6 באוקטובר 2010

לא רק נקודת המבט שלנו מאת פרופ' אבנר בן-עמוס

תצלום: USA cohdra


משרד החינוך נוקט באחרונה מדיניות המאמצת את הפוסט-מודרניזם בגרסתו הקיצונית ביותר. לפי גרסה זו, לא רק שהמציאות מגיעה אלינו באמצעות תיווך של השפה, אלא שהשפה היא היוצרת את המציאות, ולזאת האחרונה אין זכות קיום עצמאית.


החלטת המשרד, שלא לאשר לבית הספר התיכון שער הנגב להשתמש בספר לימוד ההיסטוריה "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר: פלסטינים וישראלים", מצטרפת להחלטות קודמות, שנועדו לתקן את המציאות על ידי שינוי הטקסט המתאר אותה.

בשנה שעברה, למשל, החליט משרד החינוך לאסוף את עותקי ספר הלימוד "לאומיות: בונים מדינה במזרח התיכון", משום שהוצגה בהם הגרסה הפלסטינית ליצירת בעיית הפליטים ב-1948. גם ספר לימוד האזרחות "להיות אזרחים במדינת ישראל" נפל קורבן באחרונה לאותה מדיניות. כל זאת לאחר שד"ר צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית, הסתייג, בין היתר, מהטענה, כי "מאז ייסודה נקטה מדינת ישראל מדיניות של אפליה כלפי אזרחיה הערבים".

ההנחה היא כנראה, שבלא אזכור האפליה תיעלם לא רק תחושת האפליה, אלא גם האפליה עצמה.

הדבר מצער מיוחד במקרה של "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר: פלסטינים וישראלים", משום שמדובר בפרויקט חינוכי יוצא דופן. זהו מפעל ישראלי-פלסטיני משותף, שהעבודה עליו החלה לפני כ-12 שנה, בהנהגת הפלסטינים סאמי עדוואן ועדנאן מוסאלחה, והישראלים דן בר-און (ז"ל) ואייל נווה.

לאחר שעות רבות של דיונים ושיחות בין מורים ומחנכים משני הצדדים נוצר ספר לימוד חדשני, המציג בטורים נפרדים, משני צדי העמוד, את הגרסה הישראלית והפלסטינית להיסטוריה של התקופה שבין ראשית הציונות ועד תחילת המאה הנוכחית, ומותיר בתווך טור ריק למילוי בידי התלמידים. הספר יצא לאור בעברית ובערבית, ומורים בבתי ספר בישראל ובשטחים יכולים להשתמש בו כדי להביא לידיעת תלמידיהם את גרסת "הצד השני" לסכסוך וליצור דיון פורה בכיתה.

ספרי לימוד ההיסטוריה של עמים שנמצאו שנים רבות בקונפליקט דמים, כגון הצרפתים והגרמנים, היוונים והטורקים, הציגו בדרך כלל את הצד השני באור שחור - כתוקפן מרושע - ואת עצמם כקורבן תמים. ספרי לימוד ההיסטוריה הישראליים והפלסטיניים אינם יוצאי דופן, גם אם נעשו בשנים האחרונות מאמצים בשני הצדדים למתן את השחרת האויב.

על רקע זה בולט הספר הפלסטיני-הישראלי משום שהוא מייחד תשומת לב לאופן שבו תפישת העבר, כלומר הזיכרון הקולקטיבי, משפיעה על ההתנהגות בהווה. מציאות היסטורית אינה כוללת רק את מה שהתרחש בעבר, אלא גם את האופן שבו נחוותה המציאות בקרב אנשי התקופה ואת אופן הנחלת החוויה לדורות הבאים.

צעד ראשון, מהוסס, בכיוון הנכון נעשה בספרי הלימוד הישראליים באזכור גירוש תושבים ערבים במלחמת העצמאות. אולם המלה "נכבה" (אסון), המציינת את האופן שבו נתפש הגירוש בידי הפלסטינים, עדיין מעוררת חלחלה בקרב אנשי משרד החינוך, כפי שמעידה פסילת ספר לימוד גיאוגרפיה במגזר הערבי, שהעז להזכיר אותה.

המלה הזאת נמצאת בשפע בערכת הלימוד "איך אומרים נכבה בעברית?", שפירסמה ב-2008 עמותת "זוכרות". הערכה כוללת 13 יחידות לימוד, העוסקות לא רק בגירוש שהתרחש ב-1948, אלא גם באופן שבו האירועים הכואבים עברו תהליך של השכחה (על ידי הצד הישראלי) או הנצחה (על ידי הצד הפלסטיני).

הערכה כוללת אמצעי המחשה מתקדמים וגם דיון תיאורטי בשאלות של כתיבת היסטוריה ועיצוב זיכרון קולקטיבי, באופן שאינו קיים בספרי הלימוד הרגילים. אין פלא לכן, שהערכה נאסרה לשימוש על ידי משרד החינוך, ומי שמשתמש בה בבתי הספר עושה זאת במחתרת.

תנאי הכרחי להתקדמות לקראת שלום עם הפלסטינים הוא הכרה לא רק במה שהתרחש ב-1948, אלא גם בתודעת הנכבה כנקודת מבט לגיטימית. מדיניות משרד החינוך, המתכחש לקיום התודעה הזאת, תוקעת מקלות בגלגלי המשא ומתן המקרטע.

בנוסף לכך - ולא ברור מה גרוע יותר - מדיניות זו נשענת על תפישה פשטנית ומיושנת של לימוד ההיסטוריה. אם אנו רוצים בתלמידים חושבים וביקורתיים, עלינו ללמד אותם, כי נקודת המבט שלנו על האירועים ההיסטוריים אינה היחידה וכי קיימות במקביל נקודות מבט אחרות, לגיטימיות לא פחות.

המאמר פורסם לראשונה ב הארץ, 5.10.2010

תגובה 1:

צבי גלאון אמר/ה...

כאשר אנו מדברים היום על הנרטיב הפלסטיני, מול הנרטיב הישראלי ומבקשים לתת לגיטימיות לכל אחד מהם, זהו מצג של גדלות רוח ואובייקטיביות.אך מצג בלבד. הדדיות כזאת אינה אפשרית בסיפור שהוא ליבו של קונפליקט אקטואלי בעל השלכות מידיות על ההשתמעות הפוליטית והמדינית שלו. ההסכמה להציג גם את הנרטיב של האחר אינה יכולה לשחרר את המספר מלהציג בסופו של הסיפור גם מסקנה מוסרית וערכית אותה הוא גוזר ממערכת של ערכים מנחים המציגים תפיסת עולם שמעוגנת באידיאולוגיה כלשהי. מספר זה במקרה של ביה"ס כלשהו יהודי או ערבי הוא המורה הניצב לפני תלמידיו.
אלה השאלות עליהן צריך לקבל את תשובת שני הנרטיבים, ואותם להעמיד במבחן שתוצאותיו יצביעו על העתיד שאליו יש להתכונן. השאלות הן: האם אתה או אתם מוכנים לקבל את העמדה כי לעם היהודי יש זכות היסטורית לממש את ריבונותו בארץ ישראל או בחלק מארץ ישראל ההיסטורית. האם אתה או אתם מכירים בכך כי בטריטוריה זו לא הייתה מעולם מדינה ריבונית לשום עם אחר פרט מאשר לעם היהודי האם אתה או אתם מוכנים להכיר בכך כי היהודי הוא לא רק ציון של שייכות לקבוצה שיש לה זהות דתית אלא גם זהות לאומית.
כל מי שישיב על שאלות אלה בשלילה אין לנו המגדירים עצמם כציונים שיג ושיח עימו, ויש להתכונן להמשך ההגנה על הזכות ההיסטורית. ואילו כל מי שישיב בחיוב על שאלות אלה הוא פרטנר לדו שיח על פשרה היסטורית.