בין קידום טכנולוגי לניוון תודעתי: כיצד הבהלה ל-AI במערכת החינוך בישראל מחלישה את ההומניסטיקה, הדיאלוג והבינה האנושית

 

מאת אריה קיזל

 

מבוא: האוטופיה הטכנולוגית והמחיר הסמוי מן העין

בשנים האחרונות עוברת מערכת החינוך בישראל טרנספורמציה מואצת. כניסתה של הבינה המלאכותית (AI) לשדה החינוכי – החל מכלים לייצור טקסט כמו ChatGPT דרך מערכות לניתוח נתונים פדגוגיים ועד ללמידה מותאמת אישית מבוססת אלגוריתמים – נתפסת בקונצנזוס כמעט מוחלט כצעד הכרחי, מבורך ובלתי נמנע. משרד החינוך, מנהלי בתי ספר, הורים ואנשי הייטק שותפים כולם לאותה תפיסה: ישראל, כ"אומת הסטארט-אפ", חייבת להצעיד את תלמידיה בחזית הטכנולוגיה כדי להכין אותם לשוק העבודה העתידי.

אולם, מתחת למעטה החגיגי של "חדשנות פדגוגית", מתחולל תהליך עומק מדאיג. הדיון הציבורי והחינוכי נוטה להתמקד ביעילות, במהירות ובפרודוקטיביות שמציעה הבינה המלאכותית, תוך התעלמות מן המחיר הכבד שהיא גובה. טקסט זה מבקש לטעון כי האימוץ הלא-ביקורתי של ה-AI בבתי הספר בישראל - בעיקר על ידי קברניטים לא ביקורתיים ומורים נלהבים - אינו רק כלי עזר ניטרלי, אלא כוח אקטיבי הדוחק לשוליים את מדעי הרוח (ההומניסטיקה), מרוקן מתוכן את הדיאלוג האנושי החי, ובשורה התחתונה – מוביל להיחלשותה של הבינה האנושית עצמה.

א. מדוע הכלי הבינה המלאכותית נתפסים כדבר החשוב ביותר במערכת החינוך בישראל?

כדי להבין כיצד הגענו לנקודה זו, יש לנתח את הסיבות לפופולריות העצומה של ה-AI במערכת החינוך הישראלית. תפיסה נאיבית-מתלהבת זו, אשר בעבר התלהבה מהטלויזיה, מכניסת גוגל, מכניסת "הלוח החכם" ו"הפס הרחב",  נשענת על שלושה צירים מרכזיים:

1. אתוס "אומת הסטארט-אפ" וההכנה לשוק העבודה: החברה הישראלית מקדשת בעיוורון-מה את ההישגיות הטכנולוגית. החינוך נתפס לעיתים קרובות לא כמעשה של עיצוב אישיות או רוח, אלא כצינור הזנה לתעשיית ההייטק ולמדורים הטכנולוגיים בצה"ל. הכניסה, חסרת הביקורתיות הנדרשת, של כלי הבינה המלאכותית שהדיבור עליהם הפך אותם ל"אלוהים" החדש, נתפסת ככרטיס כניסה לעולם המחר.
2. פתרון קסם למצוקות מערכתיות: מערכת החינוך בישראל סובלת ממחסור מדווח בעיתונות לפחות של כוח אדם, מכיתות צפופות ומקיפאון פדגוגי. כלי הבינה המלאכותית משווקים כ"מורה לכל ילד" – כלי שיכול להעניק משוב מיידי, לבדוק עבודות, לייצר מערכי שיעור ולפתור את בעיית הצפיפות באמצעות "למידה עצמאית מותאמת אישית".
3. פטישיזם של יעילות ופרודוקטיביות: בעידן שבו הכל נמדד בציונים, בנתונים ובתוצרים מהירים, כלי הבינה המלאכותית נתפסים, לפחות בחלקם, בהתלהבות חסרת הבנה מעמיקה ככלי אולטימטיבי. הם מאפשרים לתלמיד "לכתוב עבודה" בתוך דקות ולמורה להעריך אותה בשניות. המהירות מחליפה את העומק, והתוצר הופך לחשוב יותר מתהליך הלמידה עצמו. ברוב המקרים מדובר למעשה במשחק מכור של רמייה הדדית.

ב. החלשת ההומניסטיקה: מדעי הרוח תחת מכבש עידן של פונקציונליזם

הקורבן המיידי של הפיכת כלי הבינה המלאכותית ללב העשייה החינוכית הוא תחום מדעי הרוח וההומניסטיקה. תפיסת העולם ההומניסטית מעמידה במרכז את האדם, את שאלת המשמעות, את המוסר, את ההיסטוריה ואת היצירה התרבותית ורחמנא לצלן, את החשיבה הביקורתית (המקוטלגת בישראל כ"חמוצים" ו"שמאלנית", אם לא לומר "אשכנזית"). היא אינה מחפשת תשובות חד-משמעיות, אלא מבקשת לשאול שאלות קיומיות מורכבות.

כאשר מערכת החינוך משתעבדת לכלים אלגוריתמיים, חשיבותם של מקצועות כמו ספרות, פילוסופיה, היסטוריה ותנ"ך הולכת ומצטמצמת, הן בתקציבים והן במעמד הסימבולי. חלק מכלי הבינה המלאכותית מבוססים על מודלים סטטיסטיים של ניבוי מילים ונתונים. כלים אלה מצטיינים בחלקם בטקסטים פונקציונליים, אינפורמטיביים ומובנים. כתוצאה מכך, מערכת החינוך מתאימה את עצמה לשפת המכונה:

• מוות של חוויית הקריאה והכתיבה האותנטית: כתיבת חיבור בספרות או בהיסטוריה הייתה בעבר תהליך של זיקוק מחשבתי, התחבטות וביטוי עצמי. כשהתלמיד מנחה את כלי הבינה המלאכותית לכתוב עבורו את הניתוח של השיר או של האירוע ההיסטורי, הוא מוותר על המפגש הבלתי-אמצעי עם הטקסט. הרוח האנושית, על כל פתלתלותה ואי-הוודאות שבה, מוחלפת בטקסט גנרי ומלוטש שיוצר המחשב.
• הפיכת הידע למוצר צריכה: ההומניסטיקה דורשת שהייה, השתהות והתבוננות פנימית. חלק מכלי הבינה המלאכותית לעומת זאת, מספק "אינסטנט-ידע". הם מסכמים פרקים שלמים בשניות. בכך, הם מרדדים את הלמידה האנושית והופכים את התרבות האנושית העשירה לשורת סיכומים ונקודות נטולי הקשר רגשי או עומק היסטורי. מורים המשתפים פעולה עם השיטה, בשם קיצור שעות העבודה שלהם, מבצעים עוול פדגוגי מתמשך לתלמידיהם ובוגדים בערכי היסוד של מקצוע ההוראה.

ג. שחיקת הדיאלוג: מהתקשרות אנושית לאינטראקציה עם מכונה

חינוך במיטבו הוא תהליך דיאלוגי. כפי שלימד אותנו הפילוסופים הדיאלוגיים הקיומיים, הדיאלוג האמיתי מתרחש במרחב שבין אדם לחברו. בכיתה, הדיאלוג הזה כולל מפגש בין מורה לתלמיד, ובין תלמידים לבין עצמם. זהו מרחב של הקשבה, חוסר הסכמה, פגיעות, זיהוי של שפת גוף, אמפתיה וצמיחה מתוך קונפליקט.

הכנסת חלק מכלי הבינה המלאכותית כמתווכים המרכזים בלמידה פוגעת אנושות במרחב הדיאלוגי הזה:

 בדידות הלמידה המותאמת אישית

החזון הטכנולוגי של "למידה מותאמת אישית" פירושו, בפועל, שכל תלמיד יושב מול מסך משלו, עם אוזניות, ומנהל אינטראקציה עם צ'אטבוט המותאם לקצב שלו. זהו אינו דיאלוג, אלא מונולוג מתוחכם לכאורה. התלמיד אינו נדרש להתמודד עם דעתו השונה של חברו לספסל הלימודים, הוא אינו צריך ללמוד כיצד לנסח טיעון מול קהל חי או להפגין סובלנות. המכונה תמיד סבלנית, תמיד זמינה ותמיד עונה בדיוק לצרכיו – ובכך היא מייצרת אשליה של קשר, אך בפועל מגבירה את האגוצנטריות והבדידות.

 ריקון תפקיד המורה

המורה בעידן חלק מכלי הבינה המלאכותית הופך מ"מגדלור רוחני" או דמות חינוכית משמעותית ל"טכנאי למידה" (חלק מהמורים התלהבו מהמקצוע החדש שהומצא כתוצאה מהקורונה וחלונות הזום שלה - טכנופדגוג). תפקידו מצטמצם לניהול המערכות הטכנולוגיות ובדיקת מדדי הביצוע של התלמידים. כאשר הקשר הדיאלוגי בין המורה לתלמיד נשחק, נעלם האלמנט החינוכי החשוב ביותר: ההשראה, המודל לחיקוי, והיכולת של מורה לזהות מצוקה רגשית או ניצוץ של עניין שאינם מופיעים בדוחות הנתונים.

 החלשת הבינה האנושית: פרדוקס המחשוב של התודעה

הטענה הפרדוקסלית ביותר, אך גם החשובה ביותר, היא שהשימוש הגובר בבינה מלאכותית מוביל בסופו של דבר להחלשת הבינה האנושית עצמה. המוח האנושי פועל על עיקרון של "השתמש בו או אבד אותו". כאשר אנו מאצילים סמכויות קוגניטיביות למכונה, היכולות הללו אצלנו הולכות ומצטמצמות.

ניוון שרירי החשיבה הביקורתית

חשיבה ביקורתית אינה רק היכולת לזהות "פייק ניוז", אלא היכולת לנתח טקסט, לזהות אינטרסים סמויים, לעמת מקורות שונים ולגבש עמדה עצמאית. כאשר תלמיד שואל את כלי הבינה המלאכותית מה היו הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה?" ומקבל רשימה מסודרת וסגורה, נחסך ממנו תהליך החיפוש וההתלבטות. התשובה של הכלי המלאכותית נתפסת כאמת אובייקטיבית ומוחלטת. התלמידים הופכים לצרכני מידע פסיביים במקום ליצרני מחשבה עצמאיים.

אובדן ה"קול האישי" והיצירתיות

יצירתיות אנושית נובעת לרוב מתוך טעויות, מתוך שברים, מתוך חיבורים בלתי צפויים ומתוך חוויית חיים רגשית וגופנית. כלי הבינה המלאכותית יוצר טקסטים ואמנות על בסיס ממוצעים סטטיסטיים של מה שכבר קיים. כאשר תלמידים משתמשים בחלק מכלי הבינה המלאכותית כדי לכתוב לכאורה, לצייר או לתכנת, הם מיישרים קו עם הממוצע הזה. התוצאה היא רדוקציה של היצירתיות האנושית: העבודות הופכות לאחידות, חסרות נשמה ונטולות את אותו פגם אנושי ייחודי שהופך יצירה למקורית באמת.

פגיעה ביכולת הניסוח והשפה

השפה היא הכלי שבאמצעותו אנו חושבים. כאשר תלמידים/ות מפסיקים לנסח את מחשבותיהם בעצמם ומסתפקים במתן פקודות קצרות למכונה כדי שהיא תרחיב אותן לטקסט מלא, יכולת הביטוי שלהם נשחקת. הם מאבדים את העושר הלשוני, את היכולת לבנות טיעון מורכב ואת היכולת לבטא רגשות ניואנסיים. שפה מדולדלת מובילה בהכרח למחשבה מדולדלת.

ד. המציאות הישראלית: פערים חברתיים וקיטוב

ההחלשה של ההומניסטיקה והדיאלוג באמצעות חלק מכלי הבינה המלאכותית מקבלת ממד חמור עוד יותר בהקשר הספציפי של החברה הישראלית. ישראל היא חברה שסועה, מגוונת ומתוחה. הצורך בדיאלוג חי, המפגיש קבוצות שונות (יהודים וערבים, דתיים וחילונים, פריפריה ומרכז), הוא קריטי לחוסן החברתי אבל לא רק לחוסן אלא להיכרות, ויכוח ער, חי ואפילו סוער שלא מבקש לייצר אחידות מחשבתית אלא מחלוקת ממקום של כבוד. כאשר בתי הספר מוותרים על המרחב הדיאלוגי לטובת מסכים ומערכות, אנו מאבדים את המקום הכמעט יחיד שבו צעירים יכולים ללמוד לחיות יחד מתוך שונות. 

סיכום: קריאת השכמה ולא בהלה

הבינה המלאכותית היא טכנולוגיה מהפכנית, ואין טעם להילחם בה או לנסות להוציא אותה מכותלי בית הספר. הניסיון לאסור על השימוש בה נידון לכישלון. עם זאת, התפיסה הנוכחית במערכת החינוך בישראל, הרואה בה את חזות הכל ומאמצת אותה ללא סייג, היא מסוכנת.

משרד החינוך שהתלהב מבעבר ממקרנים ו"לוחות חכמים" שהפכו את התלמידים ל"מקבל מצגות" ללא יכולת סיכום למחברתו של רעיונות (דבר הרסני בכל מובן של הקשבה, קשב, ריכוז ורמה גבוהה של עיבוד) מתלהב כעת מהבינה המלאכותית. היא הפכה ל"אל" ממש כמו "למידה משמעותית" או "חמש יחידות מתמטיקה" או שאר "רפורמות" שהוכחו בעבר כאופנות. הבינה המלאכותית נדרשת, היא כאן והיא עכשיו והיא תהיה אבל על מערכת החינוך לא להגיב לה בהתלהבות אלא בתבונה. הבינה האנושית חייבת להיות מרכז העשייה החינוכית ולא הבינה המלאכותית שהיא כלי לשיווק של "התקדמות טכנולוגית" להורים המבקשים שהוריהם ישתלבו בעולם שבו מבצעים את האקזיט הבא והופכים מיליונרים. בעידן של בינה מלאכותית מערכת חינוך הומניסטית צריכה לחזור אל האדם, הקשר שלו עם עצמו והסביבה, הקשר שלו עם מורשתו ומורשת שכניו ובעיקר העמדת החשיבה במרכז. מיושן? ממש לא.