12 בספטמבר 2012

מדיניות הערכה אובססיבית המובילה להידרדרות מערכת החינוך







מאת אריה קיזל


מאמרו של אלי הורביץ אודות בחינות הבגרות כ-GPS של מערכת החינוך (דה מרקר, 13.8.2012) מלמדת עד כמה השיח השגוי בדבר הצדקת בחינות הבגרות כמנגנון היחיד שיכול להוביל למידה כלשהי של תלמידים ולקידומם הופנם והוטמע בישראל עד אמונה עיוורת באל שקרי זה.
טוען הורוביץ כי בלי בחינות הבגרות ובהיעדר שעון פנימי מסונכרן, הפוסעים בבתי הספר יאבדו את דרכם, איש הישר בעיניו יעשה ואלף פרחים ינבלו. זהו כמובן טיעון חסר שחר.
הורביץ אינו היחיד השוגה בשיח זה. לאחרונה שיבחה מנכ"לית החינוך, דלית שטאובר בפני מאה סטודנטים צעירים את מדיניות ההערכה של משרדה מאז כניסת גדעון סער לתפקידו. תקציר התזה שלה, המשוננת מעל כל במה ציבורית, היא כי במשך שישים שנה מערכת החינוך הובילה רק תהליכים ואילו עתה, המערכת גם מודדת את עצמה. הדבר אינו מתיישב עם העובדות ההיסטוריות. גם תחת שרי חינוך קודמים מדדו ואף התפארו במדידות. שנים רבות מערכת החינוך גם מודדת וגם מביאה להישגים מסוימים וגם הטמיעה במקביל תהליכים חינוכיים וערכיים.
אלא שהיום מערכת החינוך מובלת על ידי קטר המדידה וההערכה והופכת את עבודת המנהלים והמורים לבלתי נסבלת. אלה מובילים את תלמידיהם רק ליעד אחד – להצלחה בבחינת הבגרות. זו הפכה מאמצעי (להערכת הטמעת הידע ולימודו) למטרה (להצליח בבחינה ולשכוח מיד אחריה את החומר הנלמד). שיטה זו לא מעלה את רמת הידע ויכולת הניתוח והחשיבה של התלמידים. היא רק מנציחה באופן מובנה את הפערים בין החזקים למוחלשים. על תוצאותיה ארוכות הטווח של גישת המדידה כמנציחה פערים חברתיים עוד נצא למחאה בעוד מספר שנים כאשר נבין עד כמה היא הוליכה אותנו שולל. אז נגלה כמה ה-GPS הוביל להחלשת המוחלשים.
הובלת נרטיב ה"אם זה לא מדיד – זה לא שווה" ועתה כדבריה של המנכ"לית "אנו נמצאים בעולם מדיד גלובאלי ואם לא נמדוד – לא נשרוד" (או בלשונו של הורביץ: יש סכנה שבלי המדידה של הבגרות "החינוך ידרדר לכדי אנרכיה חובבנית") היא התמכרות מרעילה הדורשת תהליך ניקוי וגמילה ארוך של כל הגוף החינוכי. שמחתי לקרוא לאחרונה על כך שניצנים לתהליך הניקוי הזה יצא בדמות הוראה להקל על מדיניות המדידה בכיתות בית הספר היסודי שכבר התמכרו בשנים האחרונות להכנה לקראת מיצ"בים (וכמובן לא העלו בשנה האחרונה את התוצאות שלהם).
על מערכת החינוך להוביל תהליך שבמסגרתו היא תעצים את מורי ישראל, תדרוש מהם לקחת חלק ניכר בתהליכי תכנון הלימודים ותאמין בהם. במקביל על המערכת לתבוע מהמורים להיפרד  מהשיח הקורבני שרבים מהם מצויים בתוכו.
כדי לבצע תהליך זה, על מערכת החינוך להסיר למספר שנים את תהליכי ההערכה האובססיביים מסדר היום החינוכי הציבורי ולהוביל במקומם תהליכי הוראה סביב חשיבה מסדר גבוה, תהליכי למידת חקר, ביטול הלמידה למיצ"בים, הסרת השימוש במיצ"ב ככלי לשליטה במנהלי בתי הספר וצמצום ניכר של בחינות הבגרות (לא יותר מחמש בחינות ורק בסוף כיתה י"ב ולא לאורך השנים באופן הפוגע ברצף הלמידה).
על המערכת להטיל על בתי הספר את הסמכות וגם את האחריות לתהליכי ההוראה והלמידה ולבצע תהליכי הדרכה לאוטונומיה חינוכית הנוטלת אחריות פנימית על תהליכי ההערכה. בחינות פנימיות בהחלט יכולות להחליף חלק ניכר מבחינות הבגרות.
די לראות בהישגי התלמיד במהלך שנות לימודיו מחלה שיש להעריכה כל העת ו"לנטר אותה", כדברי הורביץ. התלמיד אינו בעיה אלא הוא פוטנציאל לצמיחה ולפיכך מורהו אינו אמור להיות מאוים על ידי מערכת מנטרת שכל קשר בינה לבין חינוך מקרי.
התוצאה החמורה ביותר של תהליך המדידה וההערכה היא הורדת רמת הלמידה של התלמידים בישראל והנמכת רמת ההוראה של המורים. על הורביץ, שטאובר וגם סער לדעת כי בתי הספר המכוונים עצמם רק לשפיכת ידע ברמה הנמוכה שאותה דורשת בחינת הבגרות לא יביאו את ישראל למקומות המצופים על ידם במבחנים הבינלאומיים.
אי השיפור המשמעותי במיצ"בים (למרות הלחץ האדיר שמפעילים המפקחים על בתי הספר והמורים על התלמידים) ואי השיפור המשמעותי בתוצאות בחינות הבגרות (כפי שמלמדים הנתונים של סער ושטאובר אך לאחרונה) מוכיחים כי הם מצעידים את המערכת בנתיב שגוי שכחברה נשלם עליה מחירים קשים.

עוד בנושא זה, ראו: http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1830103



תגובה 1:

עמוס אבישר אמר/ה...

כדי לתת דוגמא פרקטית לדבריו הבהירים והנכונים כל כך של ד"ר קיזל היקר אזכיר בקצרה את שיטת הלימוד "למידה מבוססת פרויקטים". במקום לשבת בשיעור פרונטלי בו המורה הוא בעל הידע ש"מעביר את החומר" לתלמידים ואגב כך מתעלם לחלוטין ובעל כורחו מנטיית אופיים הייחודי, אינו מעודד את סקרנותם, לא מפתח את יכולות החשיבה, חיפוש וניתוח מידע של התלמידים, הוא מלווה ומנחה אותם בהכנת פרויקט בנושא הנלמד.
בבית הספר רמות בבת ים מורה להיסטוריה מלמדת שתי כיתות כפיילוט שיעורים בסגנון הזה. התלמידים צריכים להכין למשל הצגה על המהפכה הצרפתית. כדי לעשות את זה הם צריכים לעבוד בקבוצה (כל תלמיד לוקח חלק לפי נטיית אופיו ומטמיעים ערכים כמו שיתוף פעולה וערבות הדדית), לחשוב בעצמם על הנושאים שהם צריכים לדעת על מנת להרים את ההצגה (מה לבשו באותו זמן? מי היו הדמויות? מה קרה ביניהן?) ואז לחפש בעצמם את התשובות ובאופן יצירתי ליצור את עצמם לתוך הפרויקט.
כן, גם בשיטה זו התלמיד מקבל מספר דו סיפרתי בסוף הפרוייקט ובמהלכו אבל אם הילד למד לחשוב, ליצור, לאהוב ולהוקיר את מעלותיו ומעלות חבריו מה זה כבר משנה...