מערכות החינוך, גם הישראלית, מתפקדות למעשה – כבר שנים רבות - בין שני עולמות של שיח: השיח המוצהר והשיח הנוהג. הן מטעינות שני יעדים בו זמנית לתוך מערכת ההפעלה או מערכת הניהוג שלהן (נוסעים לאילת ובו זמנית למטולה).
קחו למשל את מערכות
הכשרת המורים שמקיימות שיח מוצהר על חשיבות הילדות כמקור של רעננות חשיבתית, דמיון
יצירתי, חשיבה המצאתית, סקרנות אינטלקטואלית וכמובן חביבות ילדית. יחד עם
הדקלרטיביות הפומפוזית הזו שמצטיינת בשימוש המילים "הנכונות" (המתעדכנות
כל העת על ידי מסמכי מדיניות כאלה ואחרים) אשר מתכתבות בו זמנית עם מיומנויות המאה
ה-21, פדגוגיות חדשניות ומוטות עתיד הן מנהלות שיח נוהג שלפיהן הן ממשיכות להיות
נאמנות לעקרונות העבר: דמות הבוגר הרצוי (שמשורטט על ידי מערכות החינוך כמייצגות
את המדינה = חייל/ת לעתיד), הכנת הילדים/ות להשתלבות בשוק הכלכלי (בעבר התעשייתי, כיום ההיי
טקטיסטי), שינון וזכירה של חומר (תוך שיח מוצהר על חשיבות החינוך לחשיבה),
מרכזיותו של המורה וכמובן הדיאלוג בין המורה לתלמיד/ה לטובת קידום הלמידה למען
הישגים בינלאומיים ועמידה בסטנדרטים ובמבחנים בינלאומיים.
אל המדידה וההערכה הכלכלי והחינוכי ממשיך לככב כנוכחות
פגאנית יום יומית. הכשרות מורים רבות בעולם – במיוחד במערכות החינוך מיינסטרימיות
– ממשיכות לנוע כמטוטלת, בבלבול בין השיח המוצהר לשיח הנוהג. מצד אחד, מדברים על
דבר אחד ומן הצד השני, עושים בדיוק את ההיפך. בו זמנית, בלי שום בעיה ועם הצדקה
שכביכול אפשר "גם וגם". יום אחר יום מתווספות עוד מילים כאלה ואחרות לשיח החינוכי. הן מעמיסות מן הצד האחד על הבנת המערכת אבל מצד שני, תתפלאו, מנחמות אותה ("איך אתה יכול לומר דבר כזה? אנחנו עושים גם את זה וגם את זה וגם את זה"). משרד החינוך מייצר מילים, מפיק מהלכים (חדשניים כמובן) ומקים מסגרות (פורצות דרך כמובן, "אחרות" וממש "שונות" מקודמיהן) כמפעל יצרני. בדיקה מעמיקה בכל אותן מילים, אותם מהלכים ואותן מסגרות מגלה כי מדובר למעשה בדברים דומים תחת שמות "מתקדמים" יותר. כך מייצרים בלבול בתחושה של התקדמות. למעשה, הליכה לאחור.
ככל שהשיח המבלבל הזה מרחיב את השימוש התיאורטי במושגים "חדשניים" כביכול, הוא נכנס למערבולת אקדמית אשר היציאה ממנה קשה משום שהוא מניפה בו זמנית דגלים רבים וכאמור "חדשניים" אך למעשה משליכה את שדה המעשה החינוכי – הכנת הסטודנטים להוראה כדוגמא – למסלול אחד של התמודדות חד ערכית בכיתה. מחקרים על קשייהם של מורים חדשים מעידים לא רק על שלבים שונים של הישרדות והתמודדות אלא למעשה מצביעים על היקרעותם היומית יומית בין שני השיחים הללו – השיח המוצהר והשיח הנוהג - שלא מאפשרים ל"מערכת ההפעלה" שלהם לתפקד בסנכרון אלא דווקא להתבלבל ולהיקלע לסבך של מבוכה. המורים הותיקים כבר מבינים שמטר ה"שינויים" הוא גשם של מילים חסרות משמעות. המורים החדשים מתבלבלים, אולי סבורים כי מתקיים שינוי של ממש ובעיקר - מיואשים ולעתים קרובות מגיעים לסוף דרכם המקצועית עוד לפני שהחלו. המערכת בוחרת לקרוא להם "נושרים" אך למעשה הם "מונשרים".
אז מדוע מערכות החינוך ובעיקר מערכות הכשרת המורים אינן
פתוחות עדיין לשינוי – כלומר מדברים עליו אבל נוהגים אחרת? אני מבקש להציע כי מערכות
הכשרת המורים, כדוגמא כמובן, כלואות בין שני עולמות שיח – פדגוגיה של פחד
ו"הצל של עולם המבוגרים" על עולם הילדים. ועל כך בקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה