"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

1 בדצמבר 2011

בית ספר שקרי למוזיקה



בניי האהובים / מאת אריה קיזל

עוד רגע יעלה על מרקע הטלוויזיה בית ספר חדש מהסוג המפתה ביותר, מבית היוצר של טמירה-יואב-צביקה ומיטלמן-על-הפסנתר.
הם ינסו לכבוש אתכם ואת עשרות אלפי ילדים צעירים (ובעיקר את הוריהם) בשקר שלפיו בחירתם של ארבעה מורים יבטיחו את עתידם/עתידכם כמאושר, חסר דאגות, עתיר מעריצים וכמובן מבשר כסף ובצידו תאווה גדולה של האדם בעולם הנוכחי – פרסום. אותה שאיפה להיות משהו, לא להיבלע לתוך האלמוניות, הענווה, הצניעות וחלילה – להיעלם.
מאות ילדים נענו לפיתוי, כמו אלפי מבוגרים שנענו לקריאת ארבעת השפים לפניהם לכבוש את המחבתות והסירים ובעיקר לא להיעלם בתוך המטבחים ולהיטגן אל תוך האלמוניות הבולעת כל, המפחידה כל כך.
טמירה-יואב-צביקה ומיטלמן-על-הפסנתר יבטיחו לכם, כמו לילדים שבקרוב תצפו בהם, אושר והבטחה למילוי מאווים כמוסים. כולם ידברו על כך שנולדו לשיר והם נושאים בגופם, במוחם ובעיקר בהוויתם את הגן הזה של הרצון לשיר. הם ידברו על "השירה כחיים שלי" ומשפטים כמו "עוד ברחם הוא שר, ניגן ופיזם" ימלאו את האוויר ויטפישו אותנו להאמין כי מדובר באמת ולא בעוד מטחנת רייטינג המתנהלת באופן מבטיח בין הפרסומות שבאמצעותן ממומן בית הספר השקרי הזה וביניהן הוא חי בצביעות בלתי נשלטת.
אל תאמינו להם, בניי האהובים. בית הספר הזה אינו אמיתי אלא הוא זיוף. הוא תכלית השקר וההבל. הוא בית חרושת של ניצול המראה הצעיר של הילדים, הקול העדין שלהם, התמימות הפגיעה שלהם ובעיקר הרצון העז, הלא בר-כיבוש של הוריהם, להיות משהו, לצאת מהחושך, מהכלום של היום יום ולהיהפך למשהו, למישהו, להיות לא-אלמוני, לא להיעלם.
במקום שבו באמת אוהבים ילדים לא חושבים שמסך הטלוויזיה יביא להם את האושר או את הגשמת החלומות (של הוריהם). במקום הזה, בניי האהובים, נסו למצוא את עצמכם. זה מקום שיש בו מרחב עבורכם ולא מקום שבו מנצלים אתכם, גילכם, מראכם וקולכם הצעיר כדי למכור עוד ועוד פרסומות. 


שלכם, אבא
הכותב הוא אב לשלושה בנים.
ראו גם: http://www.haaretz.co.il/opinions/topic-of-the-day/1.1588939
וגם: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4169335,00.html



9 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

יופי של כתיבה. ראשית חשוב לציין שמדובר בתוכנית פריים טיים שנותנת לחברה את מה שהיא רוצה לראות. מהיכן החברה מקבלת את המסרים הללו? אני מוכרח לומר, בתור מורה שמתמודד עם המציאות היומיומית הזו, שלגישה ה"מצייננת" (קרי הדוגלת בהתמקדות בציונים ובעיקר באנגלית ובמתמטיקה) במערכת החינוך יש חלק במצב הזה. המטרה היא כמובן להצליח ולעשות בוחטה של כסף בעולם הגלובלי. לשם כך החשוב הוא להצליח בבגרויות, אך באילו בגרויות? כמובן שראשית כל מגיעות אנגלית ומתמטיקה, ואז כל הספיחים האלה... הזניחים האלה... תנ"ך, היסטוריה, אזרחות, ספרות. כל האלה, נו. אז ילדינו מצליחים (לא תמיד) בכל המבחנים אך בבוא פרקם הם מגיעים למצב שלא אכפת להם לעזוב את ארצם בעבור ג'יפ גדול יותר, בריכה בחצר ומסעות שופינג בתפוח הגדול. הסיבה היא פשוטה: אף אחד לא באמת שידר להם אי פעם שמשהו באמת - אבל באמת - חשוב, מלבד מה שישיג לך כסף.מה עם עשייה חברתית? מה עם הבנת התרבות שלך לעומק? מה עם סקרנות בסיסית וטהורה? מה עם למידה לשם הלמידה?
במצב עניינים כזה, הרי שתוכניות מהסוג הנ"ל רק מקצרות את הדרך אל אותה מטרה (כסף), על גבם של הילדים, לכל תרועתה של החברה הצוהלת. הטלוויזיה מספקת לחברה מדריך מקוצר להשגת המטרות שמערכת החינוך, או לפחות חלק ממנה, מאמינים בהן.

לשמחתי, דווקא בבית הספר שבו אני נמצא אני מגלה מערכת שכן עושה מאמצים אדירים לראות את הילדים, אך עדיין תרבות הציינון טבועה עמוק בקרב הילדים והוריהם.

בקיצור, הכל חינוך.

בכבוד רב,
תומר

אנונימי אמר/ה...

נהנתי לקרוא את מה שכתבת.
זה כל כך עצוב ונכון. חבל שכך..

אנונימי אמר/ה...

מסכימה...אך זו המציאות בה אנו חיים ואם אתה לא יכול להלחם בהם הצטרף אליהם..

רמת ישי אמר/ה...

הכל אמת וכמה חבל שאתה צודק.
אבל זהו "פרצופה של המדינה" ...רדידות, שטחיות ורדיפה אחרי מזומנים.
במקום אחר אולי היו מוקיעים את התופעה וכאן מקדשים אותה - "עגל הזהב" נסגד יום יום ע"י ציבור רחב ...

עידן אמר/ה...

ניתן להסתכל על כך גם בדרך אחרת.

תכנים בינוניים מחלחלים מהר מאד לתודעה הישראלית - מה שמעלה בספק האם מחמיא להיות מפורסם כאן בישראל, והרי שגם שימוש בילדים לשם עשיית רייטינג, תמיד מעורר סלידה.

אבל ...

הציבור נהנה מכך, אפילו חלק ממשפחתי. הרי מי אנחנו שנשבית שמחות ונצנזר פלורליזם תרבותי?

תמיד אפשר להתנזר מטלויזיה ובמקום זאת לשוטט באינטרנט, בכדי למצוא גירוי תרבותי טוב יותר.

ד"ר אריאל פרידמן אמר/ה...

אמנם תוכנית הריאליטי הזו איננה "סוגה עילית" אך בניגוד אליך אני חושבת שהיא נגועה בפחות נגעים מהתוכניות האחרות בז'אנר. הנושא הזה של ניצול ילדים על ידי תעשיית התקשורת ואולי גם על ידי ההורים שלהם הוא מורכב וראוי לדיון מעמיק.
מצד שני התוכנית הזו מעבירה מסרים ראויים אחרים כגון הכישרון והאפשרות לפתח אותו באמצעות אנשים מקצועיים, אהבת המוזיקה והשירה, העבודה הקשה והמאמץ שכרוכים ביצירת אמנות וגם, מכיוון אחר, היכולת להתחבר לסוגות מוזיקליות מגוונות ושונות מאוד זו מזו שבכולן יש איכויות גבוהות
צוות ה"מורים" שם מכבד ואוהב ילדים ובניגוד לתוכניות מקבילות אין משפילים אותם, "הציונים" שהם מקבלים תמיד טובים ומפרגנים ובעיקר: אין הדחות ורוע.
לכן בתוך המבנה הזה של טלוויזיה מסחרית בפריים טיים זו נראית לי האופציה הכי פחות מזיקה.
ד"ר אריאל פרידמן

יעלה אסטרוגנו אמר/ה...

במסגרת מתקפת הריאליטי, שהיא מנת חלקנו בשנים האחרונות נראית תכנית זו כפחות מזיקה, לכאורה. אין הדחות, מדובר בבית ספר, כיתת לימוד, מורים,ציונים ממש כמו בבית הספר.
לכאורה. זוהי עוד יצירה מבית היוצר של טמירה ירדני בליווי צביקה הדר ומיטלמן.
אותו ז'אנר עם טוויסט, כביכול בלתי מזיק.פרסום-ההצלחה-קידוש הכאן ועכשיו המהיר הנושא על כנפיו הצלחה(כסף) נמצא גם נמצא. גם אם אינו על פני השטח במופגן כמו בתכניות ריאליטי אחרות.
גם בניית חבר שופטים, סליחה מורים, שאינו מזוהה עם הז'אנר בכל כך מוכר, בחירת מורים מוערכים שניחוח של איכות דבק בהם לא יצליחו לטשטש את עקבות הריאליטי האוכל כל חלקה טובה.

יעלה
מורה לתקשורת
מרכז חינוך ליאו באק

אנונימי אמר/ה...

כותבת ד"ר אריאל פרידמן:
צוות ה"מורים" שם מכבד ואוהב ילדים ובניגוד לתוכניות מקבילות אין משפילים אותם, "הציונים" שהם מקבלים תמיד טובים ומפרגנים ובעיקר: אין הדחות ורוע.

או שאת נאיבית או שלא ראית את התוכנית.

במסווה של נחמדות - משווקת כאן עטיפה מאד ברורה של רייטינג כפי שמציין ד"ר קיזל.

אני מציעה לך לבחון היטב את התוכנית ותגלי שטעית.

אנונימי אמר/ה...

אריה,
אף שאני שותף לנימה העולה מדבריך ולחשש מהניצול, נדמה לי שמה שכתב ד"ר פרידמן גם נכון - יש כאן חינוך ליסודיות ואמנות היכולים להוביל לפיתוח הומאני, במובן שדרור אלוני מכוון אליו.
שאלה אחרת וקשה בעיני לגבי תוכנית זו היא (שוב...) מקום המזרחי. לשים את מתי כספי ליד משה פרץ (עם כל הכבוד) - זו שקילות לא הוגנת. מה רע בבועז שרעבי ויהודה פוליקר? למה לא ליצור איזון (רב)תרבותי מינימלי?
נדב

נ.ב. אריה, ראה הוזמנת להיכנס לפינה שלי:
http://nadavberman.wordpress.com/