מאת
אריה קיזל
ישראלים
נוטים לראות במושג "ביקורת" את המובנים הבאים: מתיחת ביקורת, הבעת
ביקורת על מעשה כלשהו, תלונה ואפילו יבבה קבועה. מכאן, "להיות ביקורתי." או בישראל
"תפסיק להיות ביקורתי".
בפילוסופיה
המושג ביקורת (Critique) אינו
במשמעות היומיומית של מציאת פגמים או הבעת חוסר שביעות רצון (Criticism) .
מבחינה
פילוסופית, ביקורת היא בחינה שיטתית ומעמיקה של הגבולות, התנאים והתוקף של הכרה,
תפיסה או מבנה חברתי.
במקום
לפסול רעיון, הביקורת הפילוסופית שואלת: *כיצד הדבר מתאפשר, ומהם הגבולות שלו?*
להלן
סיכום של ההתפתחות והזרמים המרכזיים של המושג בפילוסופיה:
1. המהפכה
הקאנטיאנית: ביקורת כבחינת גבולות התבונה
הפילוסוף
הגרמני עמנואל קאנט (במאה ה-18) הוא זה שהפך את ה"ביקורת" למתודולוגיה
המרכזית של הפילוסופיה המודרנית, באמצעות סדרת ספריו המפורסמים (כמו "ביקורת
התבונה הטהורה").
הגדרת
המשימה: עבור קאנט, ביקורת אינה תקיפה של דוקטרינה פילוסופית זו או אחרת, אלא בית
דין שהתבונה מקימה עבור עצמה.
תנאי האפשרות (Transcendental) : השאלה המרכזית שלו היא
"מהם התנאים המאפשרים לנו להכיר את העולם?". הביקורת בודקת את הכלים
המנטליים שלנו (כמו תפיסת הזמן, המרחב והסיבתיות) וקובעת את גבולות הידע האנושי —
מה אנחנו יכולים לדעת (מדע וניסיון חושי) ומה שלעולם לא נוכל לדעת (מטאפיזיקה, אלוהים,
מהות הדבר כשלעצמו).
2. ביקורת האידיאולוגיה והחשד
(מרקס, ניטשה, פרויד)
במאה
ה-19 וה-20 עבר המושג תפנית: במקום לבדוק רק את מבנה המחשבה, הפילוסופיה החלה לבקר
את הכוחות הסמויים המעצבים את המחשבה והחברה. זרם זה מכונה לעיתים
"הרמנויטיקה של חשד".
קרל
מרקס (ביקורת הכלכלה הפוליטית) הראה כיצד המבנים המשפטיים, הדתיים והתרבותיים
(סופר-סטרוקטורה) אינם אמת נצחית, אלא השתקפות של אינטרסים מעמדיים וכוחות ייצור
כלכליים. הביקורת כאן חושפת את האידיאולוגיה שמסווה ניצול.
פרידריך ניטשה (ביקורת המוסר)
השתמש במתודה "גנאלוגית" כדי להראות שהערכים המוסריים הנעלים ביותר שלנו
נובעים לעיתים קרובות מדחפים פסיכולוגיים מודחקים, כמו טינה או רצון לעוצמה.
3. התיאוריה הביקורתית
(אסכולת פרנקפורט)
במאה
ה-20, הוגים כמו מקס הורקהיימר, תאודור אדורנו ויוהאן הברמאס פיתחו את התיאוריה הביקורתית (Critical Theory)
שחרור
מהשתעבדות: הורקהיימר הגדיר תיאוריה כביקורתית רק אם היא שואפת לשחרר את בני האדם
מהנסיבות שמשעבדות אותם.
ביקורת
התבונה האינסטרומנטלית: אסכולה זו טענה שהתבונה המערבית הפכה מִתבונה משחררת
לתבונה "כלית" (אינסטרומנטלית) — כזו שעוסקת רק ביעילות טכנולוגית
ובשליטה בטבע ובבני אדם, תוך איבוד הממד המוסרי וההומניסטי.
4. פוסט-סטרוקטורליזם
ופירוק (פוקו ודרידה)
במחצית
השנייה של המאה ה-20, הביקורת הפכה לכלי לחשיפת יחסי הכוח והשפה.
מישל
פוקו (ארכיאולוגיה וגנאלוגיה של ידע) הראה כיצד מושגים שנראים לנו
"טבעיים" או "אובייקטיביים" (כמו שפיות, מיניות, או פשיעה) הם
למעשה הבניות חברתיות שנוצרו דרך מנגנוני כוח וידע (Discourse). .
הביקורת
אצל פוקו היא הפרקטיקה של סירוב לקבל את מה שמציגים לנו כאמת מובנת מאליה.
ז'אק
דרידה (דקונסטרוקציה) ביצע ולימד לבצע קריאה ביקורתית בטקסטים החושפת את הסתירות
הפנימיות שלהם ואת האופן שבו המשמעות תמיד חומקת ואינה יציבה.
כלומר מהלך ביקורתי אינו מתיחת ביקורת במובן היום יומי
של המילה בעברית אלא מהלך יסודי, מעמיק, מקיף שמטרתו – גם אם לא מסכימים עמו תמיד –
להביט במציאות מנקודות מבט שונות, רחבות, מגוונות ולהציע לה ניתוח ופרשנות שגם להן
יש מטרות ותכליות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה