מאת ד"ר אריה קיזל
פורסם ב"הארץ" דעות (8.1.2018)
יש
עוד אפשרות שבגללה התלמידים בישראל אינם שותקים ובמחילה מפריעים ובכלל שהם בעיית
התנהגות מתמשכת המטרידה מאד את ד"ר אמיר ברנע ("לפעמים התלמידים פשוטצריכים לסתום את הפה", "הארץ", 5 ינואר 2018) עד כדי כך שהוא נזקק לביטוי אלים כמו
שיסתמו כבר את הפה, ישבו בשקט ויישמעו את דברי האלוהים החיים שרוצה מערכת החינוך
הישראלית להשמיע להם.
האפשרות
היא שתלמידי ישראל חשים כי הם מוחזקים בני ערובה בידי מערכת שלא רק משעממת אותם
במקטעי מידע בלתי רלוונטיים המכונים "מקצועות" אלא שהיא גם רואה אותם
"לא ראויים" ו"לא מסוגלים" לבחור בעצמם מה ללמוד, מתי ללמוד,
איך ללמוד ובמחילה ממי ללמוד – כלומר מורים ראויים המסוגלים גם לעשות יותר מאשר
העברת חומר לקראת המבחנים.
יש
גם אפשרות שתלמידי ישראל חשים כי הם לכודים במוסדות משמימים וחסרי מעוף, במערכת
שעות שאינה מאפשרת ללמוד (ובמחילה גם באמצעות חקר ולא רק באמצעות הטענת ידע בשיטות
מיושנות שאין בהן צורך עוד) על המציאות הסובבת אותם. זו מציאות שיש בה צורך גם
במיומנויות כמו אוריינות מדיה, אוריינות כלכלית, ידע היסטורי לא מקוטע (למשל שקרה
משהו בגרמניה גם אחרי 1945, שהיתה פעם תנועה פמיניסטית, שיש סין וארה"ב
והרשימה עוד ארוכה). זו מציאות שיש בה צורך ללמוד היום גם בקבוצות שלא מתחרות אחת
בשנייה, שמטפחות עבודת צוות (כי זה הרי מה שנדרש בהמשך הדרך), שמטפחות סולידריות
אנושית ולא רק זהות קבוצתית לקראת שירות צבאי (ולא באמצעות "מחויבות אישית"
– אותו פרויקט, אחד מיני רבים שבהם התלמידים נדרשים להתנדב. נדרשים להתנדב – שימו
לב לסתירה הפנימית שאינה מפריעה למי שמציע אותה לתלמידים).
יש
גם אפשרות שתלמידי ישראל הצעירים עוברים תהליך של סוציאליזציה אלימה שמכילה בתוכה
רק עידוד לתחרותיות תחת סיסמאות כמו "למידה משמעותית" (מה זה?), "5
יחידות מתמטיקה או שתהיה כאן עני", "בנט מטפל בכך שתדעו אנגלית".
יש גם אפשרות שתלמידי ישראל, כאלה שסותמים להם את הפה, מרגישים שהם רוצים להתדיין
ולא להיבחן, להתפלסף (חלילה מלאפשר להם מיומנויות חשיבה ברמה גבוהה) ולא רק להימדד
(עוד מבחן בינלאומי בפתח?), רוצים לקרוא (ולא להאמין בשקר שמספרים עליהם ש"הם
לא אוהבים לקרוא") בדרכים מגוונות ועל דברים מגוונים ולא רק לשנן ולשנן ולשנן
וללמוד עוד ועוד ועוד לקראת המבחן. לשגר את החומר ולשכוח אותו.
יש
גם אפשרות שהסיפור כאן אינו מספר התלמידים בכיתה אלא לאן הכיתה הזו מובילה אותם,
שהסיפור כאן אינו משכורות המורים בלבד (והן נמוכות ללא ספק) אלא שלא נותנים למורים
להפוך את קהילות החינוך למקומות שיהיה מעניין להגיע אליהם, לפתח ולהתפתח כי משגעים
אותם בבחינות ומבחנים, ברגולציה מטורפת ובעיקר בחוסר אמון. במצב שכזה הם יכולים
להיהפך, כפי שכבר נהפכו, לקורבניים ולקהילת מצוקה מקצועית.
יש
גם אפשרות שהסיפור כאן אינו ההאשמה שהתלמידים שלנו לא סקרנים ובעיקר מחוצפים אלא
שפשוט מישהו כיבה להם, בגיל צעיר מאד, את נר ההתלהבות מהלמידה, את פתיל הסקרנות
מאינטלקטואליות, את רצון הקריאה, את החלום לשאול עוד שאלה (כמו להתפלסף, רחמנא
לצלן) ושם אותם במכינה אין סופית לקראת החיים שהמבוגרים האלה במשרדי משרד החינוך
בירושלים סבורים שהם צריכים לחיות חיים שיש בהם זהות אחת, מציאות אחת שמשורטטת להם
ושיש בה בעיקר מלחמות ואחר אלים.
יש
גם אפשרות שבגלל כל אלה, ורק בגלל אלה, הם כל כך מדברים ו"מפריעים".
לא
צריך לסתום להם את הפה, ד"ר ברנע, כי לידיעתך כבר סותמים להם את הפה מספיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה