מאת אריה קיזל
ספרו החדש של פרופ' אילן גור-זאב מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה Possibility/Impossibility of a New Critical Language in Education שיצא לאור בשבוע שעבר בהוצאת SENSE מציע את עקרונות היסוד של החינוך הביקורתי ואת הרקע המודרניסטי שלהם ומציג את הקושי להחזיק בהומניזם בעידן פוסט-הומניסטי. הספר מציג את החינוך הביקורתי החדש, כחלק מהפרוגרסיביות החדשה שנקודת-מוצאה היא אנטי-הומניסטית ואת הצלחותיה על רקע מקורותיה המפתיעים. האנטישמיות החדשה מוצגת כמטא-נרטיב של הפרוגרסיביות החדשה ושל החינוך הביקורתי העדכני.
תזה זו נבחנת בשורה של טקסטים שכתב אילן גור-זאב וכן בפרויקט רחב שערך ובמסגרתו שוחח עם החשובים שהוגי תקופתנו. הוא עימת אותם אבל גם את עצמו עם השאלות הנוקבות ביותר. עם פיטר מק'לרן (Mclaren) דן בנושא האנטישמיות החדשה כמטא-נרטיב של החשיבה הפרוגרסיבית החדשה בהקשרים של פדגוגיה ביקורתית כיום. עם קורנל ווסט (West) דן בגלותיות, בפילוסופיה ובחינוך-שכנגד לנוכח המציאות הפוסט-קולוניאליסטית. עם מרטין ג'יי (Jay) הוא דן בתיאוריה ביקורתית ופילוסופיה גלותית בפרספקטיבה היסטורית. עם יונתן בויארין על האפשרויות של שפה ביקורתית חדשה ממקורות התיאולוגיה היהודית הנגטיבית.
שיחות אלה מעניקות לספר זה ממד של עומק בנבכי ההתלבטויות הפילוסופיות המשיקות בין תיאוריה ביקורתית, פילוסופיה גלותית, המציאות של האנטישמיות החדשה והמצב האפשרי או הבלתי אפשרי של ההומניזם כיום. זיגמונט באומן מוסיף לכרך זה את הממד החשוב של חינוך בעולם של גלויות וכך גם שורה ארוכה של הוגים אחרים שהם שותפים לשיח שמנהל גור-זאב בשנים האחרונות בעיקר בסמינרים הביקורתיים שערך באוקספורד ובקמפוסים אחרים ברחבי העולם אבל גם בפורומים אחרים.
בהקדמה לספרו החדש כותב גור זאב בין היתר:
The various Critical Pedagogies known to me suffer from weaknesses which call us to attend, again, to the fundamentals, the origins, the telos, the impasse and the possibilities of life at present. Only after that, or, on a second level, are we invited to rethink the language and the relations between ourselves, practice, and theory. Let us be more specific here, even if the full elaboration of this issue is beyond the scope of this talk: we are confronted, more than invited, by a call to rethink the theoretical, to de-experience and re-establish the existential, bodily, aesthetic, ethical, political and material-physical preconditions and realities of the Critical Theory upon which Critical Pedagogies are constructed. This is a challenge critical thinkers rarely dare to respond to, maybe because not many are ready to respond properly to the call or even able to dance with the invitation and to associate with the offsprings of such a dance. Instead, a good number of them try to “improve” or “strengthen” Critical Pedagogy by importing into it every morning anew the most up-to-date fashions of the academic culture industry and the latest approved conceptions of its politically-correct moral police.
We should educate ourselves to be open to searching in new ways for a new search; to revolutionize—in the Copernican sense of the word—thinking and existence that is currently being so sophistically enhanced and fruitfully misrepresented by the diminishing possibilities to offer courageous replies to aporia,the impasse and endless ways opened by the present moment. More than once this aporia reveals itself as new technological-cultural-political possibilities; as promising hybrid spaces that celebrate the exile of censorship, hierarchies, hegemony, false claims to universally valid truths and values, and so much more. We should learn how to unveil this Maya curtain while overcoming the deceiving power of optimistic promises for easy, or, at least unproblematic “solutions”, carried out by the armies of the new puritans such as radical “Greens”, postcolonialist NGOs, “genuine” democrats, “peace activists”, and so many more.
שם בילה בעיקר בקריאת ספרים ובשיטוט בין תלי החרסים בסביבת מגוריו שצפתה מצד אחד אל הגליל התחתון ומן הצד האחר אל הכרמל אשר בפסגתו החלה באותן שנים בניית האוניברסיטה של חיפה שלימים יימנה על בכיריה. משיכתו אל ספרי שירה ופילוסופיה עלתה על תקוות מוריו כי יפקוד את ספסל הלימודים בבית הספר שהנחיל מורשת ציונית מודרניסטית. בגיל 12 קיבל את פרס שר החינוך הישראלי על פרסום המאמר "היהיה יורש לקרנסקי" שעסק באפשרות נפילת האימפריה הסובייטית וחלם להיות משורר מודרניסטי מהפכני. לימים גם פרסם ספר שירה ראשון "כוורת של מילים". אז גם שאל את עצמו כיצד אפשר ומדוע להיות אוטונומי ו"מענש" בעולם א-הומאניסטי? שאלה זו לא מפסיקה להעסיק אותו עד היום בחפשו אחר שפה שתאפשר חריגה ואי הליכה בתלם המנורמל.
הגותו של גור זאב נרחבת והיא משיקה בתחומים כמו תיאוריה ביקורתית ופדגוגיה ביקורתית, פוסטמודרניזם וחינוך, השכלה גבוהה ורב תרבותיות, חינוך לשלום, פמיניזם ואימפרוביזציה וחינוך מצטיינים בהפגנת עוצמה אינטלקטואלית לצד העמקה נדירה.
עבודת הדוקטוראט שלו שהורחבה לספר אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם (1996) החלה את עיסוקו בסוגיות הקשורות בפדגוגיה הביקורתית והשתמעויותיה במרחבים קונקרטיים.
בספר זה מנסה גור-זאב לשחזר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הפסימיסטית בעידן המודרני משופנהאוואר וניטשה ועד לאודרנו ולדרידה, תוך תשומת לב מיוחדת להוגי אסכולת פרנקפורט ובמיוחד לוולטר בנימין, לתאודור אדורנו, למקס הורקהיימר ולהרברט מרקוזה. מתוך מחקר טקסטים ארכיוניים ומכתביהם הידועים הוא מגיע למסקנה שאין להבין את הגות אנשי פרנקפורט אלא על רקע ההיסטוריה של הפסימיזם ולפיכך הם מהווים תאולוגיה יהודית נגטיבית כמאמץ להציל את האוטופיזם השלילי מתוך הפסימיזם.
לאור מחקרו זה ומתוך עמדה המבקרת את הנאורות אך גם מחייבת אותה יוצא גור-זאב מאז למאבק פילוסופי תוך ניסיון להיצמד אל רוח האדם באשר הוא אדם ואל יכולתו לבצע טרנסדנסיה אישית החורגת מהנטייה לבקש בית.
פרופ' אילן גור-זאב |
הוא בוחן בספרו פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל (1999) וגם בספרו מ-2003 Destroying the Other's Collective Memory את המציאות המורכבת והשסועה תוך שהוא שובר את מבני השפה העברית. באיזמל מנתחים חד הוא מעניק להם עומק מטלטל אשר מוציאם ממרחב המובן מאליו ומאפשר ראייה כואבת ופוקחת עין. הוא בוחן את השליטה הפלסטינית על זכרונות השואה והנכבה, המהפכה הפילוסופית בצה"ל, המטאפיזיקה של תאונות הדרכים וחינוך לציבוריות אלטרנטיבית, מעמד המורה, ייצורו של תחום האוריינות בחרושת התרבות הישראלית, החינוך האקדמי במדינה הציונית ונשאלות שאלות כבדות משקל כמו האמנם נוצח היטלר ומה מעמד הידע בעידן של גלות הרוח.
במהלך השנים הציע גור-זאב אלטרנטיבה עשירה ומכוננת של החינוך שכנגד שאינו דוגמטי, מבקש לפרוץ אל מעבר לשיח המודרניסטי והפוסטמודרניסטי ומתוכו. הוא לא נכנע לדרישות מחנכים להפריט את הצעותיו למציאות קונקרטית אך נכון לבחון, עם קולגות מכל רחבי העולם ועם תלמידי המחקר שלו, את גבולות האפשרות של הפיכת חלקיה לפרקטיקה ממשית ועשירה. גור-זאב הפך קול של ביקורת על החינוך הציוני המנרמל וכוחות חרושת התרבות המטפישים עד כי חלקים בחברה שלא העמיקו בקריאת עשרות כתביו כינוהו "עוכר ישראל".
באסופות שערך נבחנו שאלות היסוד של החינוך כיום. בספר שערך חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי (1996) ארח, בין היתר, את הנרי ג'ירו שכתב אודות פדגוגיה של גבול והפוליטיקה של המודרניזם/פוסטמודרניזם ולא היסס לבחון אותה לעומק ואף לבקרה. בקץ האקדמיה בישראל? (2005) העמיד למבחן את מאבק הקהילה האקדמית על עתידה החופשי ובדו"ח המחקר שערך Against the Industrialization of Israeli Academia יצא כנגד השתעבדות המערכת המנהלת את ההשכלה הגבוהה בישראל לדרישות הממשלתיות לשנות את אופי האוניברסיטה ולהפוך אותה לעוד מוצר בשוק של ביקושים והיצעים תחת מסווה של טרמינולוגית כלכלת השוק החופשי. גור-זאב יזם את ארגון הקהילה האקדמית בישראל כנגד מדיניות ממשלת ישראל שהחליטה מאז שנת 2000 להחיל את היגיון השוק על האקדמיה הישראלית. הוא עשה זאת על ידי הקמת הוועדה הבינסנאטית להגנה על עצמאות האוניברסיטאות בישראל. בהרצאותיו הרבות הפך לדובר הדורש את שימורה של הרוח החופשי באקדמיה. במקביל הוא קורא שלא להיכנע לכוחות האירופיים המבקשים להחרים את האקדמיה הישראלית כחלק מהמאבק בשלטון הפוליטי בישראל.
החל משנת 2002 מכנס אילן גור-זאב כמעט מדי שנה באירופה את הסדנא הבינלאומית לפדגוגיה ביקורתית (2002: אוסלו, 2004: מדריד, 2006, 2007, 2008: אוקספורד). במסגרתה בוחנים הפילוסופים הבולטים מהתחום ותלמידיהם את האפשרויות להעמיד את השפה שלהם תחת זכוכית מגדלת תוך הצעות לפירוק והרכבה, ניסוח מחדש ובעיקר עדכונים נדרשים בעידן של גלובליזציה קפיטליסטית וגלות הרוח האנושית. רבים מהמשתתפים בסדנאות אלה ובהם מייקל פיטרס, פיטר מק'לרן, מייקל אפל, דגלאס קלנר, ניקולס בורבולוס ורבים אחרים פירסמו את דבריהם בספרים שערך גור-זאב ובהן Critical Theory and Critical Pedagogy Today: Toward a new Critical Language in Education (2005), Education in the Era of Globalizing Capitalism (2007) edited with I.& Roth. K
כרכים אלה הרחיבו את הדרישה העצמית לניסוחים שיפתחו חזית החושפת התקבעויות והימנעויות אך גם אפשרויות. גם בספרו החדש שיצא זה עתה בולטים תוצרי הדיונים החשובים הללו.
בשנים האחרונות מאז פרסום ספרו לקראת חינוך לגלותיות: רב תרבותיות, פוסט קולוניאליזם וחינוך שכנגד בעידן הפוסט מודרני (רסלינג, 2004) קורא גור-זאב לחיות את הגלותיות כאורח חיים קונקרטי, כייעוד ולא כעונש. הוא קורא להיענות לאפשרות של התגברות דיאספורית לנוכח פיתויי התשוקה ל"שיבה הביתה" אל האמת, הארץ המובטחת, העונג, הניצחון ושאר ביטויו של המוות. מימוש הפילוסופיה הדיאספורית שגור-זאב חוקר את ההיסטוריה שלה ואת האפשרויות הקונקרטיות שלה במישורים בלתי צפויים, מאפשרת לו לממש את האחריות שנטל את עצמו להציע חינוך שכנגד שיאתגר את החינוך כאלימות שיא מוסווית היטב.
ב-2009 כנס גור-זאב בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה את הכנס הראשון בנושא אתגרים חינוכיים שמעמידה האנטישמיות החדשה. מאז הוא עוסק, גם בספרו החדש, בהשתמעויות הפוליטיות, הפילוסופיות והחינוכיות של האנטישמיות החדשה ומתחקה אחר עוצמותיה ומקורותיה.
כאדם כותב, כאינטלקטואל וכמחנך גור-זאב אינו אדיש לאופן התקבלות עבודתו ולתולדותיה. החינוך שכנגד שאליו הוא משחר לדבריו מציע ביקורת על המציאות השוררת ומושיט "יד לכלואים בין מלתעותיה מתוך אהבה ואחריות ולא מתוך קנאות ונרגנות". הוא רואה את החינוך שכנגד כבעל אחריות "לא רק לזימונן ולהעצמתן של האחריות, האהבה והרגישות לשיבה לגלות אלא אף לגלותיות ולחיים דיאספוריים שמשמעותם כניסה בוגרת לגלותיות כאידאה מרכזית וכאורח חיים יצירתי טוטאלי".
זהו, לדבריו, אורח חיים קוסמופוליטי שיש לו השתמעות מיוחדת מבחינה אנושית כללית ומבחינה יהודית ויש לה השתמעויות רלוונטיות. רבים ממבקריו ראו בעיסוקו בתחום זה קריאה לנטוש את ישראל כמקום וכאופציה. הם לא העמיקו די כדי להבחין שגור-זאב הוא הומניסט, יהודי דיאספורי, ישראלי עד מאד גם אם בעל כורחו. הם גם לא העניקו לעצמם את ההזדמנות והחופש המתבקש לבחון את הכרתו באחריות כלפי האחרות של ה"אחר" השואבת את עצמה מהצורך להתגבר על "הבית" ועל "המערה האפלטונית" אך גם דורשת לקדש את החיים, היצירתיות והאהבה שאינה מודרנית ואינה פוסטמודרנית, אינה ציונית ואינה פוסט-ציונית ואינה מבקשת לבסס לגיטימציה לכובשנות מערבית אך גם אינה נשבית בקסמה של הרטוריקה הפוסט קולוניאליסטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה