "החזית השנייה" ואספקת נשק וסיוע מצד בריטניה וארצות הברית.
הציר החמישי המסיים את סיפור מלחמת העולם השנייה הוא תחילת קריסת שיתוף הפעולה בין המערב עם ברית המועצות ובנייתו של גוש קומוניסטי, אנטי דמוקרטי.
בסיכום חמשת הצירים שבהם נע סיפורו ניתן להבחין בגישתו הכללית של צ'רצ'יל כלפי ברית המועצות. גישה זו נעה מעוינות אידיאולוגית ממשית עד כדי ראייתה של ברית המועצות כאויב העולם החופשי ועוברת לפרגמטיזם שהיה מנת חלקו של צ'רצ'יל במהלך השלבים הראשונים של המלחמה. גם בשלב זה לא משוחרר צ'רצ'יל מהחשדנות כלפי ברית המועצות וכוונותיה ואולם ניכר כי הוא מעודד מהאפשרות לבנות גוש מדינות שיילחם בהיטלריזם. בסיומה של המלחמה ניכר שינוי מהותי ביחסו של צ'רצ'יל כלפי סטלין וברית המועצות. שלב אחרון זה הוא בבחינת סגירת מעגל. שוב ניכרת חזרה לגישה חשדנית ביותר, מלווה באי אמון יסודי ובחשש מהשתלטות ברית המועצות על מדינות מזרח אירופה והפיכתן לגרורות סובייטיות.
ביבליוגרפיה
גורודצקי גבריאל, בין אשליה לתרמית – סטלין ומבצע ברברוסה, תל אביב 1999.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, חשרת הסופה, כרך א', תל אביב 1955.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, שעתם הנאה, כרך ב', תל אביב 1955.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, הברית הגדולה, כרך ג', תל אביב 1955.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, ציר הגורל, כרך ד', תל אביב 1955.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, הטבעת מתהדקת, כרך ה', תל אביב 1955.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, ניצחון וטרגדיה, כרך ו', תל אביב 1955.
הערות
[1] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "חשרת הסופה", כרך א', עמ' 18.
[2] שם, עמ' 40.
[3] שם, עמ' 249.
[4] שם, עמ' 292.
[5] שם, עמ' 292.
[6] שם, עמ' 296.
[7] שם, עמ' 298.
[8] שם, עמ' 298.
[9] שם, עמ' 305.
[10] שם, עמ' 305.
[11] שם, עמ' 364.
[12] שם, עמ' 305.
[13] המכתב נכתב ב – 25 ביוני 1940.
[14] פרופ' גבריאל גורודצקי בספרו "בין אשליה לתרמית – סטלין ומבצע ברברוסה" (תל אביב, 1999) טוען כי בטרם פתחו הארכיונים הבריטים באמצע שנות השבעים את החומר העצום על מלחמת העולם השנייה נחשבו תולדות המלחמה עבות הכרס של צ'רצ'יל לאורים ותומים אפילו בעיני היסטוריונים סובייטים שהרבו לצטט מתוכם. גורודצקי טוען כי מערכת היחסים עם רוסיה ערב המלחמה כפי שהיא מתוארת על ידי צ'רצ'יל היא מגמתית ביותר למרות שצ'רצ'יל "לוכד את דמיון הקוראים ושובה את ליבם". גורודצקי מקדיש פרק שלם בספרו לביקורת על זיכרונותיו של צ'רצ'יל ובעיקר על דרך ההצגה שלו את ההתרעות שהעביר לברית המועצות.
[15] ו' צ'רציל, מלחמת העולם השנייה, "שעתם הנאה", כרך ב', עמ' 116.
[16] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "הברית הגדולה", כרך ג', עמ' 245.
[17] פרופ' גורודצקי טוען בספרו כי לא די לפטור את סטלין בכינוי "פתי", כפי שעשה צ'רצ'יל משום שאף כי הנתונים שהיו בפני סטלין שרטטו תמונה עקיבה למדי של האיום הגרמני, היה גוף נוסף של עדויות שאמנם לא זלזל בסכנה הגרמנית אך ערער על כך שהמלחמה היא בלתי נמנעת.
[18] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ציר הגורל", כרך ד', עמ' 411.
[19] שם, עמ' 411.
[20] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "הברית הגדולה", כרך ג', עמ' 324.
[21] שם, עמ' 388.
[22] שם, עמ' 388.
[23] שם, עמ' 388.
[24] שם, עמ' 438.
[25] שם, עמ' 439.
[26] שם, עמ' 439.
[27] שם, עמ' 439.
[28] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ציר הגורל", כרך ד', עמ' 279.
[29] שם, עמ' 279.
[30] שם, עמ' 280.
[31] שם, עמ' 287 – 288.
[32] שם, עמ' 481.
[33] שם, עמ' 481.
[34] שם, עמ' 622.
[35] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "הטבעת מתהדקת", כרך ה', עמ' 298.
[36] שם, עמ' 298.
[37] שם, עמ' 323.
[38] שם, עמ' 330.
[39] תרגום מיושן
[40] שם, עמ' 331.
[41] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ניצחון וטרגדיה", כרך ו', עמ' 23.
[42] שם, עמ' 72.
[43] שם, עמ' 72.
[44] שם, עמ' 73.
[45] במכתב מ - 31 במאי 1944.
[46] במכתב מ - 4 בספטמבר 1944.
[47] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ניצחון וטרגדיה", כרך ו', עמ' 128.
[48] שם, עמ' 132.
[49] שם, עמ' 176. המילה "מובטח" מצויה במקור עקב תרגום מיושן.
[50] שם, עמ' 195.
[51] שם, עמ' 302.
[52] שם, עמ' 326.
[53] שם, עמ' 339.
[54] שם, עמ' 341.
[55] במכתב מ - 27 במרץ 1945.
[56] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ניצחון וטרגדיה", כרך ו', עמ' 368.
[57] שם, עמ' 368.
[58] המכתב מ- 29 באפריל 1945.
[59] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ניצחון וטרגדיה", כרך ו', עמ' 416.
ולכן יחטא מאמר זה, במודע ומתוך בחירה מראש, באותה חד צדדיות וזאת מתוך עצם בחירת הנושא. עם זאת, למרות חד הצדדיות שבזיכרונות יש בהן כדי לאפשר הצצה מקיפה למדי, ובמקרה שלפנינו גם מעמיקה, אל תוך תהליך קבלת ההחלטות של המדינאי, גם אם הן נמסרות לנו דרך העיניים שבהן הוא מבקש שנזכור אותו, ובוודאי דרך נקודת המבט שהוא מבקש מאתנו להשתכנע כי היא היא הייתה הנכונה. אין בזיכרונותיו של מדינאי ביקורת רבה על תפקודו ובוודאי לא על החלטותיו.
וינסטון צ'רצ'יל היה ללא ספק אחד המדינאים החשובים של בריטניה במאה הקודמת. מעורבותו במלחמת העולם השנייה מרכזית וחשובה להבנת אירועי אותה מלחמה. הוא הותיר אחריו שישה כרכים תחת הכותרת "מלחמת העולם השנייה".
את מטרותיו ניסח בבירור בפתח הכרך הראשון, "חשרת הסופה", בעמוד 30: "הרי זו כוונתי, כאיש שחי ופעל בימים האלה, להראות מה נקל היה למנוע את הטרגדיה של מלחמת העולם השנייה, להראות איך נתחזקה רשעת הרשעים בחולשת הצדיקים, איך המבנה וההרגלים של מדינות דמוקרטיות, אם אין מרתכים אותן לכלל גופים גדולים יותר, חסרים אותם יסודות של התמד ועוז הכרה, שרק הם לבדם יכולים לתת בטחון להמונים ענווים, איך אפילו בעניינים של שמירה עצמית, אין שום קו מדיני נקוט אפילו משך עשר או חמש עשרה שנים רצופות".
ובהמשך, בעמוד 31, מוסיף צ'רצ'יל: "ראה נראה איך עצות של זהירות והתאפקות יכולות להיעשות ראש פינה לסכנת מוות, איך שביל הביניים שאוחזים בו מתוך שאיפה לביטחון ולחיי שלווה עשוי להוליך היישר לתוך השואה, ראה נראה מה מוחלט הוא הצורך בנתיב רחב של פעולה בינלאומית שהרבה מדינות הולכות בו יחד משך שנים, מבלי התחשב בגיאות ובשפל של עסקי הפוליטיקה מבית".
כקורא אני מבקש להעיר כי היומרה הגדולה שנטל צ'רצ'יל בתחילת דבריו והיעדים שהציבו בפניו מולאו לעניות דעתי. מנקודת מבטו הסובייקטיבית, תוך ביצוע מניפולציות לגיטימיות ואולי בלתי נמנעות מצדו, הוא סוקר בפני הקורא את האירועים, תוך בחירת מסמכים, נאומים וחלקי פרוטוקולים, באופן שישרת את מטרתו. הקורא מקבל מלאכה לא גמורה של כתיבת היסטוריה אך מלאכה מעניינת שראויה בקריאה ובהעמקה.
קריאת זיכרונותיו של צ'רצ'יל יכולה לספק תשובות לשאלות רבות ויכולה להיבחן מזוויות שונות. בחרתי להתמקד ביחסי רוסיה וברית המועצות עם בריטניה דרך עיניו של צ'רצ'יל, כפי שהשתקפו בכל כרכי הזיכרונות שלו. החלוקה שלי היא כרונולוגית ביסודה ולדעתי יש חשיבות בבחירת זווית זו להבנת האירועים. לעיתים בחרתי לבחון סוגיה מסוימת על בסיס תמטי במנותק מהכרונולוגיה.
"רוסית חורשת מזימות": האינטרבנציה בשנות העשרים
רוסיה מבודדת ומנסה לזרוע את זרעי המהפכה במדינות שונות ברחבי אירופה, כך בוחר צ'רצ'יל לפתוח את התייחסותו לרוסיה בספרי הזיכרונות שלו אודות מלחמת העולם השנייה.
על פיו, רוסיה חורשת מזימות בינלאומיות, בעלת מגמת התפשטות אידיאולוגית ומהווה סכנה לעולם הדמוקרטי. זו אותה רוסיה שנהדפה במהלך מלחמת העולם הראשונה מפולין אך גרמניה ואיטליה כמעט נלכדו ב"פח תעמולתם ומזימותיהם של הקומוניסטים".[1] הפשיזם, כותב צ'רצ'יל, הוא צלו או פריו המאוס של הקומוניזם.
כאמור, צ'רצ'יל בוחר שלא לציין את תפקידו באינטרבנציה ברוסיה. מניעיו עמו. ההתייחסות היחידה לאינטרבנציה תהיה אזכור, משועשע משהו, בשיחה שקיים בתחילת שנות הארבעים, עם המרשל סטלין (Stalin) ועל כך בהמשך.
גם בתקופת חוזה לוקרנו צ'רצ'יל טוען כי רוסיה חורשת מזימות ומבודדת מאחורי חגורת הבידוד של מדינות אנטי בולשיביקיות.[2] מעבר לכך אין אזכור לרוסיה בתקופת שנות העשרים. התרכזותו של צ'רצ'יל במדינות מערב אירופה ובמיוחד במשולש בריטניה, צרפת וגרמניה, מלמדת גם על החשיבות הרבה שהוא נטה לייחס לאירועים בחלק זה של אירופה וגם לריחוק האידיאולוגי מרוסיה. במשפט אחד הוא מסכם כי ציפה, ציפייה שלא הוגשמה, כי גם במזרח אירופה ישרור "לוקרנו מזרחי".
"מנהיגות צ'מברלין ההססנית": הדרך להסכם ריבנטרופ מולוטוב
בחלקים נרחבים מזיכרונותיו ניכר כי צ'רצ'יל נוקט לשון זהירה. הוא בוחר את מלותיו בקפידה רבה, עוקף מכשולים שעומדים בפניו, במיוחד בתארו את הנעשה בעולם הפוליטי הפנים בריטי. גם על יריביו הפוליטיים הוא נוטה לכתוב באנדרסטייטמנט אנגלי טיפוסי.
בהגיעו לערב חתימת חוזה ריבנטרופ-מולוטוב, אין לו מנוס אלא לעסוק בהחלטות ראש הממשלה הבריטי. הוא מנסה לפענח את חידת ההסכם ולספק תשובות לשאלות: מדוע נכשלו המגעים הבריטיים-סובייטים ובעיקר מי אשם יותר בחיבוק הגרמני-רוסי של אוגוסט 1939, צ'מברלין ((Chamberlin או סטלין.
קריאה מדוקדקת של הזיכרונות מגלה כי צ'רצ'יל אינו מספק תשובות חד משמעיות. משפטיו נעים בהטחת אשמה בכל האישים המעורבים. למרות הניסיון להיות מאוזן, צ'רצ'יל מטיל את עיקר האשמה לפתחו של צ'מברלין. הדרך להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, רוצה צ'רצ'יל לכתוב אך לא עושה זאת חד משמעית, עוברת דרך שגיאות ראש הממשלה הבריטי.
טכניקת הכתיבה של צ'רצ'יל מנסה לאזן את התמונה: מדי פעם הוא הולם ב צ'מברלין ולעיתים הוא חובט (קלות, אמנם) בסטלין.
הוא פותח בביקורת כלפי צ'מברלין וטוען כי ליטבינוב (Litvinov) הקפיד למסור, לבריטים ואף לצרפתים, אזהרה רשמית של הממשלה הסובייטית לגבי המצב בצ'כוסלובקיה ולגבי תוצאת המשבר – השתלטות גרמניה על צ'כוסלובקיה. הודעה זו, טוען צ'רצ'יל, לא מילאה תפקיד חשוב כפי שהייתה צריכה למלא במסכת החלטותיו של צ'מברלין. [3]
בסוקרו את הדיונים בין נציגי ממשלת בריטניה לבין נציגי הממשלה הסובייטית, במהלך אפריל 1939, טוען צ'רצ'יל כי האימה שבה היו שרויות "ארצות הספר", בלשונו, מפני קבלת עזרה רוסית בדמות כוחות סובייטים העוברים בשטחיהן כדי להגן עליהן מפני הגרמנים, היא אחת הסיבות לכישלון השיחות.
צ'רצ'יל טוען כי פולין, רומניה ושלוש המדינות הבלטיות לא ידעו מפני מה הן יראות יותר: מפני התקפה גרמנית או מפני ישועה רוסית. הוא מצביע על כך ש"הברירה האיומה הזו", כלשונו, היא "ששיתקה את מדיניותן של בריטניה וצרפת"[4] אבל מבהיר חד משמעית כי לדעתו אין כל ספק שבריטניה וצרפת היו צריכות לקבל את ההצעה הרוסית ולהכריז על הברית המשולשת.
צ'רצ'יל אמנם אינו קובע חד משמעית כי ברית משולשת שכזו הייתה מונעת מגרמניה פתיחת מלחמה אך היא הייתה "מביאה חרדה עמוקה בליבה של גרמניה".[5]
במחשבה שניה, קובע צ'רצ'יל, היטלר (Hitler) לא יכול היה להרשות לעצמו לפתוח במלחמה בשתי חזיתות, שהוא עצמו דן אותן לכף חובה בחריפות כה רבה. לגבי סטלין, הוא טוען אינו מסוגל לקבוע מתי חדל סטלין סופית להאמין לדמוקרטיות המערביות ומה בדיוק הביאו להסכם עם היטלר. בלשון עוקצנית הוא מוסיף כי אילו היה צ'מברלין משיב בחיוב להצעה הרוסית "'כן, הבה נעשה שלושתנו יד אחת ונרוצץ את מפרקתו של היטלר' או משהו ברוח זו כי אז היה הפרלמנט סומך על כך, סטלין היה מבין ונתיב ההיסטוריה אפשר היה משתנה".[6] זו האשמה חד משמעית כלפי ראש הממשלה הבריטי.
צ'רצ'יל טוען שהוא עצמו קבע, עוד ב - 14 במאי 1939, שאסור לאבד זמן וכי עברו כשבועיים מאז הוגשה ההצעה הרוסית ולא נעשה דבר מהותי מצדם של הבריטים. שוב, גם במקרה זה, הוא מאשים את צ'מברלין בשאננות יתר.
בצד הקביעה כי ליטבינוב הודח גם בגלל יהדותו, טוען צ'רצ'יל שפיטוריו העידו על כך שהקרמלין חדל מלהאמין בחוזה ביטחון עם מעצמות המערב ובאפשרות של ארגון חזית נגד גרמניה. הוא מייחס חשיבות רבה לפיטורי ליטבינוב וטוען כי "הליכתו של ליטבינוב הסירה מניעה רגשית מדרכו של היטלר. ההיפוך הנמרץ והבלתי טבעי הזה במדיניות הרוסית היה מסוג מה שיתכן רק במדינות טוטליטריות שהרי פרו גרמניות הייתה אז כפירה ובגידה".[7]
את יורשו של ליטבינוב מתאר צ'רצ'יל בלשון ציורית. לצד שבחים ("איש מופלג בכשרונות… עיניו הנבונות, זריזות לשונו ושלוותו"), הוא מפליג בעקיצות ("ראשו הכדורי, שפמו השחור, פניו הסגלגלים, רובוט"). ולסיכום קובע צ'רצ'יל: "בניהול עניני חוץ יהיו מאזארן, טאייראן ומטרניך מקבלים אותו ברצון לחברתם, אם יש איזה עולם הבא שבולשביקים מרשים לעצמם ללכת אליו".[8] שוב, גם כאן, מובעת סלידה עמוקה מהבולשביקים ככלל, סלידה המאפיינת את צ'רצ'יל.
בהמשך לביקורתו על צ'מברלין טוען צ'רצ'יל כי ב - 19 במאי 1939, בדיון בבית הנבחרים, קבע כי אינו מבין מדוע יש התנגדות של ממשלת בריטניה לעשיית ההסכם עם רוסיה. הוא מוסיף שלא היה לו אז ספק שההצעות שהעלתה הממשלה הרוסית מכוונות לברית משולשת (רוסית, אנגלית וצרפתית) נגד תוקפנות גרמניה - ברית שהייתה יכולה לזרוע ביטחון גם במדינות אחרות. צ'רצ'יל, האיש שהיה בין העומדים מאחורי האינטרבנציה בשנות העשרים, קבע במאי 1939, כי באותה מידה שהממשלה הבריטית שואלת את עצמה האם ניתן לסמוך על הרוסים, הרי שהרוסים שואלים שאלה דומה אודות דאונינג 10. באותו דיון בבית הנבחרים צ'רצ'יל האשים את צ'מברלין בניהול "מנהיגות הססנית" שהרוסים לא יוכלו לסמוך עליה. זו עמדה הנוטה להבין את צרכי סטלין, עמדה שבה נקטו גם מנהיגי ברית המועצות, בנאומים שונים ובמסרים שהעבירו לבריטים ולצרפתים.
לטעמו של צ'רצ'יל, נאומו של מולוטוב (Molotov), מ – 31 במאי 1939, שאותו הוא מצטט בזיכרונותיו, הביא לכך ש"היטלר חדר על נקלה לתוך הביצורים הרופפים של הקואליציה המאוחרת, המהססת כנגדו".[9]
לצ'רצ'יל ביקורת קשה על משלוח סטרנג (Strang) לברית המועצות. הוא טוען שהמדובר ב"פקיד מוכשר אבל נטול כל מעמד מיוחד מחוץ למשרד החוץ", ומוסיף שהיתה זו "שגיאה נוספת" מצד הממשלה הבריטית. והוא מסביר: "שיגור דמות משנית כל כך היה בגדר עלבון של ממש, ספק אם היה לאל ידו להבקיע את הקליפה החיצונית של המנגנון הסובייטי".[10]
גם צ'רצ'יל מודה שהופתע מהתפנית הרוסית ומהברית בין סטלין לבין היטלר. הוא מודה שעד הרגע האחרון האמין שרוסיה תחתום על הסכם עם בריטניה ו"לפיכך לא התמכרתי להתמרמרות שחשתי ואשר גאתה סביבי בקבינט שלנו על המדיניות הגסה והקישחת שלהם".[11] קריאה מדוקדקת של חלקים אלה בזיכרונותיו מעלים אפשרות שצ'רצ'יל חש לא בנוח שלא זעק יותר. יתכן שאף הוא לא האמין – כמו צ'מברלין עליו הוא מותח ביקורת – שייחתם הסכם גרמני-סובייטי. ברור כי צ'רצ'יל לא מתכוון לומר כי ההסכם היה צפוי.
למרות הביקורת כלפי הממשלה הבריטית מסכם צ'רצ'יל וטוען רק שתי מדינות טוטליטריות יכולות לחתום ביניהן על הסכם שכזה, זאת למרות שהיו ביניהן "ניגודי מוות".[12] הוא אף מכיר בעובדה שרוסיה חתמה על ההסכם מתוך בחירה וזאת "למשוך זמן" לצורך היערכות צבאית וכלכלית.
"הרוסים כסילים וסטלין פתי": כתובת ברברוסה על הקיר
כניסתו של צ'רצ'יל לתפקידו כראש הממשלה, במאי 1940, סימנה שינוי מסוים במדיניות כלפי ברית המועצות. צ'רצ'יל טוען שנקט מדיניות סובלנית כלפי רוסיה וניסה לכונן עמה יחסים, תוך שהוא מבקש להיבנות מהניגודים היסודיים בינה לבין גרמניה.
צ'רצ'יל קיווה שיציאתו של סר סטפורד קריפס (Cripps) למוסקבה כשגריר תצליח לשנות את האוירה והוא כותב לסטלין מכתב שבו הוא מודה כי חשדות הדדים הכבידו על היחסים בין שתי המדינות. צ'רצ'יל פונה לסטלין וקובע כי ברית המועצות לבדה היא זו שיכולה לקבוע האם חתירתה של גרמניה להגמוניה על אירופה מאיימת על האינטרסים של רוסיה עצמה.[13] צ'רציל מודה כי לא ציפה לתשובה וממילא כזו גם לא הגיעה.[14] צ'רצ'יל מעיר בעוקצנות ש"בזמן ההוא לא תפסנו די הצורך שמדינאים מאנשי השמאל הקיצוני שנואים על הקומוניסטים הסובייטים עוד יותר מן הטורים או הליברלים", בהתכוונו לקריפס.[15]
צ'רצ'יל סוקר בהרחבה את תוכנית ההונאה הגרמנית שקדמה למבצע "ברברוסה" ומסכם: "ספק אם יש איזו טעות בהיסטוריה הדומה לזו שבה חטאו סטלין והמנהיגים הקומוניסטים כשבזבזו את כל האפשרויות וחיכו שאננים להסתערות האיומה הקרובה לבוא על רוסיה או כשנבצר מהם להבינה. בתקופה זו התברר שהם גם כסילים".[16] צ'רצ'יל מכנה את סטלין "פתי"[17] וטוען שניסה להזהיר את סטלין, כמעט בכל דרך, מהתקפה צפויה של הגרמנים.
במהלך ביקורו בברית המועצות, חודשים רבים מאוחר יותר, באוגוסט 1942, פנה צ'רצ'יל לסטלין והציג לו מברק ששלח אליו באפריל 1941, באמצעות אידן (Eden) . מברק זה הזהיר מפני מתקפה גרמנית צפויה. סטלין הגיב: "אני זוכר אותו. לא הייתי זקוק לשום אזהרות. ידעתי שהמלחמה תבוא אבל חשבתי שאולי ארוויח עוד איזה שישה חודשים".[18]
וצ'רצ'יל מעיר בעוקצנות: "למען העניין המשותף נמנעתי מלשאול מה היה קורה לכולנו אילו מוגרנו לעד בעוד הוא נותן להיטלר חומרים, זמן ועזרה יקרי ערך כל כך".[19]
"סטלין גוער גערות מעליבות": מעוינות לשותפות חשדנית כנגד היטלר
לכל אורך זיכרונותיו, מביע צ'רצ'יל הערכה לניצחונות הסובייטים בשדה הקרב. למרות מבצע ההונאה הגרמני ולמרות התמוטטותו הזמנית של סטלין, מבהיר צ'רצ'יל כי הניצחון על הגרמנים הוא מנת חלקם הנכבדה של הסובייטים.
ההתקפה הגרמנית על ברית המועצות הביאה לשינוי ביחסים בין הסובייטים לבריטים – מעוינות לשותפות חשדנית. צ'רצ'יל מקדיש את הפרקים הללו בזיכרונותיו לסקירה מורחבת אודות מבצע ההתשה האישי שהעבירו סטלין ומבהיר כי נקט במדיניות של ויתור והבלגה כלפי השליט הסובייטי שהיה טרוד בשדה הקרב.
על פי צ'רצ'יל, סטלין היה מוטרד מהרגע הראשון של המתקפה הגרמנית משתי נקודות מרכזיות: פתיחתה של חזית שניה והגבולות של ברית המועצות לאחר המלחמה. הרוסים לחצו בכל דרך בנושא פתיחתה של חזית שניה, אך במרבית המקרים הדבר לא הביא לתוצאות משמעותיות מצד הבריטים והאמריקאים. הטכניקה של סטלין הייתה ריבוי מברקים אישיים תכופים. "בחליפת המכתבים המוסקבאית זכיתי לעלבונות הרבה ורק לעיתים רחוקות למילה טובה… הממשלה הסובייטית סבורה הייתה שהיא עושה אתנו חסד גדול בזה שהיא נלחמה בארצה היא על חייה היא".[20]
צ'רצ'יל חש כי היחס הסובייטי כלפי הבריטים, למרות שיתוף הפעולה בין שתי המעצמות, מהול באווירה כבדה של חשדנות ששורשיה טמונים בחודשים שלפני הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בדיונים של המשלחת הבריטית-אמריקאית בסוף ספטמבר 1941. "הם לא מסרו להם אפילו מה הבסיס אשר לפי נאמדו צרכיה של רוסיה בחומרי המלחמה היקרים שלנו", כותב צ'רצ'יל על הרוסים.[21]
צ'רצ'יל מודה כי לא נלהב להקריב מהאמצעים הבריטיים לטובת הרוסים. הוא אף זעם על הצורך להעביר אספקה לרוסים, אך ויתר. לבסוף, נאלץ לחתום על הסכם ידידות במוסקבה שפירט את כל האספקה שבריטניה וארצות הברית תעמדנה לרשות ברית המועצות בתקופה שבין אוקטובר 1941 ליוני 1942. עם זאת, צ'רצ'יל סבור היה כי אספקה זו שיבשה את התוכניות הצבאיות הבריטיות שממילא כבר נפגעו מחמת המחסור החמור בתחמושת. "הכל חל עלינו כי לא היה די שהיה עלינו לתת מן היצור שלנו אלא שהצורכנו גם לוותר על כמה וכמה סוגי תחמושת חשובים ביותר שלולא זאת היו האמריקאים שולחים אותם לנו".[22]
את יחסו של סטלין כלפיו מגדיר צ'רצ'יל במילים "גערות מעליבות".[23] עם זאת הוא מציין שלמרות יחס משפיל זה, ולאחר שהממשלה הסובייטית, הקורפוס הדיפלומטי וכל מפעלי התעשייה עבור לקויבישב, באוקטובר 1941, גייס את אישתו כדי שזו תסייע להשגת סכומי כסף לעזרה רפואית מהצלב האדום הבריטי וממסדר סנט ג'ון. אשתו אכן התמסרה לעניין ובמשך ארבע שנים עסקה למעשה בגיוס תרומות לטובת הרוסים.
סטלין לא מרפה מלחצו על צ'רצ'יל. הוא משגר ב- 8 בנובמבר 1941 מכתב לצ'רצ'יל וקובע כי "אין שום הבנה מוגדרת בין שתי המדינות ביחס למטרות המלחמה ולתוכניות לארגון השלום אחרי המלחמה. אין אף הסכמה בין ברית המועצות לבריטניה על עזרה צבאית הדדית נגד היטלר לאירופה.[24] צ'רצ'יל מעדיף שלא להגיב כי "סטלין הגדיש את הסאה בנעימתה של אגרת זו".[25]
ב - 23 בנובמבר 1941 דן סטלין בנושא הגבולות שלאחר המלחמה וקובע באיגרת לצ'רצ'יל כי יש הבדל בין ברית המועצות לבריטניה וארצות הברית אך הוא "אינו צריך ואינו יכול להפריע לנו בהשגת פתרון מוצלח של כל השאלות היסודיות הנוגעות בביטחוננו ההדדי ובאינטרסים הלגיטימיים שלנו".[26] צ'רצ'יל מצדו ממשיך בחיזוק רוחו של סטלין ושל הצבא האדום אך מתחיל לחשוש מאפשרות של התפשטות סובייטית ולכן שולח עם אידן, מכתב לרוזבלט (Roosevelt). במכתב הארוך, מ – 20 באוקטובר 1941 מאיץ צ'רצ'יל ברוזבלט לסייע לפרס ומבהיר כי הרוסים מטרידים מאוד את פרס "במציאותם, בתורותיהם ובהתנהגותם".[27]
החזית השנייה תהווה מוקד לחילוקי דעות חמורים בין ברית המועצות לבין ארצות הברית ובעיקר בריטניה. לחץ זה נתן את אותותיו גם במכתב ששיגר רוזבלט לצ'רצ'יל ב - 3 באפריל 1942: "אנשיך ואנשי דורשים להקים חזית שתגרע מן הלחץ שעל הרוסים והאנשים האלה חכמתם מספיקה להם לראות שהרוסים הורגים כיום יותר גרמנים ומשמידים כיום יותר ציוד ממך וממני יחדיו".[28]
צ'רצ'יל מבהיר שמלכתחילה היה ברור לו כי מטרתם של הרוסים היא הכרה בגבולות הסובייטים שלפני פלישת גרמניה לברית המועצות. הדבר הובהר לו על ידי הרוסים עוד בדצמבר 1941, בעת שאידן ביקר במוסקבה. "במיוחד היו הרוסים מעונינים להבטיח בתוך המסגרת של כל חוזה ברית כללי הכרה מפורשת בכיבוש המדינות הבלטיות ובגבולם החדש עם פינלנד".[29]
צ'רצ'יל מודה בזיכרונותיו כי התנגד בתחילה לתנאי הסובייטי ואולם כעבור שלושה חודשים שינה את דעתו "תחת לחץ המאורעות". והסיבה לשינוי בעמדתו: "במאבק קטלני לא מן הדין הוא לעמוס משאות שאין לעמוד בהם במלחמה על אידיאל גדול".[30]
צ'רצ'יל מבהיר את עמדתו החדשה לרוזבלט במכתב מ – 7 במרץ 1942 ומבקש לפרש את האמנה האטלנטית באופן שיאפשר להכיר בגבולות הרוסים שעה שהותקפה על ידי הגרמנים. רוזבלט מסרב.
סטלין מגיב במכתב ב- 15 במרץ 1942 ומנסה להתחמק מיצירת בעיה סביב פרשנות זו של האמנה האטלנטית ומוסיף: "עדיין יהיה צורך להחליף דעות ביחס לנוסח של הסכם מתאים בנדון זה, במקרה שיתקבל לחתימת שני הצדדים". במילים אחרות: דיה לצרה בשעתה והשעה בוא תבוא.
החשדנות בין שתי המדינות באה לידי ביטוי גם בזוטות של יום יום. בזיכרונותיו מרבה צ'רצ'יל בפריסה של מסמכים, תכתובות ונאומים אך לא מרבה בתיאורים של חיי היום יום ונוטה להתרחק מרכילות.
בקטע נדיר הוא כותב על קוריוז שיש בו כדי להמחיש את החשדנות ששררה באותם ימים בין הרוסים לבין הבריטים. כשביקר מולוטוב בלונדון, במאי 1942, היו הרוסים עצבניים. "הם ביקשו מיד את המפתחות לכל חדרי המשכב. אורחינו היו נועלים את דלתותיהם. העובדים נדהמו לגלות אקדחים מתחת לכרים. הם הציבו נשים משלהן שתשגחנה. השומרים של מולוטוב משמשו בכל המזרנים שמא טמונות בהם מכונות תופת. הרוסים חזרו וסידרו את הסדינים והשמיכות באופן שבו יוכל מולוטוב לזנק בכל רגע מהמיטה".[31]
גם פרשת הס היתה אחת מנקודות השיא של החשדנות בין המדינות. צ'רצ'יל הוטרד מכך שבאוקטובר 1942 מרבה העיתונות הסובייטית "לדוש באיחור זמן בפרשת הס".[32] גם במכתב ששיגר לשר החוץ שלו, ב- 27 באוקטובר 1942, מתקיף צ'רצ'יל קשות את הסובייטים ומגדיר את העיתונות הרוסית כמפיצת כזבים. "הבולשביקים ערערו את מעמדן של ממשלות אדירות כה רבות על ידי תעמולת מכונה כזבנית ומן הסתם סבורים הם שיוכלו לעשות עלינו רושם מסוים בשיטות אלה".[33]
גם בהתכתבויות, מדצמבר 1942, בין צ'רצ'יל לרוזבלט עולה החשדנות בין האמריקאים והבריטים כלפי הרוסים. עם זאת, הוא מודאג מאפשרות של התדרדרות היחסים עם הרוסים ובהקשר זה הוא מותח ביקורת דווקא על הממשלה הפולנית הגולה. הוא קובע כי ממשלה זו טעתה כשפרסמה את רצח הקצינים ביער קאטין ומביע מקווה שהעניין לא יביא לקרע ביחסיהם עם הרוסים. "חייבים אנו להכות את היטלר ולא זה הזמן למריבות והאשמות".[34] כהרגלו, בנושאים שאינם נוחים לו, מעדיף צ'רצ'יל שלא להרחיב. וכך גם במקרה זה. הוא קובע באופן סתום למדי שנושא רצח יער קאטין הוזכר במשפטי נירנברג ומפנה את הקורא לספרים הרבים שנכתבו אודות הנושא. חותם ולא מוסיף.
"אבל אחרי היטלר מה?": משותפות חשדנית לעוינות אידיאולוגית
ככל שהמלחמה נכנסת לשלביה האחרונים מתרבים המגעים בין הסובייטים לבריטים וברובם מודאג צ'רצ'יל מהמגמה הסובייטית להגביר את ההשפעה ברחבי אירופה וזאת על ידי יצירת גוש קומוניסטי. אמנם סטלין אומר לצ'רצ'יל בפגישתם באוגוסט 1942: "כל זה הוא בעבר והעבר שייך לאלוהים", בהתייחסו למעורבות צ'רצ'יל באינטרבנציה בשנות העשרים, אך צ'רצ'יל חש כי העבר חוזר על עצמו והסובייטים מבקשים להתפשט ולקבוע עובדות בשטחי מזרח אירופה.
עם כינוס ועידת טהרן שואל צ'רצ'יל את סטלין "מה יקרה אחרי הנצחון במלחמה".[35] בשיחות עולות אפשרויות שונות כמו הטלת סייגים על כושר היצור הגרמני. ואז, כשהגיעו לסוגיית הגבולות אמר צ'רצ'יל ש"אין לי סמכות מטעם הפרלמנט וגם לא לנשיא להתוות גבולות".[36]
סטלין שאל אם הבריטים חושבים שבדעתו "לבלוע", כדבריו, את פולין, ובמקביל הוסיף שהוא לא מעונין בחידוש היחסים עם הממשלה הפולנית כי היא עוזרת לתעמולה הגרמנית. באותה שיחה שאל אידן האם הסובייטים מתכוונים לגבולות שנקבעו בקו ריברנטרופ-מולוטוב וסטלין השיב: "קרא לכך כאשר תחפוץ". צ'רצ'יל קובע בשלב זה כי "נדמה שיהיה סכסוך מתגבש לגבי פולין"[37]
צ'רצ'יל מבין שהסובייטים עומדים להיות אגוז קשה אך בטהרן הוא נוטה לויתורים. הסיבה: "לא בדין היו הדמוקרטיות המערביות עושות בטהרן אילו יסדו את תכניותיהן על יסוד של חשדנות כלפי עמדתה של רוסיה בשעת הניצחון ולאחר שתורחקנה כל הסכנות הנשקפות לה".[38]
אך בהמשך הוא מגלה פסימיות: "בתחום העובדות באו עלינו תמונות עצומות והרות שואה. הגבולות הפולניים קיימים רק להלכה ופולין מוטלת מפרפרת במחבוק[39] הרוסים הקומוניסטים".[40]
גם יום לאחר הפלישה לנורמנדי, ממשיך צ'רצ'יל בשמירת קשר עם סטלין וניסיון לפייסו כמעט בכל דרך. "אני מקווה כי תשים לב לכך שמעולם לא הצבנו לפניך אף שאלה אחת בגלל האמון הגמור שאנו נותנים בך, באומתך ובצבאותיך".[41]
בצד המכתב האוהד המבקש ליצור אוירת אמון, ממשיך צ'רצ'יל בזיכרונותיו להביע דאגה מהתפשטות הניצחונות הסובייטים. כפי שהיה בכרך הראשון של זיכרונותיו, גם כאן, בכרך האחרון, ממשיך צ'רצ'יל לתאר את הסובייטים כחורשי מזימות. הוא מביע דאגה מ"קנוניות רוסיות" באיטליה.[42] בהמשך הוא מבקש מאידן לנסח תזכיר אודות "השאלות הבוטות השנויות במחלוקת בינינו לבין הממשלה הסובייטית באיטליה, ברומניה, בבולגריה, ביוגוסלביה ומעל הכל ביוון".[43]
צ'רצ'יל מביע דאגה מהקומוניזציה של הבלקנים והוא טוען כי יש להעמיד את הרוסים במקומם ולהתנגד לחדירה ולפלישה קומוניסטית למדינות נוספות. "נראה בעליל שאנו מתקרבים להתמודדות עם הרוסים ביחס לקנוניות הקומוניסטיות שלהם באיטליה, יוגוסלביה ויוון. נראה לי כי עמדתם נעשית קשה יותר מיום ליום".[44]
האחווה לכאורה בין הרוסים, האמריקאים והבריטים מתחילה להתנפץ בעיני צ'רצ'יל והוא מחליט להעלות את חששותיו במכתב לרוזבלט.[45] במיוחד טורדות את מנוחתו בעיות הבלקן, יוון ומעל לכל פולין ושאלת וורשה.
בשאלת פולין, צ'רצ'יל מחליט לעשות מעשה. הוא פונה לסטלין [46] וקובע כי הקבינט המלחמתי שלו מתקשה להבין את סירובה של ברית המועצות להתחשב בהתחייבויות בריטניה ואמריקה לעזור לפולנים. "נראה לנו כי פעולת ממשלתכם במניעת משלוח העזרה הזאת עומדת בסתירה לרוח שיתוף הפעולה בין בעלי ברית שאתם ואנחנו מייחסים לה חשיבות כה גדולה לגבי ההווה והעתיד כאחד".[47]
בשלב זה מתנהל צ'רצ'יל על שני צירים מקבילים. מתחת לפני השטח, הרחק מעיני הרוסים, הוא מביע את חששותיו, בשיחות עם חברי הקבינט שלו וכן עם בעלי בריתו האמריקאים. מעל פני השטח, בשיחות עם השגריר הסובייטי בלונדון וכן בסיוע השגריר שלו במוסקבה, צ'רצ'יל ממשיך לשמר את רוח שיתוף הפעולה ולהבהיר לרוסים את חשיבות ההדדיות. למרות השניות ביחס לרוסים, צ'רצ'יל סבור כי על בריטניה "להקדים את הרוסים באזורים מסוימים של אירופה התיכונה".[48] באותו שלב צ'רצ'יל חושש מהמאבק המתפתח בין הקומוניזם הסובייטי לדמוקרטיות המערביות ומבין שמדובר בשליטה על השטח, דבר שיתורגם מאוחר יותר להשפעה, לכוח, לעמדות מיקוח במשא ומתן עתידי. "מובטח הייתי שנוכל להגיע לידי החלטות טובות עם רוסיה רק כל זמן שאחוות המלחמה באויב משותף מקשרת בינינו. היטלר וההיטלריזם נחתך דינם, אבל אחרי היטלר, מה?".[49]
לאחר ההצעה להסכם האחוזים, מעלה צ'רצ'יל את תקוותו בפני סטלין כי "נראה לי שמין הדין שבריטניה הגדולה ורוסיה לא תקפדנה על הממשלה הפנימי של הארצות האלה".[50] שוב ניסיון של צ'רצ'יל, אולי נאיבי במקצת, להפציר בסטלין שלא להשליט אל הקומוניזם במדינות שאליהם נכנס הצבא האדום.
גם בועידת יאלטה ממשיכים להיחשף חילוקי הדעות בין צ'רצ'יל וסטלין, בשאלת פולין ובשאלת האו"ם. "רצוני שהפולנים יוכלו לחיות את חייהם בחופש ועל פי דרכם. תמיד שמעתי את המרשל סטלין מכריז על המטרה הזאת בתכלית התוקף ומשום שאני נותן אמון בהכרזותיו על ריבונותה, עצמאותה וחירותה של פולין, משום כך שאלת הגבול חשובה בעיני פחות".[51] גם כאן צ'רצ'יל ממשיך בקו דומה כלפי הרוסים ומנסה, בדברים מאופקים אך חד משמעיים, להגיע להסכמה שתמנע התפשטות הקומוניזם.
בסיום הועידה, חושש צ'רצ'יל מפירוק האחדות בין שלוש המעצמות ומוסיף ש"הנחותינו האופטימיות סופן שנתבדו עד מהרה ואף על פי כן היו אלה ההנחות היחידות האפשריות בזמן ההוא".[52]
האירועים בעקבות ועידת יאלטה מהווים עבור צ'רצ'יל את אחד השיאים של האכזבה מהסובייטים. הוא קובע כי כבר במרוצת השבועות שלאחר הועידה התברר שהממשלה הסובייטית אינה עושה דבר להגשמת ההסכמים על הרחבת הממשלה הפולנית על מנת שתכלול את כל המפלגות הפולניות, אלא בכוח הזרוע כוננו הרוסים את שלטונו של מיעוט קומוניסטי.
צ'רצ'יל חש צורך להסביר את המלכוד אליו נקלע. מחד גיסא, הוא זה שהציע את הסכם האחוזים ומאידך גיסא, הסובייטים ניצלו את המצב לקביעת עובדות בשטח שלא תאמו את ההסכמים, ובוודאי לא את ציפיות ראש הממשלה הבריטי. צ'רצ'יל מודה: "הכרנו שרוסיה זכאית להכריע את הכף ברומניה ובבולגריה בעוד אשר לנו תהיה הבכורה ביוון".[53] אך בהמשך הוא קובע כי מולוטוב נוקט בתכסיסים ולכן הוא נאלץ לפנות לסטלין. "היה זה פרק המבחן בינינו לבין הרוסים באשר למשמעותם של מונחים כדוגמת דמוקרטיה, ריבונות, עצמאות, ממשלה מייצגת ובחירות חופשיות ובלתי כבולות".[54]
לנוכח חוסר התלהבותם של האמריקאים לשתף פעולה עם הבריטים בהפעלת לחץ על הסובייטים, מחליט צ'רצ'יל לעורר את רוזבלט ופונה אליו[55] תוך שהוא קובע כי אסור לבריטים ולאמריקאים להתפתות ולהיעשות שותפים בכפיית הגרסה הרוסית של "דמוקרטיה" על פולין.
לצ'רצ'יל ברור כי חורבן עצמתה הצבאית של גרמניה הביא עמו שינוי יסודי ביחסים בין רוסיה הקומוניסטית לדמוקרטיות המערביות. "ניטל האויב המשותף שהיה חוליית האיחוד היחידה כמעט ביניהן. מכאן והלאה שוב לא ראו האימפריאליזם הרוסי והדת הקומוניסטית ולא הציבו להם שום סייג להתקדמותם ושליטתם בסופו של דבר ועברו יותר משנתיים עד שנתקלו שוב בכוח רצון שווה לשלהם".[56]
צ'רצ'יל בניתוחו גורס כי רוסיה נעשתה "סכנת מוות לעולם החופשי"[57] וכי יש להקים מיד חזית חדשה נגד המשך כיבושיה שתפקידה להגיע מזרחה ככל האפשר.
לאחר מותו של רוזבלט, כותב צ'רצ'יל מכתב לסטלין.[58] במכתב זה מתבצעת תפנית באופן שבו צ'רצ'יל מציג את הנושא בפני השליט הסובייטי. לא עוד דברי נימוסין והבעת תקווה לשיתוף פעולה עתידי כי אם הצגת הבעיות באופן נוקב ותביעה לפתרון. הוא קובע כי העולם ייקרע לגזרים, כלשונו, אם יהיה פילוג בין המדינות השונות. בתשובתו של סטלין ישנה התעלמות מההערות הנוקבות של צ'רצ'יל. אז מחליט צ'רצ'יל לפנות לטרומן וקובע שחליפת המכתבים אין בה תועלת וכי יש להעדיף פגישה משולשת.
גם לאחר הכיבוש הסובייטי של וינה, צ'רצ'יל מבין כי הדפוס הסובייטי שלפיו אזור ששוחרר מעול הנאצים יהפוך ליעד בהתפשטות קומוניסטית עומד להמשיך. "לא ארכו ימיהם של הרוסים בוינה וכבר זכינו לטעום טעימה מוקדמת מן העתיד להתרחש באזור הכיבוש שלהם. הם הודיעו שהוקמה ממשלתה אוסטרית זמנית וסירבה להרשות למשלחותינו להגיע בטיסה. נוכח כל הדברים האלה חששתי שהם מנצלים את בואם במחשבה תחילה על מנת 'לארגן' את הארץ קודם שנגיע אליה".[59]
עמדתו של סטלין נחושה. הוא מתעלם מהנימה הפסימית בדבריו של צ'רצ'יל. ב- 10 מאי 1945, לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית, מביע סטלין את ביטחונו כי בימים שלאחר המלחמה יימשכו היחסים הידידותיים, כדבריו, בין המדינות. באותו שלב, צ'רצ'יל נאיבי פחות וחושש יותר. למרות הסיום של הקדנציה שלו כראש ממשלה הוא מסכם את זיכרונותיו בכך שהוא קובע כי כבר ביוני 1945 ידע שכל המדינות ששוחררו על ידי הצבא האדום הסובייטי הפכו למעשה לגרורות תחת שלטון קומוניסטי טוטליטרי "ורק יוון ניצלה", כדבריו. בהמשך ייתבע המנהיג הבריטי את המונח "מסך הברזל".
סיכום
לא כל תקופה סוערת בהיסטוריה התברכה במנהיגים המודעים לחשיבות הכתיבה והיודעים את רזיה. וינסטון צ'רצ'יל נתברך בשתיים מתכונות אלה. הוא הותיר אחריו את כרכי "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית" שאותם השלים ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. אלא שב - 3 בספטמבר 1939, בעת שהלך לאדמירלות, נאלץ להניח לכתיבה.
לאחר מלחמת העולם השנייה, החליט וינסטון צ'רצ'יל להעלות את זיכרונותיו מתקופת המלחמה על הכתב. התוצאה יצאה לאור בשישה כרכים מרשימים שמסתיימים בדברו של צ'רצ'יל לאומה הבריטית, מ – 26 ביולי 1945, שם הוא כותב בכאב: "צר לי שלא הרשוני לסיים את המלאכה נגד יפן". בכך מסתיימים ששת הכרכים המטילים אור גדול, לא מלא אמנם, על התקופה הסוערת.
צ'רצ'יל היה אחד מהלוחמים הגדולים בסכנת הקומוניזם. עם זאת הוא נמנע בספריו מאזכור האינטרבנציה שבה לקח חלק ברוסיה הקומוניסטית בתחילת שנות העשרים. ההימנעות שלו מכוונת או מקרית משאירה את הקורא עם תחושת חסר מסוימת. גם עניינים אחרים ביחסים עם רוסיה וברית המועצות בוחר צ'רצ'יל להצניע או להעלים לחלוטין מתוך מגמה ברורה להביא בפני הקורא את נקודת המבט שלו בעת כתיבת הספר.
יחסו של צ'רצ'יל כלפי רוסיה וברית המועצות בששת הכרכים נע על פני מספר צירים.
הציר הראשון, הקצר שבהם, נטייה לראות ברוסיה אויב קומוניסטי-בולשביקי מובהק וזאת עד אמצע שנות השלושים. למרות זאת, אין מייחד צ'רצ'יל מקום נכבד לתקופה זו אלא מעדיף להתרכז ביחסים הכוחות במערב אירופה. לעניות דעתו, רוסיה אינה שחקן מרכזי בזירה באותה תקופה.
הציר השני הוא ניסיון לפרש את מהות הכישלון של המגעים הבריטים-סובייטים ערב חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. נימת הדברים של צ'רצ'יל משתנה והיא עוברת מראיית ברית המועצות כאויב קומוניסטי לבעלת ברית פוטנציאלית שאסור היה לזלזל בה באותה תקופה, במיוחד לנוכח התחזקותו של היטלר והסכנה שנשקפה מצידו. צ'רצ'יל נוטה להאשים את צ'מברלין ובמיוחד את מנהיגותו ההססנית בתוצאה המצערת של ערב מלחמת העולם השנייה – חתימת הסכם ריברנטרופ-מולוטוב. עם זאת, הוא אינו נמנע מלמתוח ביקורת על מדינות כפולין והמדינות הבלטיות ומבקר את הרוסים באופן מינורי.
הציר השלישי מתרכז בהטלת אשמה קשה על כתפיו של סטלין שלא קרא נכון את המפה ערב מבצע "ברברוסה" ולא השכיל להבין כי גרמניה עומדת להתקיפו, זאת חרף אזהרות הבריטים.
הציר הרביעי עוסק בניסיון להסביר את מהות הקשר הבעייתי בין ברית המועצות לבריטניה וארצות הברית לאחר המתקפה הגרמנית על ברית המועצות. בתיאור תקופה זו ניכרת גישה פייסנית, אם כי זועפת למדי, כלפי התביעות הסובייטיות לפתיחת "החזית השנייה" ואספקת נשק וסיוע מצד בריטניה וארצות הברית.
הציר החמישי המסיים את סיפור מלחמת העולם השנייה הוא תחילת קריסת שיתוף הפעולה בין המערב עם ברית המועצות ובנייתו של גוש קומוניסטי, אנטי דמוקרטי.
בסיכום חמשת הצירים שבהם נע סיפורו ניתן להבחין בגישתו הכללית של צ'רצ'יל כלפי ברית המועצות. גישה זו נעה מעוינות אידיאולוגית ממשית עד כדי ראייתה של ברית המועצות כאויב העולם החופשי ועוברת לפרגמטיזם שהיה מנת חלקו של צ'רצ'יל במהלך השלבים הראשונים של המלחמה. גם בשלב זה לא משוחרר צ'רצ'יל מהחשדנות כלפי ברית המועצות וכוונותיה ואולם ניכר כי הוא מעודד מהאפשרות לבנות גוש מדינות שיילחם בהיטלריזם. בסיומה של המלחמה ניכר שינוי מהותי ביחסו של צ'רצ'יל כלפי סטלין וברית המועצות. שלב אחרון זה הוא בבחינת סגירת מעגל. שוב ניכרת חזרה לגישה חשדנית ביותר, מלווה באי אמון יסודי ובחשש מהשתלטות ברית המועצות על מדינות מזרח אירופה והפיכתן לגרורות סובייטיות.
ביבליוגרפיה
גורודצקי גבריאל, בין אשליה לתרמית – סטלין ומבצע ברברוסה, תל אביב 1999.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, חשרת הסופה, כרך א', תל אביב 1955.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, שעתם הנאה, כרך ב', תל אביב 1955.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, הברית הגדולה, כרך ג', תל אביב 1955.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, ציר הגורל, כרך ד', תל אביב 1955.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, הטבעת מתהדקת, כרך ה', תל אביב 1955.
צ'רצ'יל וינסטון, מלחמת העולם השנייה, ניצחון וטרגדיה, כרך ו', תל אביב 1955.
הערות
[1] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "חשרת הסופה", כרך א', עמ' 18.
[2] שם, עמ' 40.
[3] שם, עמ' 249.
[4] שם, עמ' 292.
[5] שם, עמ' 292.
[6] שם, עמ' 296.
[7] שם, עמ' 298.
[8] שם, עמ' 298.
[9] שם, עמ' 305.
[10] שם, עמ' 305.
[11] שם, עמ' 364.
[12] שם, עמ' 305.
[13] המכתב נכתב ב – 25 ביוני 1940.
[14] פרופ' גבריאל גורודצקי בספרו "בין אשליה לתרמית – סטלין ומבצע ברברוסה" (תל אביב, 1999) טוען כי בטרם פתחו הארכיונים הבריטים באמצע שנות השבעים את החומר העצום על מלחמת העולם השנייה נחשבו תולדות המלחמה עבות הכרס של צ'רצ'יל לאורים ותומים אפילו בעיני היסטוריונים סובייטים שהרבו לצטט מתוכם. גורודצקי טוען כי מערכת היחסים עם רוסיה ערב המלחמה כפי שהיא מתוארת על ידי צ'רצ'יל היא מגמתית ביותר למרות שצ'רצ'יל "לוכד את דמיון הקוראים ושובה את ליבם". גורודצקי מקדיש פרק שלם בספרו לביקורת על זיכרונותיו של צ'רצ'יל ובעיקר על דרך ההצגה שלו את ההתרעות שהעביר לברית המועצות.
[15] ו' צ'רציל, מלחמת העולם השנייה, "שעתם הנאה", כרך ב', עמ' 116.
[16] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "הברית הגדולה", כרך ג', עמ' 245.
[17] פרופ' גורודצקי טוען בספרו כי לא די לפטור את סטלין בכינוי "פתי", כפי שעשה צ'רצ'יל משום שאף כי הנתונים שהיו בפני סטלין שרטטו תמונה עקיבה למדי של האיום הגרמני, היה גוף נוסף של עדויות שאמנם לא זלזל בסכנה הגרמנית אך ערער על כך שהמלחמה היא בלתי נמנעת.
[18] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ציר הגורל", כרך ד', עמ' 411.
[19] שם, עמ' 411.
[20] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "הברית הגדולה", כרך ג', עמ' 324.
[21] שם, עמ' 388.
[22] שם, עמ' 388.
[23] שם, עמ' 388.
[24] שם, עמ' 438.
[25] שם, עמ' 439.
[26] שם, עמ' 439.
[27] שם, עמ' 439.
[28] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ציר הגורל", כרך ד', עמ' 279.
[29] שם, עמ' 279.
[30] שם, עמ' 280.
[31] שם, עמ' 287 – 288.
[32] שם, עמ' 481.
[33] שם, עמ' 481.
[34] שם, עמ' 622.
[35] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "הטבעת מתהדקת", כרך ה', עמ' 298.
[36] שם, עמ' 298.
[37] שם, עמ' 323.
[38] שם, עמ' 330.
[39] תרגום מיושן
[40] שם, עמ' 331.
[41] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ניצחון וטרגדיה", כרך ו', עמ' 23.
[42] שם, עמ' 72.
[43] שם, עמ' 72.
[44] שם, עמ' 73.
[45] במכתב מ - 31 במאי 1944.
[46] במכתב מ - 4 בספטמבר 1944.
[47] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ניצחון וטרגדיה", כרך ו', עמ' 128.
[48] שם, עמ' 132.
[49] שם, עמ' 176. המילה "מובטח" מצויה במקור עקב תרגום מיושן.
[50] שם, עמ' 195.
[51] שם, עמ' 302.
[52] שם, עמ' 326.
[53] שם, עמ' 339.
[54] שם, עמ' 341.
[55] במכתב מ - 27 במרץ 1945.
[56] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ניצחון וטרגדיה", כרך ו', עמ' 368.
[57] שם, עמ' 368.
[58] המכתב מ- 29 באפריל 1945.
[59] ו' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, "ניצחון וטרגדיה", כרך ו', עמ' 416.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה