7 באוקטובר 2012

חינוך אינו תכנית ריאליטי מאת פרופ' ענת זוהר





פרופ' ענת זוהר חברת סגל באוניברסיטה העברית ומכון מנדל למנהיגות חינוכית כיהנה בעבר כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך והנהיגה את רפורמת "האופק הפדגוגי"

היה זה יום עצוב למערכת החינוך הישראלית. בעקבות  פסיקת בג"ץ מהחודש שעבר, פורסמו לראשונה בפומבי נתוני בחינות המיצ"ב - מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית) על-פי חתך בית ספרי. העצב נובע מכך שפרסום הציונים מהווה עליית מדרגה בדרכה של מערכת החינוך לעבר הפיכת בתי הספר לבתי חרושת לציונים: מערכת שהכוחות המניעים העיקריים שלה אינם מטרות חינוכיות אמיתיות אלא תפוקות פשוטות הניתנות למדידה בעזרת ציונים מספריים, בצירוף לחץ כבד על העובדים במערכת להעלות את התפוקות.
לכאורה, מדידה של תפוקות, הפעלת לחץ על העובדים במערכת ציבורית לקחת אחריות על התפוקות הנמדדות ופרסום ההישגים ברבים, נשמעים כחלק ממנהל תקין במדינה דמוקרטית. אם כך, איפה הבעיה? כבר לפני כארבעים שנה ניסח קמפבל "חוק" של מדידת ביצועים בתחום החברתי. על-פי "חוק קמפבל", ככל שמשתמשים יותר במדד כמותי חברתי כלשהו בתהליך קבלת החלטות חברתיות, כך המדד יהיה נתון יותר ללחצים משחיתים. כמו כן תגדל נטייתו לעוות ולהשחית את התהליכים החברתיים שהוא אמור למדוד.
נדגים טענה זו בעזרת מקרה הלקוח דווקא ממערכת הבריאות: ב-1986 יזמו בארה"ב מערכת של דיווח על תפוקות כמותיות בתחום ניתוחי הלב. המדד שנבחן היה מספר מקרי המוות בבתי החולים. בשנה שלאחר מכן נכנס חוק קמפבל לפעולה: בבדיקות שנערכו התחילו רופאים ובתי חולים להודות שהם מסרבים לטפל בחולים קשים, כלומר חולים שהסיכון שימותו בעקבות הניתוח גבוה. בית חולים מסוים קיבל אזהרת סגירה בגלל דירוג נמוך. בשנה שלאחר מכן זכה אותו בית חולים לדירוג גבוה במיוחד. בית החולים הצליח לחולל את התפנית הזאת משום שסירב לנתח חולים בסיכון גבוה. כלומר, הלחץ החזק שהופעל על המערכת הביא לכך שזו הצליחה לעמוד ביעד הכמותי שהוצב לה, אולם הדבר בא על חשבון התפשרות עם מטרות וערכים חשובים.

נזק לשכבות החלשות
מערכת החינוך אינה תחרות אירווויזיון או תוכנית ריאליטי ולכן אינה יכולה להתבסס על תרבות הרייטינג מבלי להינזק. מחקרים מרחבי העולם מצביעים על נזקים משמעותיים של מבחנים מערכתיים שתוצאותיהם משמשות לדירוג של מורים, מנהלים ובתי ספר: פיתוח דרכים שונות לרמות את המערכת, השקעה בהכנה מלאכותית לקראת המבחנים, הזנחת תחומי לימוד חשובים שאין נבחנים עליהם, הזנחת מטרות לימודיות או חינוכיות חשובות שאינן כלולות במבחן (כגון פיתוח חשיבה, טיפוח העולם הרגשי של תלמידים או חינוך ערכי), נזק לשכבות החלשות והגדלת פערים לימודיים וחברתיים, "בריחה" של מורים טובים מבתי ספר עם הישגים נמוכים, ועוד.
יש לתמוה על כך שפסיקת בית המשפט העליון התעלמה מן הממצאים של מיטב חוקרי החינוך ברחבי העולם ולשאול אם השופטים היו מתעלמים באופן דומה גם מממצאי מחקר בתחומים אחרים, כגון רפואה או הנדסה. במקרה שלפנינו, למשרד החינוך לא הייתה כמובן ברירה אלא לפרסם את נתוני המיצ"ב בעקבות פסיקת בג"ץ. השאלה הקריטית היא מה יעשה המשרד בעתיד בנוגע למבחנים המערכתיים. בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההשפעה המזיקה של תרבות המבחנים על המתרחש בבתי הספר. קיים חשש כבד שפרסום התוצאות ידרדר את המצב אל פי תהום.
 אני תומכת הן בהערכה והן בשקיפות המהווה ערך חשוב במדינה דמוקרטית. אולם המערכת חייבת לדאוג לכך שהדרכים להשגת ההערכה והשקיפות לא ישפכו את התינוק עם המים. בתקופתנו קיימות מגוון דרכים אלטרנטיביות להערכת איכות החינוך וגם להפצת הממצאים ברבים שעשויות לתרום דווקא לשיפור החינוך. בטרם יהפכו בתי הספר לבתי חרושת, מחייבת החלטת בג"ץ את ראשי המשרד לדיון חירום מיידי שיבחן דרכים אלה ויוביל לקבלת החלטות משמעותיות.

המאמר פורסם לראשונה ב-YNET 
תודה לפרופ' זוהר על הסכמתה לפרסום בבלוג זה.

עוד על הערכה במערכת החינוך ועל הויכוח סביב המיצ"בים:
http://www.akizel.net/2012/09/gps-13.html
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1835975



אין תגובות: