על הספר "המיעוט הנבחר"

צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ'יני יצאו למסע בן 12 שנות מחקר ולימוד סביב השאלה כיצד עיצב הלימוד את ההיסטוריה הכלכלית של היהודים בין השנים 70 ל-1492? התוצאה המרשימה היא הספר המיעוט הנבחר (הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2013).
השניים מוכיחים כי בניגוד לתיאוריה הרווחת, לא נבע השינוי מאנטישמיות, מרדיפת היהודים והצרת צעדיהם אלא מהתמורות שחלו בעם היהודי עצמו אחרי שנת 70 לספירה – בראש ובראשונה מיישומה של נורמה חדשה שחייבה כל גבר יהודי לקרוא בתורה וללמוד אותה וכן לשלוח את בניו לבית הספר. בשש מאות השנים שלאחר מכן, המירו את דתם יהודים רבים שהתקשו לעמוד בעלותה הכלכלית של הנורמה החדשה ויהדות העולם הצטמצמה דרסטית. לימים, בעקבות ייסודן והתפשטותן של החליפויות המוסלמיות, חל תהליך של עיור ושל צמיחת המסחר, וגברה הדרישה למקצועות שהעניקו יתרון משמעותי לאוריינות. קרנם של היהודים המשכילים עלתה, בסביבה שבה רק מעטים ידעו קרוא וכתוב. משעה שנוצר ביקוש להשכלה עברו רוב היהודים להתמחות במסחר ובמלאכות יד.  יהודים רבים החלו לנדוד בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות בארבע קצוות הארץ.

ספרם של שני החוקרים הותיקים זכה בפרס ספר העיון הטוב ביותר של שנת 2012 של ה- National Jewish Book Council. מריסטלה בוטיצ'יני היא מרצה לכלכלה ומנהלת מכון גספריני למחקר באוניברסיטת בוקוני שבמילאנו. צבי אקשטיין הוא דיקן בית הספר לכלכלה במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל ושמש מרצה במספר אוניברסיטאות מובילות בארה"ב.

413 עמודי הספר הם מסע מובנה הבנוי כהלכה וכתוב בקוהרנטיות וברהיטות. בתחילתו מפרטים הכותבים כמה יהודים היו בעולם מחורבן בית שני ועד גירושם ההמוני מחצי האי האיברי, היכן התגוררו וממה חיו. הם מחלקים את אלף וחמש מאות השנים הללו בין שלוש תקופות משנה: חורבן בית שני בידי הרומאים בימי המרד הגדול, ייסודה של אימפריה מוסלמית בימי החליפויות במאות השביעית והשמינית לספירה והפלישות המונגוליות שעשו שמות בפרס ובמסופוטמיה במאה השלוש עשרה.

בהמשך הם בוחנים את התשובות המקובלות לשאלה מדוע הפכו היהודים לעם של בעלי מלאכה, סוחרים, בנקאים ורופאים מיומנים ומדוע נוצרה גולה יהודית עירונית בכל רחבי העולם. את ההסברים הם מחלקים לשתי קטגוריות: גורמים חיצוניים (אפליה, גזירות, רדיפות ופרעות) והסברים המדגישים בחירה (בידול מרצון כדי לשמר את הפולחן הדתי, הגירה מרצון לערים כדי לשמר זהות קהילתית). לאחר מכן, הם מציבים את התזה שלהם: "בעולם המאוכלס ברובו אנאלפביתים וככזה היה העולם באלף הראשון לספירה – היכולת לקרוא ולכתוב חוזים ותכתובת עסקית או לנהל ספרי חשבונות תוך שימוש בכתב משותף העניקה ליהודים יתרון יחסי על פני אחרים. היהודים פיתחו גם קובץ חוקים אחיד (התלמוד) וייסדו רשת שלמה וחובקת עולם של מוסדות (בתי המשפט הרבנים, מפעל השאלות והתשובות), שסיפקו רישות, גישור ואכיפת חוזים. שיעור האוריינות הגבוה וקיומם של מוסדות לאכיפת חוקים הפכו למנוף עבור העם היהודי" (עמ' 24).

אך מדוע היהודים הפכו לעם יודע קרוא וכתוב ומשכיל יותר מאשר אוכלוסיית העולם באלף הראשון לספירה? בהמשך מתואר השינוי שהפך את היהודים לעם הספר: דת מונותיאיסטית שהתבססה על טקסט כתוב. יישומה של נורמה דתית השמה דגש על לימוד ועל שינון התורה הניבה פירות והכותבים מציגים בהמשך הספר תיאוריה כלכלית המתמקדת בבחירה בשייכות דתית ובהשקעה באוריינות של ילדים ובהשכלתם, בעולמה של ארץ ישראל בתחילת האלף הראשון, שהיה מורכב ברובו מחקלאים, יהודים ולא דתיים. הם נכנסים לנעליהם של החקלאים היהודים שחיו באותה תקופה ומנסים להבין את הבחירות הכלכליות שלהם, על רקע הנורמה הדתית החדשה שכפתה עליהם היהדות הרבנית.

בהמשך הם ממחישים כיצד מתיישבות משמעויות אלה עם התהליכים שעברו על העם היהודי בחמש מאות השנים שלאחר חורבן בית שני. בתקופת התלמוד הפכו היהודים ל"מיעוט נבחר" – אוכלוסייה קטנה של יודעי קרוא וכתוב. השניים קובעים כי מידע הנשאב מן התלמוד וממספר גדול של תגליות ארכיאולוגיות מצביע על כך שבתקופת התלמוד החלו היהודים בארץ ישראל ובמסופוטמיה – שני המרכזים הגדולים של חיים יהודים – לציית להלכה היהודית אשר חייבה אותם לשלוח את בניהם לבית הספר. התביעה לשלוח את הבנים לבית הספר ללמוד קרוא וכתוב ולהעמיק בתורה, היתה קורבן יקר שלא הניב שום תשואה כלכלית בחברה האגרארית שבה התגוררו היהודים. אף על פי כן, היה בתקופת התלמוד שיעור לא קטן של חקלאים יהודים שלא המירו את דתם אלא צייתו להלכה והשקיעו בהשכלה של ילדיהם. אבל מה קרה בחלוף הזמן לחקלאים היהודים, יודעי קרוא וכתוב? בהמשך הספר המחברים מגלים שהיהודים זנחו את החקלאות, בחרו באורח חיים של קהילה עירונית קטנה והחלו לעסוק במקצועות עירוניים עתירי מיומנות.

בהמשך הם מראים כי בעקבות הפיכתם של היהודים לעם משכיל ועירוני הם החלו לנדוד בתוך האימפריה המוסלמית. ובהמשך כבר במאות ה-12 וה-13 היתה ההלוואה בריבית עיסוק יהודי בעליל, באנגליה, בצרפת ובגרמניה. מדוע? המחברים סותרים את הטיעון כי היהודים עסקו בכך עקב כך שנאסר על הנוצרים לעסוק בהלוואה בריבית. הם מציעים הסבר חלופי שבמסגרתו היהודים התמחו מרצון בהלוואה ריבית משום שהיו ברשותם הנכסים החשובים ביותר להצלחה מקצועית בשוק האשראי – הון, רישות חברתי, אוריינות, יכולת חישוב ומוסדות לאכיפת חוזים.

את המסע מסיימים אקשטיין ובוטיצ'יני סביב כמה שאלות שעוד נותרו פתוחות בהיסטוריה היהודית – מגירושם ההמוני של היהודים מהחצי האי איברי ב-1492 ועד ימינו. הם מקדישים לשאלות אלה פרק מסכם שהוא גם שער למחקרם הבא שבוודאי עוד יגיע. עד אז יהנו כאן הקוראים ממחקר מעניין אבל גם עשוי היטב ממקורות מגוונים ובהם מקורות ראשוניים לא מעטים. זו מלאכת מחשבת היסטורית וכלכלית המעניקה לנו תוצאה מרתקת.