לאפשר
להם לחלום - קמפוס ביאליק-רוגוזין: הגדה חינוכית ברחב העלייה פינת רחוב מולדת בתל אביב (מאת עמלה עינת ואלי נחמה, אוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018) מחזיק יותר מ-170 עמודים שמאפשרים מבט מעמיק, מבחוץ ומבפנים,
לקבוצת אנשים טובה ומסורה שעשתה ועושה להטבת חייהם של התלמידים בקמפוס ביאליק רוגוזין.
זהו אותו בית ספר שכולל היום מערכת בת שתיים עשרה שנות לימוד מכיתה א' ועד כיתה
י"ב. בבית הספר תלמידים/ות מ-51 מדינות והספר מכיל בתוכו תיאור של התלמידים,
הבוגרים והמנהלים אשר עושים בית חינוך שמתגבר על קיטלוגים ועל מסגרות קונספטואליות
סגורות וחשוכות.
אין
אפשרות לכתוב על ספר כזה שלא באהבה אבל חובה לכתוב עליו גם בביקורת. בכל הספר אין
כמעט ביקורת אישית פנימית ועצמית אלא שביעות רצון (נכונה ככל הנראה אך לא מאוזנת). הכותבים בו
סבורים (וכנראה שבצדק) שהם חלק ממערך של פדגוגיה של הצלה. העוסקים בהצלה (בעיקר חינוכית אבל לא רק) רואים את
עצמם בדרך כלל כחלק ממערך "משרתים בקודש" ולפיכך הם סבורים, שלא בצדק, שהם נקיים מהצורך
לביקורת פנימית עצמית. הם הרי מצילים את הזקוקים להצלה מפני המזיקים (או הרוצים
להזיק להם) – כוחות הרשע.
בית הספר היקר הזה עושה כבר שנים ובתנאים לא פשוטים, כפי שעולה מהספר החשוב הזה, רבות כנגד אותם כוחות
רשע, הן מבחינה חינוכית והן מבחינה פוליטית. לא פלא שמנהל הקמפוס, אלי נחמה, רואה
את התייצבותו לעבודה שם כמעין תיקון אישי של המורה שלו שהשליכה אותו מהכיתה לאחר שאפילו
לא ציינה את שמו אלא אמרה "אתה עם העיניים השחורות, צא החוצה" (עמ' 13).
במקרים מסוג זה שבהם אנשים מתגייסים לפדגוגיה של הצלה הם בדרך כלל מוצאים קשר
אוטוביוגרפי בין ההצלה שהיו צריכים להעניק להם לבין ההצלה שהם מצילים כעת – בבחינת
תיקון עולם. אין אני מלין על כך אף כי אני חושד, כתמיד, בסיפורי הצלה ובמצילים,
בעיקר כשהם מעלים את הכתב (או על המסך) את סיפוריהם. לא בגלל שהם אינם נכונים אלא
בגלל שברגע שהסיפורים הופכים לנחלת הציבור יש בהם כמעט אוטומטית מידה לא מבוטלת של חוסר צניעות
אשר פוגעת (כמעט בלי להתכוון כמובן) בדיעבד בכוונות הטובות ובמעשים הטובים. כן, אני יודע שאני מקלקל את
החגיגה אף כי אין זו כוונתי.
הכותבים
אודות עשייה שכזו צריכים היו להצטייד במידה רבה יותר של צניעות מ"זהו בית ספר אחד
ויחיד שנלחם כנגד תפיסה של חברה שלמה" (כפי שמעיד אחד המתנדבים וכבר מכליל
ומכתים "חברה שלמה", בטעות שמקורה בתום לב, כך לפחות יש לקוות) ועוד שלל ביטויים דיכוטומיים.
סיפורי
פואמות פדגוגיות, בכתב ועל המסך, היו תמיד חשודים בעיניי בחוסר פרסקפטיבה רחבה.
אבל במקרה שלנו ההקדמה של פרופ' יונה רוזנפלד וד"ר ארנה שמר מעניקה ממד
תיאורטי טוב וראוי ובסיוע רון פלג וד"ר עמלה עינת המעניקים תוספות חשובות – הופכים
את הסיפור שלפנינו לסיפור מרתק אשר ראוי היה להעלותו על הכתב. טקסט מסוג כזה היה
צריך לעבור עריכה מוקפדת יותר תחת הדרישה לאיזונים (עוד ביקורת עצמית) ובלמים (קצת פחות
התלהבות עצמית). אפשר להציל בחינוך (ולעתים חינוך גם מציל). צריך להיזהר מלהפוך את
ההצלה לסיפור הצלחה הוליוודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה