5 בדצמבר 2013

תולדות קיצור הזמן מאת גילה אמיתי





הכל התחיל במונופול.
המשחק התמים הזה שהיינו משחקות שעות, אני ואחותי.
זוכרים את המונופול? המשחק הזה עם כסף שנראה כמו אמיתי אבל קצת יותר קטן? המשחק הזה שבו קנינו בית ברחוב הרצל באילת, שאלוהים יודע איפה זה בדיוק, שעליו בנינו בתים ומלונות, המשחק הזה שלימד אותנו שיום בהיר אחד אפשר ליפול לכלא. סתם, ככה. זוכרים? המשחק הזה שלימד אותנו שבתום כל סיבוב נכנס לנו עוד כסף. למה? כי פשוט, השלמנו סיבוב.
וכמה שמחתי לקרוא ב"הדבר היה ככה" על עוד אמא שהחרימה את המשחק הזה מטעמי אידאולוגיה ולגלות שאני לא היחידה שעשתה את זה 30 שנים אחר כך, כשהבן שלי קיבל משחק גנרי בשם קצת אחר, יותר אגרסיבי [אבל בניגוד לבתיה, אמו של מאיר שלו, שהחרימה את המשחק בגלוי והסבירה את הרציונאל לכך, אני כמו גנב בלילה גנזתי אותו והברחתי אותו לעמק יזרעאל, כור מחצבתו של מאיר שלו, לחנך את הסטודנטים שלי, תושבי העמק על המונופול ועל הערכים המובלעים בו].

שם הכל התחיל. במונופול.
התחיל המירוץ במעגל החודשי שבסופו אנחנו זכאים לשכר, התחילה צבירת הכסף לשם צבירה, התחילה ההשתעבדות לצרכנות של דברים שאנחנו לא באמת צריכים [איפה בכלל נמצא רחוב בן-יהודה בנתניה? לשם מה אני צריכה שם בית? מלון?]

וורקוהוליזם – הבעיה החברתית הלא מדוברת..
בשנות ה-90 החל זן חדש של מחקרים. מחקרים על הורים המכורים לעבודה, הורים השוהים שעות ארוכות מחוץ לבית, הורים שמשועבדים ללא רצונם לקריירה תובענית שאחרת, לא יוכלו להתקדם. נכון, לא רק ההורים משועבדים אבל להורים יש שבויי-משנה – הילדים שלא רואים אותם. התמכרות לעבודה מסתבר, ועכשיו זה מוכח מדעית, פוגעת ברווחה הנפשית שלנו, בזוגיות שלנו, בהורות שלנו ומכניסה לחיינו לחץ אדיר.
צרכי שוק העבודה גורמים לנו להתמכרות כפויה לעבודה, להתאמת כלל מערכות החיים האחרות לשוק העבודה – במקום שיקרה ההיפך וכרגע אין אף גוף שמצליח לשים על השולחן את בעית שעות העבודה הארוכות כבעיה חברתית, למרות שכולנו קרבנותיה. החברות? נותנות לנו. בונוסים. רכב. נייד משוכלל. הכל כדי שנמשיך להעדיף אותן על פני המשפחה.

יש לך זמן לבהות?
לפני כמה שבתות יצאנו ליער. לקחנו את הילדים, סיר, גיטרה, ערסל והיינו יום ביער. הילדים לא שאלו – מה נעשה שם? לא לקחו איתם משחקים מהבית. הם כבר יודעים. השאירו את [רוב] הציביליזציה מאחור. בישלנו, הזנו את האש, ליקטנו עצים, זרקנו בצק לפחמים [אין כמו פיתה גחלים] ותפוחי אדמה וחצילים, התנדנדנו בערסל, שרנו, הכנו שרשראות ממחטי אורן, שיחקנו משחקי ילדים, הקשבנו לציפורים שמתארגנות לשינה כשהגיע ערב. שהינו ביחד. כשהילדה התלוננה שמשעמם לה, ענינו לה שתמצא מה לעשות והיא הלכה והמציאה לה משחק.

אני נתפסת בעיני מכריי כמישהי מאוד עסוקה ופעילה. יום אחד חבר שאל אותי כבדרך אגב: "יש לך זמן לבהות?" העולם נעצר לי לרגע. כי לא באמת היה לי זמן פשוט להיות. והבנתי עד כמה זו היתה נכות גדולה. נכות שסוף סוף חבר נתן לה שם – היכולת לבהות כחלק מתהליך ההתפתחות העצמית שלי.

"הכי גרוע עם המשוררים". אמרה שימבורסקה בנאומה בעת קבלת פרס נובל. "עבודתם, באופן חסר תקנה, אינה פוטוגנית. אדם יושב ליד שולחן או שוכב על ספה, בוהה בקיר או בתקרה, מפעם לפעם כותב שבע שורות, שמתוכן כעבור רבע שעה ימחק אחת, ושוב חולפת לה שעה שדבר לא קורה בה.." אנחנו זקוקים לזמן. אנחנו צריכים זמן להתפתח, לחשוב, לעבד את היום יום שלנו, לעכל אותו ולצמוח מתוכו. אנחנו זקוקים לזמן להתבונן, להתנסות, לפגוש את עצמנו. לא רק המשורר, אלא כולם. ברטראנד ראסל שכתב לפני 80 שנה בשבח הבטלה טוען כי בשעות הבטלה טמונה ההתפתחות שלנו כתרבות – בעולם של 4 שעות עבודה ביום נספק את כל צרכינו, לכל מדען, אמן וסופר יהיה את הזמן לספק את סקרנותם ולהצעיד את הציביליזציה קדימה. לא הוגן, טען ראסל, למנוע מאנשים את מנעמי הבטלה שכן זו כוללת את הדברים הטובים ביותר. אבל צריך לדעת איך לנצל את הבטלה כראוי ולחינוך תפקיד בללמד את הילדים איך לנצל את שעות הפנאי באופן מצמיח ומפתח.

מעגל הקסמים האכזרי של מתח-פורקן
ואז הגיע המונופול והעולם התהפך. תיאורו של ראסל את הצורך לחנך ילדים לצמוח בשעות הפנאי לא ממש מה שקורה היום בבתי הספר בהם כל שעה תחומה ומנוצלת עד תום לפרודוקטיביות מודרניסטית במיטבה.. והרי, עבור אדם העובד כל חייו, היציאה לבטלה כמוה כעונש, ואכן, הבטלה הרשמית היחידה בעולמנו היא עונש האבטלה – עונשם של הבטלנים.
בניגוד לעמדתו של ראסל כי בבטלה טמון אושרנו, בית הספר ושוק העבודה בנויים בהיפוך שלם לרעיונות אלו. גם הספירה המשפחתית בנויה על עבודה סביב השעון. כשמגיעה שבת או חופשה רחמנא לצלן, כולנו מחפשים אטרקציות שיעסיקו את הילדים. יוצאים לפיקניק עם שלל משחקים ואייפדים – רק שלא ישעמם.
למדנו שבמקום להתאים את שוק העבודה לצרכים של המשפחה, במקום לאפשר זמן לצמוח, ערכי המונופול מאפשרים לנו רק למכור את הזמן שלנו בעבור צמיחה כלכלית שמגבירה פערים ומכריחה אנשים לעבוד שעות על שעות. ובסוף היום אנחנו חייבות לפרוק את המתחים. מזל שיש קניון בדרך הביתה – נקנה עוד זוג נעליים ונפרוק את המתח.
דורית לובן כותבת שאנחנו עבדים למתח ולפורקן וכך, העולם הופך למעגל של צבירת מתחים וחיפוש פורקן. איפה נותר זמן לגדל ילדים בהכלה, אהבה וסבלנות והקשה אין-קץ במעגל הזה?
"והחיים הרי מלחיצים ויוצרים מתח שוב ושוב, שכל פעם צריך לפרוק אותו – וכך אנחנו משתעבדים למעגל הזה של מתח ופורקן. מעניין" ממשיכה לובן, "שכדי לחזור ולחוות את החוויה האשלייתית הזו של חופש או פורקן, התרבות שלנו מעצימה את המתח והחרדה."

איך לגדל ילדים בלי להרגיש
וכאן נכנסות  ה"קייטנות מטעם" משרד החינוך. כי הורים עובדים נורא קשה. כי צריך לממן מוצרי צריכה ש- אנחנו באמת חייבים? את האייפון? אייפד? אטרקציות לילדים? חדר לכל ילד? פלזמה בכל חדר? באמת?
משרד החינוך נרתם לטובת ההורים העובדים. כאילו אומר לנו - המשיכו לעבוד, אנחנו נדאג לקייטנות חינוכיות לילדיכם. בקומה מתחת למשרד שלי באוניברסיטה העברית נמצא המעון של האוניברסיטה. זה הפטנט החדש-ישן. חברות בונות חדרי כושר, בתי קפה, קולנועים, מקלחות, בריכות שחיה והעיקר – פעוטונים – הכל במתחם מקום העבודה לרווחת העובד והעובדת.
אני יכולה להגיע בבוקר, לפרוק את ילדיי הצעירים ולחזור לאסוף אותם לקראת שעת האוכל-מקלחת-סיפור. איזה יופי! פתרון מצוין ל"איך לגדל ילדים מבלי להרגיש".

כי הפסקנו להרגיש. כמה מאיתנו יוצאים מהבית ומרימים עיניים למעלה להתבונן בעננים? עוקבים אחרי השקיעה והישתנותה מיום ליום? עוקבים אחרי התפרחות החדשות של העצים בצד הדרך? שומעים את הציפורים מתעוררות בבוקר ומתארגנות לשינה על העצים בערב? מקשיבים לעצמנו?

הקייטנות הן רק הסימפטום. הן לא כל המחלה. המחלה היא משק שמכניס אותנו למסגרות שעות רבות ביום, שנים רבות מחיינו, שמגדיל את שעות העבודה ומקטין את הפנסיה שלנו, שמגדיל את הערך הריגשי שאנחנו נותנים להתפתחות החוץ ביתית שלנו ומקטין את הערך שיש להתפתחות האישית שלנו ושל הילדים שלנו, שממעיט בערך השהייה המשותפת עם הילדים, משק ותרבות שתומכת בקיומו שממציאה מונחים כמו "זמן איכות" לחצי השעה שנשארת בערב לשאול את האהוב הקטן מה שלומך ואיך היה לך היום בגן. משק שנותן לנו תחושה טובה כשאנחנו עסוקים – כי זו הוכחה לכך שאנחנו אנשים חשובים. מי מאיתנו התחיל לעבוד יותר כשקיבל נייד מהעבודה? רכב מהעבודה? המחוייבות שלנו החוצה גדלה על חשבון המחוייבות פנימה – לבית ולעצמנו.
פעם אמרה לי גננת: "אף אחד לא בוכה בערוב ימיו שלא עבד מספיק, הרבה אנשים בוכים שלא היו מספיק עם המשפחה".

הקייטנות באמת ובתמים באות לסייע להורים ששוק העבודה לא מאפשר להם חופשים ארוכים, שגם אם הם אולי מאוד פרודוקטיביים בעבודה – הם צריכים להישאר עד שהשעון יאפשר להם לחתום וללכת הביתה. אבל הן האקמול לסרטן שמשתולל לנו בגוף החברתי.

ההתמכרות שלנו למונופול, לעבודה, לצבירה, היא על חשבון הילדים שלנו. יש שיגידו שממילא זה בעייתי שמורות לא עובדות במשך חודשיים בשנה. אני רוצה שהמורות של הילדים שלי ינוחו בקיץ. אני רוצה שיקראו את כל מה שלא הספיקו לקרוא, שיתעדכנו בחידושי המקצוע, שיחזרו רעננות לספטמבר, עם השראות חדשות, יצירתיות וחדוות הוראה. אני תופסת את ההוראה כמקצוע חופשי. כפי שהיום כמרצה באקדמיה – אני צריכה את החופש כדי התעדכן, לחקור, לקרוא ולהביא לסטודנטים שלי את הידע הכי עדכני, כך גם אני מצפה מהמורות. החופש הוא זמן לצמוח, לעבוד – עבודה של התפתחות אישית. חבל כמובן, שלא כל המורות עושות את זה ולא תמיד רואות בחופש פן נוסף של עבודה על העצמי והמקצועי שלהן. אני בוודאי לא רוצה שהמורות יעבדו עוד 3 שבועות כמדריכות בקייטנות. מה זה יעשה למעמד המורה הרמוס גם ככה? זה לא ממש יגביר את הסמכות המקצועית שלהן בעינינו, נכון?

במבנה המשק וערכי הצבירה והצרכנות הנוכחיים, לא ניתנת לאיש/ה מאיתנו האפשרות לבהות, לעקוב אחר מופעי העננים, לפגוש את ילדינו ליותר משעתיים בערב ולסוף שבוע. התמכרנו-בכפייה למקומות העבודה, לרווחים החומריים והרגשיים שהם מאפשרים לנו, למעמד החברתי והמימוש העצמי שהקריירה מזמנת לנו. אבל לכל זה יש מחיר. מכרנו את הזמן שלנו לטובת המשק, במקום לטובת התפתחותנו האישית. כמה מאיתנו יעזו בבוא היום לשחרר קרן השתלמות ולא לעבוד שנה על חשבון הקרן? וכמה מאיתנו יראו ברכישת זמן בזבוז ובמקום זאת, ישפצו את הבית או יקנו מכונית חדשה על חשבון קרן ההשתלמות?

כן, אני יודעת. מי שמשוכנע יקרא ויהנהן. מי שמשוכנע אחרת – יביא אינספור טיעונים למה אני טועה. זו התפיסה שלי. תבחנו אם ועד כמה היא רלוונטית לנסיון החיים שלכם. עד כמה היא יוצרת הבהקים לאפשרויות אחרות של חיים שהיינו רוצים לעצמנו ולילדים שלנו. עד כמה אנחנו במופע של טרומן הפרטי שלנו, במציאות שאולי יש לה אלטרנטיבה.

הכותבת מלמדת בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ומרצה בחוג לקרימינולוגיה במכללת עמק יזרעאל. פעילה בפורומים של מורים מאז מחאת 2011, עובדת עם צוותים שעובדים עם נוער ועוד. 

המאמר פורסם לראשונה באתר "העוקץ"


אין תגובות: