Academic Page: http://ariekizel.blogspot.co.il

הפורום האקדמי הישראלי לפילוסופיה עם ילדים באוניברסיטת חיפה:

https://israelp4c.blogspot.com/

27 בינואר 2019

חושפים את מסך השכחה

על הספר מסך של שכחה: על היעדר חווית השואה של יהודי המזרח
במדיה ובאומנות בישראל מאת ד"ר איבון קוזלובסקי-גולן



מאת ד"ר אריה קיזל
איבון קוזלובסקי-גולן נטלה על עצמה משימה כבדת משקל – להרים את המסך מעל השכחה, כלומר להנכיח את ההיעדר של חווית השואה של יהודי המזרח במדיה ובאומנות בישראל. ספרה מסך של שכחה: על היעדר חווית השואה של יהודי המזרח ׁבמדיה ובאומנות בישראל (הוצאת רסלינג, 2017) הוא חיבור אקדמי-מחקרי חשוב אבל בעיני הוא גם מסמך חברתי מכונן. לא רק בגלל השפע של המקרים, הניתוחים וקורפוס מדיה שיש בו חשיבות היסטוריוגרפית אלא בעיקר בגלל שהוא מעניק הסבר מקיף ומשכנע לשאלת השאלות סביב הסוגיה הנחקרת – למה? למה נעדרה חווית השואה של יהודי המזרח מהמרחב הציבורי הישראלי במדיה ובאומנות? הכיצד קרה שיהודי המזרח הודרו והועלמו מייצוג השואה שהפכה, במיוחד מאז משפט אייכמן לחוט השדרה המכונן של החברה הישראלית אף כי היו ביניהם קורבנותיה.
קוזלובסקי-גולן יכולה היתה להינות ממחיאות כפיים נלהבות של "המזרחים המקצועיים" ולהעמיד את הספר שלה על המדף המכונן של ספרי ההאשמה כלפי הציונות, מייסדי המדינה, האשכנזים האשמים בכל פשעי האנושות אבל היא בחרה לטעמי בדרך הנכונה. הדרך שבה לא מביטים על היסטוריה ועל המדיה באופן חד ממדי ובפרפזה על האדם החד ממדי של הרברט מרקוזה מהוגי אסכולת פרנקפורט, היא יכולה היתה  להיכנע לעדר המאשים את האחרים במצבם של המזרחים ורק את האחרים אבל היא לא בחרה את הדרך הקלה.
היא לא נמנעה מהצבעה על עובדות היסטוריות – שבעקבותיהן ניתן להאשים ולדרוש אחריות – אודות מה שאכן קרה מצדם של מוסדות ההגמוניה הציונית. אבל היא לא עצרה שם אף כי נוח היום לעצור שם ורבים מעדיפים לעצור בעיקר מסיבות היסטוריות שלא עושות צדק עם התמונה הכוללת. בכלל, לעצור במחקר ההיסטורי הוא פועל הכרוך באי השלמת עבודתו של ההיסטוריון.
וכך כשהיא פותחת עדשה מחקרית רחבה ומצטיידות בפרספקטיבות מגוונות, יוצאת קוזלובסקי-גולן למסע ההיסטוריוגרפי הכואב שלה.
בראשיתו היא טוענת כי יש לפתח את "ההבנה החסרה" – כפי שהיא מכנה – אותה הבנה חסרה של החברה הישראלית לגבי הקהילות בצפון אפריקה ויהודי המזרח. היא מפענחת את ההבנה ההיסטורית החסרה שמיוצגת בהיעדר הנרטיב ההיסטורי שלא עובד לכדי ייצוג מלא ומשמעותי במדיה האודיו-ויזואלית. באיזמל עדין ביותר היא מנסה להיכנס לעורה של התקופה, של רוח התקופה, של אירועי התקופה. לא בפטיש רב כוח היא עומלת לפצחה. זו מלאכה לא קלה כלל ועיקר אבל היא חשובה ועליה להיות מוערכת עד מאד. לפיכך, היא אינה שואלת האם היתה כוונה רעה כנגד קהילות יהודי המזרח ולא מתעמקת בשאלת הכוונה משום שהיא יכולה להיות נגועה בהטיה גסה אלא היא מבנה את המושג "הבנה חסרה" וקובעת כי היא זו שקבעה את אופי ההתייחסות של אמצעי המדיה שראשיתה התעלמות, המשכה בבוז וסופה השכחה או הדרה.
כך היא מסכמת: "החוקרים שגו בפענוח ארבעה הממדים שלפיהם התרבויות נבדלות זו מזו: סמלים, גיבורים, טקסטים וערכים. מצב שגרם לחוסר הבנה הדדי בין הצדדים, לסטראוטיפיזציה של הצד הנשאל ושל הצד החוקר ולבסוף לפער ואף לניתוק ללא יכולת גישור. ניכר היה היעדר פוקליזציה של הקול המדבר ושל שפתו הייחודית. חסרה ההבנה שיש לתת לעד, לקול המדבר, חסר המקום הרגשי והמנטלי להכיל את האירועים, לתרגמם ולספרם בשפתו שלו ללא שיפוט מוקדם ופסילה הנובעת מחוסר הכרת תרבות השיח של האחר. מצד אחד, לשון השיח משובצת בארסנל המונחים שהעד מכיר ובקודים תרבותיים וחברתיים מוכמנים וגלויים שבאמצעותם הוא מוסר את עדותו ומצד שני גובה העדות צריך שיהיה הבקיא בשיח זה ובתרבותו של העד" (עמ' 39).
כך בעדינות, בלא להאשים, מסבירה קוזלובסקי-גולן לכל אורך הספר את הפערים, את הפרמים ואת הסדקים שבין יהודי המזרח וצפון אפריקה שעברו את השואה – והם עברו אותה - לבין אלה שהיו אמורים לייצג אותם. והיא ממשיכה: "תוצאות המפגש שדושן מראש בדעות קדומות על יהודי המזרח ב'הבדלים מוכרזים' שבין תרבותם לבין התרבות הישראלית שאפיינה את המדינה הצעירה, לצד סטריאוטיפיזציה שלהם כנחשלים והתפיסה הפרילמנטרית שלא היתה כלל שואה בצפון אפריקה – הובילו לתסכולם ולכעסם של הניצולים, לזלזול ולביטול מהצד שכנגד, לדרגות שונות של שתיקה ושל השתקה המסתכמים בחוסר הבנה תהומי" (עמ' 39 – 40).
במידה רבה, אולי בלי להתכוון לכך, או עם כוונה, מספרת כאן קוזלובסקי-גולן את סיפורם של כל היהודים שהגיעו משם, מאותה פלנטה, בין באירופה ובין באפריקה, במפגש עם החברה הישראלית הצעירה בתחילת דרכה. מפגש של ניכור ואפילו אי קבלה מסיבות רבות שכבר נחקרו – צאן לטבח, היעדר נרטיב הגבורה, רצון לכור היתוך כן גם לאשכנזים, זרות תרבותית, גלותיות בלתי מספקת – בקיצור הסיפור הציוני שביקש לאיין כאן את תרבויות הגולה, את סיפור הקורבנות היהודית לתוך הישראלי החדש, הנולד מן הקיבוץ ומעוצב בצנחנים. למעשה, אולי לא במודע היא מספרת את סיפורם של כל הגלותיים האלה ששתקו בהתחלה – כדבריה, נשענת על ג'י וינטר (2012) – שתיקה ליטורגית, שתיקה פוליטית, שתיקה שהיא אסטרטגיה של כניעות וויתור – ממש כמו שתיקתם של האשכנזים מהדור הראשון שלא רצו לספר כי שמא לא יתקבלו או שמא הדור השני ייצא "דפוק", הרוס. והדור השני שהבין ושמע את הזעקות (בעיקר בלילות), את הרמזים (על המקומות ההם, האפלים שמדברים עליהם רק בשמות קוד) אבל היה חסר מילים מולם.
נאוה סמל ונילי קרן כתבו על כך: "בתקופה שלאחר השחרור הייתה השתיקה מעין חיץ שאִפשר לשורדים ליצור את המרחק ההכרחי בין נפשותיהם השבריריות, המבקשות נורמליות, ובין הזיכרונות המטרידים שהוסיפו להתדפק בחשאי על דלתותיהם. בשנות החמישים היו זיכרונות אלו טריים ומדממים, ולכן השתיקה הייתה מעין כלי עזר טיפולי, אינסטינקטיבי, מטעם עצמם. הביטוי השכיח דאז "הם הלכו כצאן לטבח" הטביע על הוריהם אות קין — סטיגמה של הורים חלשים, "לא מתאימים" להוויה החדשה המתפתחת של החברה הישראלית שאליה ביקשו הבנים והבנות להשתייך. הייתה זו חברה שהאדירה עלילות גבורה על לחימה והתנגדות, ואלה התאימו לדימוי שביקשו הצעירים לאמץ לעצמם — הישראלי החדש, האיתן, החסון והחף מכל כתם גלותי".
אלא שלמזרחים לא היה משפט אייכמן. הוא הוציא את השואה מהארון עבור יהודי אירופה ואילו המזרחים נותרו ללא משפט המשך – כזה שייספר ובעיקר יהדהד באמצעי התקשורת של אותה תקופה, בקרב סוכני החברות של המדינה הישראלית הנבנית והולכת כי הסיפור הזה, הישראלי-הציוני, אינו מלא, הוא קטוע, הוא אינו שלם ולא יהיה שלם עד אשר ייכללו בו כל הפרקים כולם ולא תקין הוא שלאחד מהם לא יינתן מקום, מרחב, כבוד, ייחוד ושפה. ינתן לו קול שהוא בעיני נרטיב.
באותה תקופה השתלט על החברה הישראלית נרטיב אחד אשר הפך למרכזי ועיקרי – הנרטיב הציוני המבקש לצייר את השואה כאירופית ולפיכך מסמן מי זכאי להיכלל בין קורבנותיה ומי לא. כל פעולה נרטיבית המבקשת לבצע מירכוז היא פעולה אלימה סימבולית שכן היא מדירה ומייצרת פריפריה בלתי מוערכת ובמקרה של יהודי המזרח – היתה זו פעולה מתמשכת של הדרה.
הממסד הציוני, מאתרת נכון קוזלובסקי-גולן, מישטר גם באמצעות מערכת החינוך וגם באמצעי סוכנים אחרים במדיה ובאומנות את הציווי הנרטיבי לספר את האמת ההיסטורית שהוכפפה למה שהחוקרים השכילו להבין מההתרחשויות "כדי לשרת את מערך הכוח של האמת היחידה על השואה שהיתה, משטור העדות גרם לצנזור הסיפר של העדים ואסר עליהם בעקיפין נגישות לאמירות תוכן הסותרות את האמת המרכזית" (עמ' 43).
ניצולי צפון אפריקה לא נשאלו את השאלות המתאימות, קובעת קוזלובסקי-גולן, לחוויותיהם במרחב הגיאוגרפי והתרבותי שהגיעו ממנו ולא היתה התחשבות – ובעיני גם לא רגישות – לפערי ההשכלה בין החוקרים לאנשי המלאכה בתוניסיה ובלוב שהקשתה אף היא את התקשורת. אבל לא היו אלה רק פערים אלא גם חוסר אמון של מוסדות הזיכרון כלפי העדויות שיצרו למעשה שני נרטיבים – הנרטיב של השואה שהפך להיות שואה אירופית (Euro-Holocaust) והנרטיב המודחק של יהודי צפון אפריקה – השואה הנשכחת (Forgotten-Holocaust).
מסך של שכחה, מסך של האפלה ירד על ההיסטוריה האישית והקהילתית של האנשים והנשים הללו, הזיכרונות שלהם, החוויות שלהם וגם הזוועות שלהם. אלה נדחקו שכן כל נרטיב מרכזי בפעולה צנטריפוגלית זורק ומשליך – לעתים לא בכוונת מכוון – את כל הנרטיבים האחרים הצידה. מטא-נרטיב מטבעו הוא אלים והוא תובע בעלות וגם הגמוניה, בלעדיות וגם שלטון ודומיננציה. וכך היה במשך שנים.
הנרטיב הוא יסוד מָבנה בחייהם של יחידים וקבוצות. מרכזיותו אישית אבל גם חברתית. הוא מאתגר את הגדרתו של רולאן בארת, שעל פיה נרטיב הוא אוניברסלי, טרנס-היסטורי, טרנס-תרבותי. הוא פשוט שם, כמו החיים עצמם. בארת כותב על כך: "מספר הנרטיבים בעולם הוא אין סופי [...] נרטיב נוכח במיתוס, באגדה, במשל, בנובלה, בהיסטוריה, בטרגדיה, בדרמה, בקומדיה, בחיקוי [...] בנוסף, תחת אינסוף פורמטים, הנרטיב נוכח בכל הזמנים, בכל המקומות, בכל החברות, בהיסטוריה של המין האנושי. אין ומעולם לא היו אנשים ללא נרטיבים" (Barthes, 1983: 251 – 252) .
הנרטיב, זה שהועלם כאן במשך שנים כפי שחושפת קוזלובסקי-גולן, נושא בכליו שני ממדים השלובים אחד בשני: ממד הזיכרון האישי וממד הזיכרון והקבוצתי או הזיכרון הקולקטיבי.
ממד הזיכרון האישי של הנרטיב מבוסס על כך שהיחיד מסדר לעצמו את המציאות בהתאם לסיפור שהוא מספר לעצמו. באותה מידה, הוא מושפע מסיפורים שאחרים סיפרו לו אודות עצמו. בין שני חלקים אלה של ממד הזיכרון האישי מתקיימת אינטראקציה מעגלית, תמידית, המשפיעה כל העת על כל אחד מהם, מפעילה יחסי-כוח במובן הפוקויאני ומשנה אותם. היציבות החלקית של ממד הזיכרון האישי אינה חסינה מפני יכולת ההשפעה הסביבתית והקבוצתית אשר הופכים אותה, במרבית המקרים, ל"נוזלית", כדבריו של זיגמונד באומן.
בממד הזיכרון הקבוצתי, הנרטיב הוא אחד ממרכיבי הזיכרון הקולקטיבי הנמצא בשירות פרויקטים לאומיים ותרבותיים, והוא לרוב מתפקד כמטא-נרטיב, כלשונו של פרנסואה ליוטר. ממד זה מאפשר הבניה, הרס, שיקום והתחדשות. הוא  מאפשר גם התמודדות עם הסבל האנושי, או שקיעה לתוכו וייצור של כאב מתמשך המוליד התמרמרות, אי אמון ותודעה של קיפוח לעיתים של קבוצות לאומיות או קבוצות אתניות בתוך החברה. הממסד הציוני ההגמוני הדיר את הנרטיב הזה ממרכיבי הזיכרון הקולקטיבי שלנו ולפיכך פגע בזיכרון הקבוצתי.
בספר "הנרטיב המזרחי החדש בישראל" (קיזל, 2014) אני מבקש להסביר כי הנרטיב מכוּנן בתנאים של יחסי-כוח, והוא אחד ממרכיביו הדומיננטיים של השיח. קיומו מתאפשר תחת תנאים של אלימות סימבולית בלתי נראית אך אפקטיבית, המופעלת כלפי נרטיבים אחרים. נרטיבים הם בעלי כוח רב וחיותם באה להם גם ממצב של "רשת נרטיבים" חברתית. כמו בזירה, כדוגמת החברה הישראלית, הם מתקוטטים על משאבי-זיכרון, אמת-היסטורית וחלוקות-אמצעים ובעיקר מתמודדים כנגד כוחות ההשכחה וההרדמה של הנרטיבים השכנים אשר עימם ניתן לבנות קואליציות של נרטיבים. הנרטיב, במיוחד זה של קבוצה, גם אם היא מדומיינת, משמש איפוא מושא הערצה, אך גם מושא למניפולציה, לרפרודוקציה ולעיצוב מתמיד. בהיותו כזה, הוא אחד הכלים המרכזיים של עיצוב זהות – הן אישית והן קולקטיבית.
מבחינות רבות, הנרטיבים הם הדרך שלנו לצפות בעולם דרך מיקרוסקופ ופריסקופ ברזולוציות גבוהות וברזולציות נמוכות. בעזרתם ניתן לפענח את אופני החשיבה ודרכי ההתנהגות של האדם כיחיד ושל בני האדם כקבוצות, וזאת בסיוע מבנה סיפורי. חוקרים המאמצים גישה נרטיבית רואים בה גישה דיאלוגית המאפשרת מרחב פתוח במפגש בין החוקר לנחקר. הממסד הציוני ההגמוני בחר לפיכך במשך שנים רבות בגישה מונולוגית שהוכתרה מאוחר יותר על ידי הוגי הנרטיב המזרחי החדש כ"אשכנזי". אין זה מדויק. האשכנזים עצמם הפכו ברבים מהמקרים קורבנות של אותו ממסד אף כי הפכו להיות פרבילגיים.
הנרטיב מבצע קונפיגורציה של אירועים, אשר לעיתים הינם אקלקטיים, אל תוך התרחשות המובהרת באחדותה ובקוהרנטיות הפנימית שלה, אף כי לעיתים היא מדומיינת בחלקיה. זהו סידור עלילתי אשר על ידי פעולות אלה הנרטיב מקשר את הפעולות של היחיד או של יחידים לכלל אירועים המוגדרים כאירועי הקבוצה, והוא יצוק לתוך קומפוזיציה ברורה, בעלת יסודות מארגנים המבוטאת בפורמט סיפורי. הסיפור הישראלי לפיכך הפך, בעיקר בספרי ההיסטוריה, בתכניות הטלויזיה, בטקסים, בכלי השרת של הדת הציונית האזרחית, לסיפור אירופי. הועלמו ממנו פרקים שלמים, נחתכו ממנו קהילות אף כי מה שסופר בו היה אמת היסטורית ואין לתקן את הדרוש תיקון על ידי השמצת יהדות אירופה והיהודים האירופים. אי לשפוך את התינוק עם המים כמו שבאופן נלעג ומגמתי מבצעים כאן אינטלקטואלים מסוימים שקוזלובסקי-גולן מצביעה עליהם בספרה באומץ.
הבנייתו של הנרטיב מאפשרת לבני אדם, בעיקר חברי קבוצה חברתית, לזהות את עצמם בתוך המכלול, לפתח רגשות אמפתיה או רגשות כעס, אי אמון, חשד וקיפוח. העלילה הנרטיבית כוללת בתוכה גם הסבר סיבתי ותוצאתי, שהוא לעיתים קרובות צורך אנושי המאפשר את העצמת הזהות וההזדהות. זו הסיבה לכך שהסבר נרטיבי המצייר אירועים בסדר מסוים, ברצף אופנתי, לעיתים קרובות באופן שבור, הוא רטרואקטיבי.
קוזלובסקי-גולן היתה יכולה כאמור להיעצר כמו שבחרו לעשות חלק מהאינטלקטואלים המזרחים, לקבל מחיאות כפיים סוערות. להיות יקירת הקהילה המזרחית, להיות עוד אחת שתובעת את הציונות היושבת לה מבוישת על ספסל הנאשמים היהודי ואף העולמי מזה שנים. היא לא בוחרת בדרך הזו. היא בוחרת לעשות מעשה אמיץ ולחקור חקור היטב את השאלה – מדוע במשך שנים כאשר המזרחים כבר הגיעו לעמדות כוח ואף שלטון – ליכוד, ש"ס, מפלגות עדתיות, תרבות מזרחית ועוד – לא הוצאה השואה הנשכחת ממרחבי צפון אפריקה אל האור הישראלי – הציוני – המרכזי. מדוע אז, כשהמזרחים יכלו, זה לא קרה? מי העלים זאת אז ובעיקר השאלה המעניינת מכולם – למה העלים מי שכבר יכול היה לגלות או לפחות לאפשר את הגילוי?
כמו חוקרים לפניה שחקרו לא רק את המנהיגים אלא גם את המונהגים החליטה קוזלובסקי-גולן ללכת צעד קדימה. לפיכך, כאן מחדש הספר שלה חידוש מרכזי שלטעמי המסקנות שלו נכונות לגבי קהילות מודחקות אחרות בישראל – כמו הקהילה הפלשתינית וקהילות מודרות אחרות.
קוזלובסקי-גולן קובעת כי ההדרה לא היתה רק חיצונית אלא גם פנימית. היא נותנת דוגמא לאחת מהאליטות המזרחיות הבולטות של שני העשורים האחרונים בישראל – קהילת הקשת הדמוקרטית המזרחית המכונה היום גם "הקשת הדמוקרטית המזרחית – שיח חדש". קוזלובסקי-גולן מאתרת נכון שתי קהילות חוקרים שפעלו בישראל במקביל בעשורים האחרונים. במקביל ואני רוצה להוסיף גם במאבק.
האחת, קהילה של חוקרי מורשת המזרח והשניה האינטלקטואלים המזרחיים של "הקשת". אם תרצו, זהו מאבק בין החוקרים הציונים – או לפחות אלה שהכירו שהיתה שואה בצפון אפריקה לבין החוקרים האנטי-ציונים או כדבריה הפוסט-ציונים שביקשו להעלים ולהדיר את השואה בצפון אפריקה מהשיח הישראלי אם לא לומר מהתודעה הישראלית.
מדוע רצו להעלים? משום ששואה זו – שהיתה חלק ממהלך נציונל-סוציאליסטי להשמדתו של העם היהודי – היא הבסיס לקשר הבל-ינותק בין יהודים ללא קשר למקום שהיו. המהלך הנציונל-סוציאליסטי לא הכיר בנרטיב של האינטלקטואלים המזרחיים שלפיו היהודים מבצעים בישראל על ידי הציונות פשעים (כפי שכינתה זאת האם הגדולה של הקשת הדמוקרטית המזרחית, אלה שוחט) אלא ראו ביהודי באשר הוא יהודי אדם נחות שראוי כי יפנה את מקומו על פני האדמה. הוא, תרבותו, ילדיו, כל המשויך אליו וכל מה שתרם לאנושות. אם היית מצהיר בפניהם שאתה יהודי-ערבי הם היו (אם היו יכולים) לצחוק ולומר – קדימה, לגטו, לרכבת. עובדה זו הועלמה או נעלמה מעיניהם המשכילות של המשכילים המזרחים שהובילו כאן במשך יותר משני עשורים נרטיב חדש שמתנכר לאמת ההיסטורית.
אלא שקוזלובסקי-גולן מאתרת נכון – ואומר זאת בצורה חדה למדי – כי העובדות (היותה של שואה פרויקט של רצח עם ולפיכך שיש עם) קלקלו למזרחים האינטלקטואלים את הסיפור. העובדות גם הפריעו לספר את הסיפור של שני נרטיבים אחים כביכול – הנרטיב המזרחי החדש והנרטיב הפלשתיני – כשני סיפורים קורבניים של הציונות הקולוניאליסטית, האלימה, הפושעת, זו שנולדה במולדת החוטאים והחטאים – אשכנז.
הרי הסיפור של השואה מוכיח, מעל לכל, כי האלים והפושע הוא דווקא הנציונל-סוציאליזם ותורתו הגזענית אבל כמבקשים לבצע כאן פעולת שכנוע כי הגזענות וההגזעה מקורה בציונים האשכנזים הרי שסיפורה של הגזענות הנאציונל-סוציאליסטית יכולה רק להפריע.
כשקראתי את הניתוח המבריק של קוזלובסקי-גולן אשר על פני עשרות עמודים מעמידה – תוך שהיא נשענת על קורפוס מחקרי מרשים ורחב היקף – תזה אודות האופן שבו השתתפו האינטלקטואלים המזרחים במסך השכחה, הבנתי שאין זו גחמה. אין זו אמירת סרק, אין זה הבל פה אקדמי. נשענת על תשתית מחקרית היסטוריוגרפית מעמתת המחברת את שני הדורות הללו של החוקרים עם העובדות ומעמידה, לטעמי כבטון יצוק, תזה שאני לא רק מסכים עמה (ואני מסכים עמה) אלא אני סבור שהיא צריכה להיות אור ומצפן למזרחים כיום, לממסד הפוליטי שצריך לתקן את עוולות המשטר הציוני בישראל בתחילת דרכו ולכל אלה שגזענות והגזעה, הדרה והפרדה מטרידים אותם.
הפרק החשוב הזה בספרה של קוזלובסקי-גולן החזיר אותי לאחור. לפני כעשר שנים השתתפתי באוניברסיטת חיפה בכינוס אקדמי עם פרופסור מ"הקשת" שהוא היום איש פוליטי מוכר. במהלך המפגש נדהמתי כאשר אמר: "אני לא מבין את המזרחים הללו שרודפים אחרי הכרה שהאשכנזים יתנו להם לשואה שלהם? מה החשיבות להיות חלק מהשואה?". במילים אחרות – תשאירו את השואה לאשכנזים, לאירופים. הצטרפו אלינו לפרויקט חדש – שאותו כיניתי "הנרטיב המזרחי החדש" (קיזל, 2014). רבים הצטרפו ומצטרפים בהתלהבות רבה.
נדהמתי וגם מחיתי מחאה אקדמית על כך שהשואה היא חלק מזהותם של אותם מזרחים ולא חלק מהתביעה לפוליטיקה של זהויות וכמובן שנדחיתי על ידי אותו פרופסור ותלמידיו. אני מקווה כי כיום כשהוא חלק ממחנה ציוני, הוא סבור אחרת. אם יקרא היטב בספרה החשוב של קוזלובסקי-גולן יבין כי הוא ואחרים גרמו במו ידיהם למסך של שכחה בשם דברים שאינם ראויים. היה עליו להפריד – וראוי להפריד – בין התיקון הפוליטי הנדרש כאן בישראל מזה שנים לגבי המזרחים והכעס על חלקים בהיסטוריה הישראלית בעשורים הראשונים של המדינה לבין ייצוג השואה.
הדין וחשבון של קוזלובסקי-גולן אינו נעצר בקשת, באותם אינטלקטואלים חילוניים (שהיא ממקמת היטב בטווח מדינות המזרח) אלא מגיע עד ש"ס, עד גופים שכבר מזמן אינם גופי פריפריה אלא חלק מהשלטון, מהתרבות השלטונית, מברזי התקציבים. בלא חשש, היא מבצעת עבודת פירוק אקדמית נכונה ויסודית כדי להבהיר את האמת. במקביל, היא פורסת, במיומנות מרשימה, את היוזמות החיוביות, מנתחת אותן באופן מעמיק תוך שימוש בעושר מקורות – לא רק כתובים אלא גם מצולמים ואף מגיעה לתכתובות פנימיות של דואר אלקטרוני (מתודה חשובה להיסטוריונית בת ימינו) וכל זאת תוך הימנעות משיח קורבני ומאשים אלא תוך מחויבות למולטי-פרספקטיביות ובעיקר לתקווה, אם תרצו דרישה, לשינוי.
קוזלובסקי-גולן לא מסתירה את האמת ההיסטורית: "קהילות יהדות לוב, צפון אפריקה והמזרח בכלל התקבלו על ידי הישראלים בהתנשאות, בחוסר רגישות וברמיסת כבודם והתרבות שבאו ממנה. יציאתם או הוצאתם של יהודים אלו מ"האולפן" של המדינה בשנות העלייה הגדולות, בשנות ה-50 וה-60 לא היתה הפגנתית אלא מגמתית, כמתחמקת מלשמש מושא ללעג ולקלס ובמקום זאת לשרוד ביום יום הישראלי הקשה ולחיות את החיים במיטבם. את אשר היה בלבם, את זיכרונותיהם ואת כאבם כלאו. את אסונם צנפו בגלימות אבל ארוכות ואפשרו את ביטויו רק במנהגי אבלות" (עמ' 294).
אבל מנגד היא חותמת את הספר במשפטים נוקבים שמשלימים את התמונה. משפטים המספרים אודות החסם הגדול היו אינטלקטואלים בני עדות המזרח שחיפוש לעצמם זהות נגדית לאשכנזים הציונים: הם יצאו נגד השלטון האשכנזי באשר הוא ולא רצו להיות שותפים לכל מה שהוא מייצג כולל את נרטיב השואה המיוחס בלעדית אליו. במקום זאת פנו אל הצד הערבי שלהם חברו וחיברו בין הסכסוך היהודי פלסטיני לבין הדרת המזרחים בארץ ובתווך הותירו ריק. האינלטקטואלים הכזיבו את הפונים אליהם ולא תרגמו, הציגו וייצגו את סיפורם לציבור כמצופה.
קוזלובסקי-גולן בספרה פורצת דרך באופן שונה מדו"ח ארז ביטון ופעולות המבקשות להשליט כאן משטר צנזורה מקרתיסטית נוסח מירי רגב. ספרה מבקש את מילוי החסר בלי לדרוך, להשניא, להשמיץ, להעליב ובעיקר להעלים את האמת ההיסטורית – היהודים כיהודים לא משנה היכן היו אז, בימים האפלים של שבר הציויליזציות, כפי שכינה זו פרופ' דן דינר, נידונו לאותו גורל.
כעת תפקידם של כולם – של כולנו – להסיר את כל מסכי השכחה ולאפשר את ריבויים של הקולות ובעיקר לספר את הסיפור. הסיפור כולו.



מקורות:
וינטר, ג'י (2012). "ההבניה החברתית של השתיקה". בתוך: תרבות זיכרון והיסטוריה.  ירושלים: מרכז זלמן שז"ר ואוניברסיטת תל אביב (עמ' 53 – 69).
קיזל, אריה (2014). הנרטיב המזרחי החדש בישראל. תל אביב: רסלינג.
קרן, נילי וסמל, נאוה (2014). "דור ראשון, דור שלישי: גשר על פני תהום". החינוך וסביבתו ל"ו, עמ' 191 – 196.

Barthes, Ronald (1983).“Introduction to the Structural Analysis of Narratives”. In:  Sontag Susan (Ed.) A Barthes Reader. New York: Hill and Wang.



9 בינואר 2019

אבא שלנו עוצב במלחמה

חיים קיזל 1934 - 2019 



אבא יקר,

היום אנו נפרדים אף כי נפרדנו ממך בשנים האחרונות אין ספור פעמים.

כאשר הגוף נותר אבל הזיכרון עומעם ושקע.

זו היתה פרידה שבועית מהדהדת

ומפגש שבועי עם הגוף המוכר שנותר חזק ואצילי כשהיה.

ועתה, התחנה הסופית. 
הפרידה.




אבא שלנו – חיים – עוצב במלחמה
הוא נולד בפולין ב-15 במאי 1934 שנה וארבעה חודשים לאחר עלייתו של הצורר הנאצי במדינה הסמוכה. 
בגיל 5, בהיותו בן בכור לשני אחיו שהיו תינוקות, פגע הפגז הראשון בשכונת מגוריו בפולין.

אמו, סבתנו, פיה, אשה קשוחה, עם עיניים כחולות בוהקות, נטלה את כל המשפחה ואת בעלה, סבי אריה, ובמרוצת חיים להצלת חיים החלה במסע מזרחה אל תחומי ברית המועצות. 
היא כנראה הבינה, היא בטוח הבינה, את מה שהיה צריך להבין אז:
מהר, 
לברוח מהם מהר. 
ברגשות אמהיים, הישרדותיים, כמו-חייתיים נאבקה על חיי המשפחה והצילה אותה.


אבא שלנו עוצב במלחמה כי גם כשחזר לפולין, כמתבגר ונותר שם עד תחילת שנות החמישים, הוא חווה חוויות קשות להחריד מהסוג שיהודים פולנים פשוט לא מדברים עליהם. 
זה דור שאיפסן, 
הדחיק והכניס לארונות ולקופסאות שחורות.
כך חשב, כך חשבו, לגונן.

את אבא, נציג קלאסי של דורו, כיסתה אז שתיקה.
במקום רגש הוא תבע עבודה, במקום תחושות הוא תבע עשייה. 
לא שמענו (לפחות לא אני כבן הצעיר) על מה היה שם.

אבל לא היה צריך לשמוע. 
מספיק משפטים כמו "הפולנים היו גרועים מהגרמנים" ו"אני פולנית לא אדבר יותר" וסירובים חוזרים ונשנים להפצרותנו לנסוע לטיול שורשים.
פולין – יוק. מעתה אמור: ישראל.

ציוני בכל רמ"ח איבריו. 
חניך תנועת הדרור, 
עלה - וכבן הדור ההוא - מיד לעשייה.

מהמעברה למגורים שנחשבים היום עוני
ומיד לעבודה – שנות דור בבית החולים רמב"ם, כאח אחראי חדרי הניתוח והמחלקה הנוירוכירורגית. 
בשביל אבא היה זה מקום מציל חיים, מרחב לטיפול וסיעוד. 
כלפי החולים בחום ובאהבה אבל כלפינו בקשיחות ובתובענות, בסמכותנות ובקור רוח.

אבא שלנו עוצב במלחמה והיא ליוותה אותו גם כאן. 
מלחמת ששת הימים וזיכרון מלחמת יום הכיפורים שבו שירת בבית חולים שדה ברמת הגולן ולא קראנו ממנו גלויה עד שביום אחד הגיע הביתה מאובק.

אבא יקר,
היום, כאבא (לשלושה גברים מדהימים) שלא עוצב במלחמה, אני מבין את החספוס והתכליתיות, נטולת הרגש המופגן, שכיסו על רגישות שהוסתרה. 
כי במלחמה לא מראים רגש ולא מפגינים תחושות אלא רצים ועושים. לא מדברים אלא ממשיכים קדימה.

ולכן היום אני מבקש להודות לך 
על מה שנתת ומצליח לראות גם תכונות דומות בנו, 
בניך.

עוד זמן קצר תיטמן קרוב לאמא שנפטרה לפני יותר מעשרים שנה, במקום שבו תכננת להיקבר,
תחת המצבה שעיצבת לעצמך כדי לחסוך מאיתנו מאמץ רב והתעסקות.

כזה היית תמיד – תכליתני, ענייני וממוקד במטרה.

כך עשית וכך חינכת.

אבא יקר, לך בשלום ונוח בשלום.

נוח בשלום מנוחה נכונה.



11 באוגוסט 2018

בעקבות "לאפשר להם לחלום - הגדה חינוכית ברחוב העלייה פינת רחוב מולדת בתל אביב"




לאפשר להם לחלום - קמפוס ביאליק-רוגוזין: הגדה חינוכית ברחב העלייה פינת רחוב מולדת בתל אביב (מאת עמלה עינת ואלי נחמה, אוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018) מחזיק יותר מ-170 עמודים שמאפשרים מבט מעמיק, מבחוץ ומבפנים, לקבוצת אנשים טובה ומסורה שעשתה ועושה להטבת חייהם של התלמידים בקמפוס ביאליק רוגוזין. זהו אותו בית ספר שכולל היום מערכת בת שתיים עשרה שנות לימוד מכיתה א' ועד כיתה י"ב. בבית הספר תלמידים/ות מ-51 מדינות והספר מכיל בתוכו תיאור של התלמידים, הבוגרים והמנהלים אשר עושים בית חינוך שמתגבר על קיטלוגים ועל מסגרות קונספטואליות סגורות וחשוכות.
אין אפשרות לכתוב על ספר כזה שלא באהבה אבל חובה לכתוב עליו גם בביקורת. בכל הספר אין כמעט ביקורת אישית פנימית ועצמית אלא שביעות רצון (נכונה ככל הנראה אך לא מאוזנת). הכותבים בו סבורים (וכנראה שבצדק) שהם חלק ממערך של פדגוגיה של הצלה. העוסקים בהצלה (בעיקר חינוכית אבל לא רק) רואים את עצמם בדרך כלל כחלק ממערך "משרתים בקודש" ולפיכך הם סבורים, שלא בצדק, שהם נקיים מהצורך לביקורת פנימית עצמית. הם הרי מצילים את הזקוקים להצלה מפני המזיקים (או הרוצים להזיק להם) – כוחות הרשע. 
בית הספר היקר הזה עושה כבר שנים ובתנאים לא פשוטים, כפי שעולה מהספר החשוב הזה, רבות כנגד אותם כוחות רשע, הן מבחינה חינוכית והן מבחינה פוליטית. לא פלא שמנהל הקמפוס, אלי נחמה, רואה את התייצבותו לעבודה שם כמעין תיקון אישי של המורה שלו שהשליכה אותו מהכיתה לאחר שאפילו לא ציינה את שמו אלא אמרה "אתה עם העיניים השחורות, צא החוצה" (עמ' 13). במקרים מסוג זה שבהם אנשים מתגייסים לפדגוגיה של הצלה הם בדרך כלל מוצאים קשר אוטוביוגרפי בין ההצלה שהיו צריכים להעניק להם לבין ההצלה שהם מצילים כעת – בבחינת תיקון עולם. אין אני מלין על כך אף כי אני חושד, כתמיד, בסיפורי הצלה ובמצילים, בעיקר כשהם מעלים את הכתב (או על המסך) את סיפוריהם. לא בגלל שהם אינם נכונים אלא בגלל שברגע שהסיפורים הופכים לנחלת הציבור יש בהם כמעט אוטומטית מידה לא מבוטלת של חוסר צניעות אשר פוגעת (כמעט בלי להתכוון כמובן) בדיעבד בכוונות הטובות ובמעשים הטובים. כן, אני יודע שאני מקלקל את החגיגה אף כי אין זו כוונתי.
הכותבים אודות עשייה שכזו צריכים היו להצטייד במידה רבה יותר של צניעות מ"זהו בית ספר אחד ויחיד שנלחם כנגד תפיסה של חברה שלמה" (כפי שמעיד אחד המתנדבים וכבר מכליל ומכתים "חברה שלמה", בטעות שמקורה בתום לב, כך לפחות יש לקוות) ועוד שלל ביטויים דיכוטומיים. 
סיפורי פואמות פדגוגיות, בכתב ועל המסך, היו תמיד חשודים בעיניי בחוסר פרסקפטיבה רחבה. אבל במקרה שלנו ההקדמה של פרופ' יונה רוזנפלד וד"ר ארנה שמר מעניקה ממד תיאורטי טוב וראוי ובסיוע רון פלג וד"ר עמלה עינת המעניקים תוספות חשובות – הופכים את הסיפור שלפנינו לסיפור מרתק אשר ראוי היה להעלותו על הכתב. טקסט מסוג כזה היה צריך לעבור עריכה מוקפדת יותר תחת הדרישה לאיזונים (עוד ביקורת עצמית) ובלמים (קצת פחות התלהבות עצמית). אפשר להציל בחינוך (ולעתים חינוך גם מציל). צריך להיזהר מלהפוך את ההצלה לסיפור הצלחה הוליוודי.




די להדרת הילדים מהעולם הפוליטי



ספרה של ד"ר סלינה משיח אין ילדים מחוץ לפוליטיקה: ספרות ילדים ונוער ואוריינות פוליטית (הוצאת רסלינג, 2018) תורם תרומה חשובה לשיח אודות מעמדם של ילדים/ות ואופן ההתייחסות אליהם/ן. הוא מוסיף נדבך בעל ערך לדיון על כך שהתפיסה הנייטרלית שנוקטים כלפי ילדים (שיש להגן עליהם מפני הפוליטיות המקיפה אותם) היא שגויה וגם נותן מקום להרחיב את העיסוק הפילוסופי אודות מעמדם של ילדים בשיחה המתקיימת כאן שהיא בוודאי פוליטית ולכן אין להדירם.
הנחת היסוד הנכונה של הספר הזה הוא ש"הילדות איננה מצויה מחוץ לפוליטיקה, לחברה, לזמן ולהיסטוריה. היא מושפעת מהמציאות החברתית והפוליטית וגם מהטיות כדוגמת מיתוס הילדות התמימה, שהוא פוליטי במהותו ונועד לשקף את הפטנזיות של המבוגרים ובה בשעה לאפשר להם להתעלם מהיבטים מורכבים ובלתי פתורים של חיי הילדים במציאות" (עמ' 11)
צודקת הכותבת כאשר היא חולקת על הנורמות התרבותיות הקשורות ליחסי מבוגרים וילדים שמאשררות, בדרך כלל, את הסטטוס קוו ומתכחשות לנושאים שהם רלוונטיים לחיי הילדים במציאות. היא קובעת כי המבוגרים בראו לעצמם בעצם שתי ילדויות: ילדות לילדים ולמבוגרים בספרות הילדים וילדות למבוגרים בלבד בספרות למבוגרים.
מכאן שהנחת היסוד של העולם המעוות הזה הוא ש"אין לערב אסתטיקה בפוליטיקה, כל שכן לחשוף את הקוראים הצעירים לפוליטיקה הנחשבת למסואבת ועל כן לבלתי חינוכית" (עמ' 12). המבוגרים, אם כן, לא רק קובעים את הגבולות של השיח אלא הם גם אלה שקובעים את התוכן של השיח. כדבריו של פוקו: "קיים בחברה שלנו עיקרון נוסף של הדרה: הפעם אין המדובר עוד באיסור, אלא בחלוקה ובדחייה" (מישל פוקו, סדר השיח, הוצאת רסלינג, 2005, עמ' 11).
לתופעה זו שלפיה ילדים לא יכולים, לא רוצים או לא מסוגלים לחיות בסביבה פוליטית יש, לצערנו, שותפים רבים והמרכזיים הם ההורים, המורים (המובילים את השיח הזה) ורבים מקובעי מדיניות החינוך המאמין בהיררכיה שלפיה הילדים הם בתחתית שרשרת המזון החברתית והקוגניטיבית. אף כי השיח אודות זכויות ילדים (כחלק מפריחת שיח הזכויות בכלל) חי, נושם ובועט הוא בעיקר מקנה את הזכות למבוגר לשמור על הילד או לחילופין להגן על הילד מפני החלטות המבוגר (ולהעדיף על פניו מבוגר אחר – גם נציג הממסד – שיישמור על הילד).
העמדה שלפיה ילדים אינם מסוגלים (וגם לא רוצים כי זה "משעמם" אותם) היא כמובן המצאה של המבוגרים הנשענת על המחשבה שפוליטיקה היא שיח פלגני וביקורתי ולפיכך גם מסוכן. לכן, בשם הביטחון יש להקיף את הילדים ב"סביבה בטוחה" מורחקת הפוליטיקה הקיימת מעולם הילדים. סביבה זו היא כמובן הסביבה הפוליטית שהאוחזים בהגה החינוך בזמן היסטורי נתון קובעים לו, לילד. מכאן, שהכנסתה של נייטרליות מזויפת (כפי שקבע פריירה) היא כמובן שקר אחד גדול שעובר מדור לדור בחסותם של פסיכולוגים התפתחותיים לא מעטים. בהזדמנויות אחרות הבאתי את פילוסופיה עם ילדים כמתודה החולקת על הנחות היסוד של הפסיכולוגיה ההתפתחותית ומעדיפה על פניהם גישה משלבת יותר או היברידית בעלת ערך המבקשת להכיר ביכולתם של ילדים, מגיל צעיר, לבצע מהלכים שהם גם פוליטיים. 
כיצד מתבצע מנגנון הנייטרליות המזוייפת שלפיה ילדים צריכים להיות מורחקים מהפוליטיקה? הילדים נחשפים לתכנים שנבחרו על ידי גורמים, שהם כמובן פוליטיים, ובמקום לחשוף בפניהם את הפוליטיות שלהם מטשטשים אותה ומבצעים פעולה הסוואה פוליטית. כך עוררו בקרב ילדים במשך דורות הזדהות עם גיבורי אוהל הדוד תום או הלב אך עמעמו את המודעות למאבקי הכוח, השליטה והכיבוש אשר בשמם רדפה קבוצה אחת את זו האחרת.
פעולת ההסוואה מתבצעת "חרף העבודה שנושאים בעלי אופי פוליטי נוכחים בספרות הילדים הרי שדיון ביקורתי לגבי אופיים הפוליטי נעלם מתוך שיח הספרות. שיח זה ממשיך לגונן על הילדות התמימה מפני חוליי הפוליטיקה ונזהר מדיון בסוגיות שהן חלק מעולמם הפוליטי של הילדים במציאות ובספרות" (עמ' 13). המבוגרים מחזקים את עמדתם כי יש להרחיק את הילדים מפוליטיקה (כאילו הם חיים בעולם לא פוליטי) או להטמיע בהם שפוליטיקה זה משעמם. כך הנסיך הקטן מפהק ומשתעמם במקצת ובעקבותיו מחזקים המבוגרים את האמונה כי ילדים משתעממים (ואז על המבוגרים להעסיקם או לצמצם להם את החופשות, עוד חטא "חינוכי") או שאין להם עניין (עמוק) בתכני העולם הזה. התכנים הפוליטיים כמובן.
בדרך זו לא רק מרחיקים את הילדים מהפוליטיקה אלא יוצרים מצג שווא שהעולם המוצג לילדים הוא נייטרלי ולפיכך הוא בוודאי משעמם וגם מזויף. ממש כמו לתת לילדים לפתור בעיות במתמטיקה על עוגות במקום על אי שוויון חברתי.
הספר החשוב הזה מציע קריאה מעמיקה ואקדמית (ואני כותב זאת כאן באופן חיובי) אודות טקסטים לא מעטים, מעיתוני ילדים ועד סיפורי וספרי ילדים וקובע כי "היסוי שיח פוליטי סביב ספרות הילדים ונמנעות מזיהוי הפוליטיקה במציאות חיי הילדים ובספרותם קוטמת את קיומו של רצף אנלוגי בין שני המרחבים והיא נשענת מחד גיסא על חשש מוצדק מפני אינדוקטרינציה שלילית והטיה פוליטית ומאידך גיסא על רציונליזציה בדבר קיומו של ניגוד בין חינוך ושיח לעומתי ופוליטי, חוסר עניין והבנה שיש לצעירים בפוליטיקה, חשש מפני פגיעה בספרות כאמנות ודעה רווח, הרואה בפוליטיקה ובפוליטי את ניגודם של אתיקה ושל ערכים" (עמ' 222). 
ד"ר משיח, חוקרת ומרצה בתחום ספרות הילדים והנוער, תיאטרון לילדים ותרבות הילד שעמדה בראש המחלקה לספרות וספרות ילדים במכללת דוד ילין בירושלים מציעה בדרך גם הישענות מעמיקה על הכתיבה המעמיקה של צבי לם, על ההתייחסות לפוליטי של יהודה שנהב וכל זאת בתבונה ומתוך כבוד רב לילדות ולילדים ובעיקר ליכולתם ולמחויבות לראותם כשותפים בשיחה המנהלת כאן שהיא בעיקרה פוליטית ולא נייטרלית.




20 ביוני 2018

פדגוגיה של פחד - מדוע מערכת החינוך מפחדת מילדים ששואלים שאלות



הרצאת תום ורטנברג (נשיא האגודה האמריקאית לפילוסופיה עם ילדים)
 בפורום האקדמי הישראלי לפילוסופיה עם ילדים באוניברסיטת חיפה.
לאתר הפורום הישראלי היכנסו ל https://israelp4c.blogspot.com/ 


מאת ד"ר אריה קיזל

פורסם במוסף "הארץ" 22.6.2018 


זה יותר מחצי מאה שפילוסופיה לילדים ופילוסופיה עם ילדים היא תחום מוביל בבתי ספר יסודיים ביותר מ-60 מדינות בעולם. זהו תחום שמקדם את עידוד החשיבה הביקורתית, החשיבה היצירתית והחשיבה האכפתית כלפי האחר. אך לא כך בישראל. מערכת החינוך בישראל עדיין חוששת לתת לילדים צעירים את ההזדמנות לחשוב. מדוע? היא חוששת מהם, מהעצמאות שלהם להוביל את עצמם למסקנות (ובדרך, גם לדיון) דרך שאלות. במקום זאת, היא מציעה להם דרך אחת, חינוכית־אורתודוקסית, שבמסגרתה המערכת תספק להם תשובות.

פילוסופיה עם ילדים מציעה דרכים אחרות שמאיימות על מערכת החינוך הישראלית, שבחרה בפדגוגיה של פחד. פחד מפני הילד החושב שאולי חלילה ייהפך לעצמאי, שאולי ייבחר דרך שאינה הדרך שהזהות הלאומית שלו מציעה. שאולי יערער על התשובה האחת שמציעה לו המדינה — כלומר כוחותיה השמרניים.

ב–1998 פירסם האגף לתכניות לימודים במשרד החינוך תכנית לימודים תחת הכותרת "ילדים בקהילה — חשיבה פילוסופית וצמיחה אישית". התכנית שילבה מרכיבים מתוך גישת ההתבנות שטבע פרופ' משה כספי בתכנית פילוסופיה לילדים, ושפותחה בידי פרופ' מתיו ליפמן מארצות הברית. התכנית, אשר בעיני היא עד היום הפורצת דרך ביותר בנושא דיאלוג עם תלמידים בישראל, כוונה לשלושה מהלכים: לתת כלים לחשיבה פילוסופית, ביקורתית, בונה ולחקירה של תופעות חיים; לתת כלים לחשיבה יצירתית להפקת רעיונות ולהעמקה של חיים יוצרניים; ולפתח כישורים להתנהגות אכפתית, המבוססת על מעורבות האדם בקהילה. בינתיים, התכנית מעלה אבק במרתפי משרד החינוך.

הכלים הללו אמורים להתבסס על קהילת חקירה בכיתה שמביאה בהכרח לשינוי מהותי בדיון הכיתתי, על ידי העלאת שאלות פוריות, לאפשר השתתפות של כל הלומדים בתהליך שאילת השאלות כחברים בקהילה, להתמקד בנושא, לשים דגש על האזנה, על התייחסות, על קבלה או דחייה מושכלת ומנומקת. השאלות אינן מובאות לקהילה על ידי המורה או תכנית הלימודים. הן אינן אמורות להוביל ליעדי משרד החינוך, אלא מבקשות להתרכז בפיתוח החשיבה העצמאית אצל לומדים צעירים.

ליפמן, שהלך לעולמו לפני מספר שנים, היה אדם מוטרד. כשהיה פרופסור באוניברסיטת קולומביה וצפה בסטודנטים המנורמלים שלו, שכבר הפסיקו לשאול שאלות, סבר כי יש ליצור תקווה בקרב ילדים. רבים לעגו לו אז, וסברו שילדים אינם יכולים להיות פילוסופיים. הוא התעקש, הגיע למכללה (שהפכה לימים לאוניברסיטה) במונטקלייר שבניו ג'רזי וייסד את התחום — פילוסופיה לילדים. לא ללמד את הילדים פילוסופיה, קבע, אלא לאפשר להם ליצור קהילה של שואלי שאלות. הוא התעקש שילדים מסוגלים לכך, והתנגד לדעותיהם של פסיכולוגים של החינוך שטענו ההפך. הוא קבע, ובעקבותיו רבים אחרים, שעבדו ועובדים עם ילדים בקהילות חקירה פילוסופיות, שילדים הם אפילו פילוסופים טובים יותר לעתים מהמבוגרים — בגלל שהם אינם סגורים, אינם יודעי־כל ובעיקר רעננים ולא עבשים. אם תאפשר להם, קבע, הם הופכים בתוך זמן קצר לבעלי חשיבה מצוינת: לוגית, ממציאנית כמו גם אנליטית. התנאי לכך הוא יצירת אווירה לא תחרותית ואינדיווידואליסטית (בשם "המצוינות" ו"המנהיגות" — מילים אהובות כל כך על משרד החינוך כמו גם על ההורים, שהפנימו ללא ביקורת עצמית את נרטיב המערכת).

דווקא כשהם בסביבת אחרים ואחרות בני ובנות גילם — חופשיים ממורא הבחינה ומנטל תוכנית הלימודים, שמצטיינת בקיבעון ולא נבחנה כבר שנים רבות — מתפתחת אצל ילדים אוירה של אכפתיות, דאגה וידידות. כן, אותן מילים שמערכת החינוך יודעת לדבר בשמן אבל לא דואגת ליצור תנאים להתפתחותן. פרופ' אן מרגרט שארפ, האמא של הפילוסופיה עם ילדים, הוסיפה לכך בשעתו וטענה כי במהלך הפעילות הפילוסופית של ילדים מתפתחות מידות קוגניטיביות ותכונות אינטלקטואליות.



הצל של המבוגר
המרחב החינוכי הישראלי היה צריך לאמץ מזמן חלק ניכר מהנחות היסוד של פילוסופיה עם ילדים, שלפיהן למבוגרים אין עדיפות בנושא שאילת שאלות על החיים, במיוחד לא שאלות פילוסופיות על החיים. להיפך, לילדים יש את הרעננות וגם את כושר ההמצאה שקשה אפילו למבוגר המפותח ביותר, מבחינת דמיון, לתפוס. אמנם רעננות וכושר המצאה אינם הקריטריון היחיד לעשות פילוסופיה באופן מיטבי. גם משמעת וגם רצינות והעמקה צריכות להיות נחשבות. אלא שבמבוגרים תכונות אלה חסרות לעתים, ובעיקר ניכר חשש מהעזה מחשבתית לצאת כנגד הכלל, הלאום, האידיאולוגיה, הבית והמסורת.

פילוסופיה עם ילדים, המאיימת על מערכת החינוך, ולא רק בתקופת השר נפתלי בנט, יכולה לאפשר למבוגרים לשבור את הצל שאנו מטילים על עולם הילדים. אנו, המבוגרים, נוטים באופן מוגזם לשרטט עבור הצעירים את סיפור חייהם ובמיוחד לתחום להם תחום סגור, מאובן למדי של שאלות וגם של תשובות. צל זה מונע ממה שאני מכנה פדגוגיה של פחד. זו אותה פדגוגיה המבקשת לשמור על הילדים, להגן עליהם, גם מפני עצמם, גם מהעולם הסובב להם וגם מהאחר. תחת הגיון הפחד־חשש הזה אנו מניחים הנחות המנהלות את חיינו כמחנכים מבוגרים, גם כהורים. אנו נוטים שלא להעריך במידה מספקת יכולות של ילדים, לא מאפשרים להם לשחק ברעיונות, לחקור אותם ולפתחם. חמור מכך, אנו לא מאמינים שהם מסוגלים לחשוב באופן מופשט, למרות שחשיבתם החופשית מזכירה, לעתים קרובות, את אופן החשיבה של גדולי הפילוסופים.

הצל של המבוגר הוא התחום הברור שבו הילד יכול להתנהל. עד מהרה אנו מציעים להם תשובות סגורות, הנועלות אותם בתוך עולם של מושגים המכיל בתוכו את ההיגיון המרכזי שהניע את מערכת החינוך להתמסר לתוכניות לימודים סדורות, ארוזות, חד־ערכיות, בלי ריבוי פרספקטיבות ובעצם בלי ריבוי בכלל. הסגירות הזו שירתה במהרה גם את מדיניות ההערכה והמדידה שישראל זינקה אליה והתמכרה לה, עד שהזניחה את הפתיחות ואת המחשבה הפתוחה.

פילוסופיה עם ילדים יכולה לפיכך לא רק לגרום לעצמאותם של ילדים ולגרום ליצירתיות (כפי שכל המחקרים המתפרסמים בעשור האחרון בקצב הולך וגובר במדינות רבות בעולם מוכיחים) אלא גם לגרום להורדתם של מתחים בין אנשים, ולמלא את הצורך בדיאלוג בעל ערך. גם בכך רואה מערכת החינוך איום. הילדים עוד יתחילו לשאול שאלות על "האחר" ולא לראות בו מה שממסד פוליטי כזה או אחר רוצה שייראו בו כחלק מתהליך הכשרתם לקראת שירות הלאום.
עבור מערכת החינוך, פילוסופיה עם ילדים תאפשר גם את חילוצם של המורים מהכלא שהוכנסו אליו. כלא שבו הם עובדי הוראה המדקלמים טקסטים קבועים, שתוכניות הלימודים מוליכות אותם בתלם בלתי יצירתי, שבו הם אינם יכולים לראות במפגש הדיאלוגי עם התלמיד ייעוד אלא עבודה המבקשת להביא להישגים תחת מדיניות הסטנדרטים.

עמיתי, פרופ' נמרוד אלוני, כתב בכתב העת "גילוי דעת" מאמר על הפער שבין הפוטנציאל האדיר הגלום במחשבה הפילוסופית ובין היעדרה הכמעט מוחלט ממערכת החינוך שלנו. "חרף העובדה שהפילוסופיה או ההתפלספות נחשבת לאחד המאפיינים המגדירים והמבחינים של האנושיות — ביכולת הדיבור התבוני שמקופלת במילה העברית 'הוגה' ובמילה היוונית 'לוגוס', אין לה כמעט זכר בתוכנית הלימודים", כתב, "ואף על פי שגישה פילוסופית נחשבת בקרב הציבור המשכיל ל'ציוד' הכרחי לכל אדם לכל אורך החיים — היא מודרת משערי בית הספר".

הסיבה לכך היא שהמערכת מנוהלת כבר שנים בידי אותה פדגוגיה של פחד. היא מפחדת מהילד היודע לשאול, ולכן מבקשת להציבו על הסרגל הפיאז'אני של ההתפתחות הפסיכולוגית, העדיף עבורה על הסרגל החברתי של לב ויגוצקי. פחד זה ברא את מדרגות ההתפתחות, ואת הדיבור הגס והאלים, לעתים, על פוטנציאל, על יכולת וגם על חוסר יכולת. המורים הפכו לאדריכלי תקרות הזכוכית של הילדים. הם ממקמים אותם, בבהירות מדעית, בין סרגלי אמירות חסרות־שחר ומקבעים אותם בהיגדים הנמזגים לתעודות רשמיות, שממסגרים אותם בתודעה סטטיסטית כוזבת, שבמרכזה הפחד מהשאלה שתשבור חלילה את תקרת הזכוכית. המורים שלנו לכודים כבר שנים בשיח קורבני, שבמרכזו עמדה נחותה של ציבור מוכה, חבול, מאוכזב, פגוע ובעיקר ממורמר ומצוקתי, והפכו לקהילת פריפריה מובלת וצלובה, שמקרבנת תלמידים. קהילה זו התמסרה בהתלהבות חסרת פשר לשיח האינסטרומנטלי של מדיניות המבחנים והציונים.


ממסד אוסר ומצנזר
מורים מקורבנים הם הראשונים לספוג במהירות שיא את המורא ולהופכו לשיח משתק, שבמרכזו השכנוע שלהם את התלמיד כי אם רק יתמסר לכללי המערכת — יתקדם, יגיע, ישיג ולא רק מקום במבחנים הבינלאומיים אלא גם מקום בין הפקולטות היוקרתיות. מורים שכאלה אינם מסוגלים להאמין בתלמידים ששואלים שאלות, ולפיכך הם גם לא יקבלו מעולם את השאלה כנקודת פתיחה למרתון הגדול של החיים, לנתיב המסע של החיפוש. הם גם ידחו את האפשרות למסע פילוסופי ויקטלגוהו כגחמה פלצנית. מורים שכבר מצאו את התשובה בקורבנוּת לא יכולים לאפשר לתלמידיהם לחשוב דרך שאלות. הם לעולם לא יתחילו שיעור בשאלה אלא מיד בתחילתו יעניקו את התשובה, את ההגדרה המדויקת, היחידה, זו שתוביל להצלחה בבחינה הקרובה, ל"הצלחה בחיים". הם פוסלים את השאלה בזלזול נוראי ודבקים, כמעט מתמסרים, לנרטיב המוביל את משרד החינוך ואת המדינה לסרגלי המדידה וההערכה, כתשובה ניצחת לכל השאלות שבחיים.

החיים של תלמידנו כהכנה מתמשכת לבחינות מיצ"ב, למדידת הישגים כרונית ולבגרויות הפכו את הפילוסופיה לילדים ואת העיסוק בשאלות הגדולות של החיים לגורם המאיים ביותר, ולפיכך גם לבולם ביותר, את כניסתן לבית הספר.

פילוסופיה ועיסוק בשאלות הושמו בכלא שניתנו לו שמות: פלצנות, ביקורתיות מיותרת, תהליכיות חסרת מספרים, בריחה מידע שניתן לכמתו. וכיום גם "חמוציות" פוליטית, אם לא לומר בוגדנות בדרך הלאום האחת והיחידה (בשם "המשפחה של כולנו"). במקום זאת, השתלטו על המערכת הסטנדרטים, תוכניות העבודה הסדורות מגיל צעיר, המבחנים החיצוניים (כי הפנימיים הם הרי לא תקפים מספיק, וחלילה לא אמינים מספיק). את החשיבה החליפה חבילת גרפים. את אהבת החכמה החליפה הכמותיות. את האיכות החליפו התחרות וההישגיוּת המדומה. את השיח המעמיק החליף המקום הגבוה שאנו לא מגיעים (וגם לא נגיע אליו במתכונת הלמידה הנוכחית) במבחנים הבינלאומיים. את התלמיד החליף שר החינוך במסיבת עיתונאים לפני בחירות. וההורים? הם רק רוצים פחות תלמידים בכיתה ומימון חופשות. הם במסלול הייאוש.

פילוסופיה עם ילדים כפי שמוכרת ברחבי העולם יכולה להעצים את הלומדים, ולפיכך לא נחשבת כיום בישראל כלגיטימית, כי עוצמה מפחידה את מי שלא רוצה שהעוצמה תינטל מידיו. אין כל רצון לאפשר לתלמידים לצאת ממסלול חשוך של נחשלות. ואם חלילה ישתחררו מאזיקיהם, יש לשכנעם שהמרחב המובן מאליו הממתין להם מחוץ למערה הוא מרחב כלכלי, נטול סולידריות חברתית, כזה שלא מחפש צדק, לא דורש אנושיות ומלעיג את השונה. בדרך, נשכר אותם בסיפורים על מדינת היי־טק, על קורס טיס ו–8200, אף כי כל אלה נוצרו על אף המערכת ולא בזכותה.

ואחרי כל הדברים הללו, גם היום מובן שעלינו להתנער. מבחינתנו — אלה המאמינים בשאילת השאלות, הטלת הספק ומאבק בפחד ובחרדה, עוד בתחילת הדרך בבית הספר היסודי, כמעיין לחות מבעבע במקום יובש תוכני ורוחני — העיסוק הפילוסופי עם לומדים היא אחת האלטרנטיבות הנכונות. אלטרנטיבה זו מעניקה מקום ומרחב לקיומו של חינוך שיש בו אפשרות לפתח קהילות של צעירות וצעירים, שישהו את התשובה או לפחות יחפשוה בהתלהבות. ובמחילה, לא רק לקראת הבחינה שלאחריה שוכחים הם אותה.

יש בפילוסופיה עם תלמידים תקווה לשבירת ההיררכיה החינוכית המוכרת. זו ההיררכיה שבמסגרתה המורה מוביל את הכיתה תחת מורא תוכנית הלימודים, המפקח והמנהל. היררכיה זו, הנתמכת בממסד אוסר ומצנזר, מעניקה לנו אמנם ביטחון בעבר אבל לעיתים קרובות הוא כוזב. שאילת השאלות מבקשת לערער, ואלה המבקשים לאסור את הערעור יודעים כי בו טמונה התקווה לשינוי.


ד"ר אריה קיזל הוא ראש המגמה לפיתוח מערכות חינוך באוניברסיטת חיפה ונשיא האגודה הבינלאומית לפילוסופיה עם ילדים ICPIC




2 ביוני 2018

כיצד קידמה הלמידה המשמעותית חדשנות ריקה מתוכן בניהול בתי ספר?


מאת ד"ר לטם פרי-חזן וד"ר אריה קיזל

נוסח מקוצר של טקסט זה פורסם בדה-מרקר 22.5.2018

השבוע פורסם דו"ח מבקר המדינה בו נטענו טענות חמורות כלפי תכנונה ויישומה של מה שכונה על ידי שר החינוך הקודם שי פירון "רפורמת הלמידה המשמעותית". נמצא כי אין בהירות לגבי מושגי היסוד המנחים את ה"רפורמה", כי לא התקיים תהליך מובנה של חשיבה ותכנון שיבטיח את הצלחתה לאורך זמן, לרבות שימוש במפת הידע המחקרית והיישומית בנושא למידה משמעותית והפקת לקחים מרפורמות דומות שנעשו בעולם. נמצא גם כי אין מסמך שקובע את מרכיביה השונים של "הרפורמה", לרבות יעדים, משימות לטווח קצר וארוך, מנגנוני הטמעה ומדדי הערכה. עוד מצא המבקר כי הוחלט להחיל את "הרפורמה" כמקשה אחת על כל בתי הספר בכל שכבות הגיל, מבלי שנבחנה אפשרות ליישום הדרגתי. היישום השטחי בא לידי ביטוי גם בחוסר בפיתוח מקצועי של מורים, בחומרי לימוד מותאמים ועוד. כתוצאה מכך, טוען המבקר, קידום הלמידה המשמעותית בבתי הספר תלוי במידה רבה במידת המוטיבציה האישית של כל מפקח ומפקח. עוד הוא טוען כי המורים נמצאים בשטח "ללא הכוונה שיטתית, ללא ידע וללא כלים שיסייעו בידם ליישם שיטות הוראה ולמידה חדשות".
ממצאים חשובים אלה חושפים חלק מהנזקים שנגרמו כתוצאה מהיעדר תכנון הולם של "רפורמת הלמידה המשמעותית". הדו"ח החדש של המבקר מאשר את מה ששמענו ממנהלי בתי הספר בשנים האחרונות על כך שלא הבינו מה הציפיות מהם כשנורו לאויר ססמאות חסרות תוכן מצד משרד החינוך. אם מבקר המדינה היה עורך את המחקר בבתי הספר ומתמקד בנזקים נוספים המתרחשים בשטח היה מוצא כי מאז ההכרזה שהתבררה כבלון אודות "רפורמת הלמידה המשמעותית" צצות במערכת החינוך יוזמות כביכול חדשניות כפטריות אחרי הגשם. אנו עדים לתופעה שבה מנהלי בתי ספר רבים מצטרפים, ללא כל ביקורת אישית ובחינה ארגונית רצינית, לתחרות שמטרתה להיות חדשניים כביכול יותר מאחרים ומשקיעים משאבים ניהוליים וכלכליים רבים ביוזמות נקודתיות שמקדמות "למידה משמעותית". החדשנות הפכה להיות מילת הקסם של המערכת, השפן שמוציאים מהכובע. כל אחד מחפש לעצמו רעיון מקורי שיראה למשרד החינוך כי בית הספר מיישם את הרפורמה, ישביע את רצון ההורים ב"שינוי" ואם אפשר, על הדרך, גם יצטלם היטב בתקשורת שלצערנו לעתים קרובות אינה בקיאה אף היא בענייני חינוך.
חדשנות בחינוך, שהינה רצינית ומבוססת על בחינה מקדימה ומחקר מלווה, רצויה. היא מעודדת חשיבה על פרקטיקות ישנות, מנסה לרענן ארגונים חינוכיים ומגבירה מוטיבציה לשיפור. אבל בישראל – אומת הסטרטאפ – דומה כי החדשנות ברבים מבתי הספר הפכה להיות המטרה ולא האמצעי. שיפור בית ספר צריך להיות מלווה בדיון עומק על שאלת התוכן ובעיקר על השאלה "לשם מה?". זו אמורה להיות שאלת העל ממנה צריך להתחיל ולפיה צריך להוות את הדרך. שבירת קירות בין כיתות, טיולים בטבע, טיפול בחיות ויוזמות אחרות צריכות להיות מבוססות על חזון בית ספרי שיעוצב בשיתוף המורים וההורים. יוזמות אלה מצריכות תהליכים מקדימים של למידה ארגונית, תכנון מוקפד וחשיבה על הטמעת תהליכי שינוי לאורך זמן. הן מצריכות גם הערכה מלווה שבוחן לעומק את הצלחתן או את שינויין.  
על משרד החינוך להתארגן במהרה למילוי המלצות המבקר על עבודת מטה רחבה לתכנון והטמעה של רפורמת הלמידה המשמעותית. במקביל, עליו לספק למנהלי בתי ספר ליווי מקצועי  שיסייע להם להבנות תהליכי שינוי. ליווי כזה נדרש במיוחד למנהלים חדשים. על משרד החינוך להתנער משיח מבלבל, שאינו מתמודד עם המתח בין למידה משמעותית לבין מסכת מתישה של מבחנים אחידים. גישה כזו מזיקה לא רק לבית הספר אלא גם לתפיסת החינוך כפרופסיה בקרב הציבור.
מנהלי בתי ספר מצדם צריכים להבין כי תרבות "הסמוך" אינה מתאימה לארגון מורכב כמו בית ספר, שיש לו סוגים שונים של מטרות. ניהול חינוכי אחראי נדרש להבנה כי שינויים ולמידה ארוכת טווח דורשים מחקר, פיתוח מקצועי, סבלנות ועבודה יומיומית מאומצת. הוא נדרש להתמודדות עם שאלות נוקבות בדבר ההשפעה הישירה והעקיפה של כל שינוי על התלמידים והמורים.
ההורים הצמאים לשינוי בשיטות הלמידה צריכים להפסיק לקבל את אופנת החדשנות הנמהרת בחיבוק חם. עליהם לדרוש חשיבה על חזון לפרופיל בית ספרי ייחודי - שלא יהיה מורכב רק ממילים ריקות מתוכן – כפי שהתבררה מהביקורת על "רפורמת הלמידה המשמעותית" -  ותכנית יישום ארוכת טווח, בפרט לאור העדרה של תכנית כזו במשרד החינוך. עליהם להבין שהאופנות החדשניות המזדמנות אמנם נמכרות בשיח מפתה של למידה משמעותית וחשיבה מחוץ לקופסא ונראות נפלא בעדכונים הבית-ספריים אך הן עלולות לזרוק את הילדים ואת הצוות החינוכי לתוך כאוס תזזיתי. עליהם גם לדרוש דיווח על התקציבים המושקעים ביוזמות חדשניות נקודתיות, על מקורותיהם ועל סדרי העדיפויות החינוכיים שהם מכתיבים. צילומי יחצ"נות של "למידה משמעותית" עשויים להסתיר מאחוריהם חורים שחורים של משאבים שנגרעו ממקומות אחרים.

ד"ר פרי-חזן היא ראש המגמה לניהול מערכות חינוך וד"ר קיזל הוא ראש המגמה לפיתוח פדגוגי של מערכות חינוך בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה

29 במרץ 2018

ד"ר איבון קוזלובסקי-גולן על הספר "הנרטיב המזרחי החדש בישראל"





מאת ד"ר איבון קוזלובסקי-גולן


דברים בפורום קולנוע של אוניברסיטת חיפה לספר "הנרטיב המזרחי החדש בישראל"  21 במרץ 2018


ישראל היא מדינת הגירה. אצלנו קוראים לה מדינת קולטת עלייה.
ואכן בשם זה טמון כוחה. קליטה והתאקלמות. דורות של יחידים ומשפחות הגיעו ארצה והפכו לחלק מתוך מרקם המדינה–בין אם בחרו לעשות זאת אם לאו.
כור ההיתוך אמנם לא הצליח ליצור מרקם אחיד אך אין ספק שלישראליות היום יש פנים ושם ודי אם ניסע לחו"ל ונזהה את הישראלי המצוי אם מוצאו מגרמניה, תימן או מאום אל פאחם. כל גל עלייה לא היה חף מבעיות וכל אוכלוסיית עולים שילמה את מחיר ההתאקלמות, ההתנשאות של אלו שהגיעו לפניהם, והם הפכו לכאלו לאלו שבאו אחריהם (ראו המערכון הידוע של אורי זוהר מ"לול" על העולים) מופע אגב שניתן למוצאו במדינות קולטות הגירה אחרות כמו ארה"ב ואוסטרליה. רק לפני זמן קצר בהרצאתה של ד"ר איריס פרוכטר-רונן על מצב הנשים בארצות ערב במהלך ה"אביב הערבי", העלנו הרהור מה היה קורה לנו הנשים המזרחיות אם היינו ממשיכות לחיות במצרים, לבנון, סוריה ובאיראן כיום; ומצאנו שיש לנו הנשים להודות על מצבנו במדינה שהיא קדמת עדן באזורנו, למרות האפליה שחווינו כמזרחיות בארץ – הכול יחסי.
אולם ברור לנו שאין זו האידיליה הממשית והדרך עוד ארוכה. הדיכוטומיה העדתית והחברתית קיימת מאז ימי הישוב הישן בארץ ישראל בין מזרח למערב. אין בכך סוד. התרבות היישובית, כפי מצטט קיזל בספרו את ברטל, הובנתה מחברת מהגרים, שלטון רופף וביזורי וריבוי תרבויות וייבואם. פעם אלו היו "משלנו" ופעם מ"שלהם".
שאיפתה של מדינת ישראל כמדינת הגירה ,שמטבעה אינה הומוגנית, ושכולם בה אחרים ושונים האחד מהשני, היא להפוך את כולם ל"משלנו" תחת אזרחות שווה, מדינה, ודגל. המושגים"משלנו" (Auserer) מול מי ''שאינו משלנו(Anderer) ", הוא קריטי בהקשר זה כשבאים לקרוא וללמוד מתוך ספרו של ד"ר אריה קיזל "הנרטיב המזרחי החדש בישראל" ממנו ציטטתי רבות בספרי. כאן הקריאה היא הפוכה ובאה לתאר את נקודת המבט "שלנו" המזרחים על אלו שאינם משלנו ולזה קורא המחבר " הנרטיב המזרחי החדש".
באומץ רב, יוצא קיזל כנגד מקובלויות מחקריות בקרב הקהילה האקדמית וקבוצות מחקר המחשיבות עצמן נציגות הציבור המזרחי מטעם עצמן. הוא לוקח את מילון המושגים שגיבשו כלקסיקון חדש להגדרת מערכות יחסים בין שחורים ללבנים, רודפים לנרדפים ופורט אותו לפרוטות. ממצאיו וכתיבתו הם מעשה אומן של שזרת חומרי ארכיון, ידע ושליטה מלאה בשיח התיאורטי הפוסט-מודרני של ימינו ביחד עם השיח התיאורטי במקצועות הסוציולוגיה, ההגות ומדעי החברה.
עיקרה של העבודה, אם יורשה לי לומר היצירה, הוא בדיון בנרטיב המזרחי של האחרות בהגדרתו הכפויה, זו התובעת לקבע את דעת ממציאיו כהגדרה בלעדית של אוכלוסיות מסוימות, יוצרת שיח של קורבנות, שנאה והשנאה, התבדלות ויצירת "אחרות מסוג אחר" וחמור מכך יוצרת מערכת של עונשים והדרה (אפילו בתוכם כמו מקרה הקשת המזרחית החדשה) כנגד אלו שאינם רואים בהגדרתם עולם ומלואו.
להגדרת האחרות מוצמד נרטיב שהוא קונטרה-נרטיב לנרטיב הקיים מעין נקודת אפס שממנה יש להתחיל ולבנות את הזהות המזרחית מראשית: ללא הציונות, אנטי הגמוניה ובמקומה ריבוי של גטאות רב תרבותיות מבדלות ומנוכרות זו לזה; נרטיב דווקאי לוחם המושתת על  מיטב התיאוריות הפוסט-מודרניות והאנטי-קולוניאליסטיות מרובות המקפים (או כפי שקורא לה קיזל "הנרטיב הממוקף", בעמ' 290 של ספרו). את האספקט המרכזי והחמקמק הזה הצליח ד״ר קיזל במסתו לתאר בעין חדה וביקורתית כרוצה לומר שהאחרות היא מצב מנטלי אישי ולא מצב קהילתי עדתי מובנה ומוגבל. יתר על כן הוא מתריע שיש בכך החטאה (הן פספוס, והן עוול) של עמך "המזרחים", החטאת המזרחי הערכי מסורתי, כפי שמציע בוזגלו, או הטעייה בתיאור זהותם הפוליטית והאזרחית כ-לא, בו בזמן שהם רואים עצמם כ-כן ציונים במלוא מובן המילה.
המושג אחר מכיל משמעויות המכוונות בדרך כלל ליחסים בין הגזעים, אלא שיש בכך שוב, הטעייה כפויה, היות ויש והאפליה בישראל אינה בהכרח על רקע אתני או גזעי אלא אפליה על רקע של מעמד חברתי ומיצוב הירארכי וגיאוגרפי (במקרה ושלושת הנתונים הללו משתנים הרי שמדד האפליה יורד ואפילו מבוטל. ראו שכונות מבוססות או בעלי הון מזרחים כמו מייסדה של חברת הביטוח "אליהו"). אם כך, בסיטואציה נזילה זו האם לאדם הנמצא במצב זמני כעני נקרא ״אחר״? האם ניצול שואה, שהוא קורבן של גזענות צרופה הוא ״אחר״? מהי הגדרת האחר? האם ישנה כזו או שהאחר (במקרה שלנו המזרחי) הוא זה שנגזר עליו להיקרא כך במסגרת חלוקת התפקידים שמאן דהוא קבע. בעצם שואל המחבר מי או מה מעצב את מושג האחרות והאם אין בכך אלא מעשה פוליטי הרחוק ממושאי השיח מרחק שנות אור.  
אוטוסטרדת ההגדרות/הנרטיבים בין אם הודבקו ובין אם הומצאו או אומצו הם שורש הכסות  או המסכה שה״אחר״ נכפה לשים על עצמו. לא מתוך בחירה אלא מכוחה של מציאות מאורגנת מחדש של באי כוח לכאורה, שהחליטו לספר לו מי הוא ערבי-יהודי, דפוק-נדפק, חלש-מוחלש, ממה הוא סובל את מי ישנא ועל מה יאבק ומול מי. כל אלו ועוד לא לשם העצמה אלא לשם הניגוח והוויכוח, ללא הצעות מעשיות לפתרון.
אך אין זה הסוף כי אם רק תחילתה של דרך אותה משרטט קיזל היטב מתוך עולמו האישי "נשוי למצרייה" אל תוך עולמות תוכן מרכזיים מרובי נרטיבים כשלכל אחד מהם יש חיים וכוחות משל עצמו להטות את הזרם לעברו.
באופן סדור ומתודולוגי מבנה קיזל את גלגולו של הנרטיב המזרחי מ"המובן מאליו" על פי רם שראשיתו עם העליות מאסיה וצפון אפריקה בתחילת שנות החמישים ואילך: "גורל משותף, כמיהה לשיבה לארץ האבות ומיזוג בין ייעוד דתי לזהות לאומית" (עמ' 57) ועד לרגע שבו התעוררה תחושת ה"מרד באב" ופרח שיח הזהויות של הנרטיב החדש, "בעל המבנה האיווי הלא מודע". על פי לקאן (עמ' 347) שבמרכזו עומדת ההשתוקקות להיות דומה לאשכנזי ולהשתייך חברתית עד כדי כך שהתביעה בהכרה (להיות אשכנזי) נפרדת מן הצורך להכיר (בקורבנות שלי) ובמקום זאת היא מקבלת ישות וחיים משלה: דמוניזציה או האלהה של הנרטיב ה(אשכנזי) השולט והכל יכול שלא ניתן לנצחו אלא במלחמה בלתי פוסקת בו עד לניתוצו המוחלט יהא המחיר אשר יהא.
בתוך עמי אני יושבת, ראיתי וחוויתי אפליה מהי. ברם, אי אפשר להיתמם ולהציג את המזרחים כקורבנות פאסיביים ומסכנים בלבד. גם אצלנו, המזרחים, מתקיים שיח מבדיל בין מזרחים לאשכנזים, בין הווזווזים על מנהגיהם, מאכליהם, ודיבורם, לבינינו. גם אנו לא היינו חפים מביקורת והערות גזעניות על צבע ומגדר (בדיחות על האישה הפולניה). זכורני היטב עד כמה התאכזבו הורי ששמעו שבחיר ליבי הוא אשכנזי וכמה חרה להם כשבחרנו להינשא.
גדולתו של מחקר שכזה היא בהיקף ראייתו. מעטים הם הכותבים היוצאים מתוך עולמם המחקרי ויוצאים לראות בשדות המרעה האין סופיים של האקדמיה, להתמצא בתחומים אלו להבינם ולפרשם, למצוא בהם פרגמנטים משותפים ולדעת לשלב בחכמה בין תחומי הדעת השונים ולזקקם לדבר מחקר חדש וחדשני.
ספרו של ד"ר קיזל הוא ספר חלוץ, אמיץ מאד שהעז לצאת מגבולות שיח הפוליטיקלי קורקטנס (כאשכנזי) ולומר את הדברים בריש גלי, או כפי שאנו אומרים ב"רחל ביתך הקטנה". הוא סיכן בכך מוניטין מקצועי וזימן לעצמו מתקפה מתוזמרת היטב.
גם אצלנו בתכנית לתואר שני בתרבות הקולנוע אנו מנסים לשבור את גבולות המגבלות של השיח האקדמי ולתת חופש נרטיבי לכל, וזאת בלבד שיהיה מגובה בהגיון, יושרה אישית ואקדמית, ושאינו מונע מפוליטיקה של רגשות.
נסיים בשירו של גתה שיכול להתאים לרוח עבודתו של קיזל על הספר:

מחויבות / גתה
 "עד אשר נחייב עצמינו בשלמות
יוותר המרחב להיסוס
ליכולתנו לסגת
 או אז נבחין בחוסר היעילות,
בעמעום כוחות היצירה,
בחסרונה של היוזמה.
 בעת שאדם נע קדימה ומחייב עצמו-
התבל כולה נעה אתו.
 זרמי האירועים והתרחשויות- בלתי צפויים,
 נעים בעקבות אנרגיות ההתכוונות המוחלטת!
 כל אשר אתה חולם עליו-
החל לעשותו!
 בהעזה-יש גאונות, עוצמה ו ק ס ם".