"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

23 באוגוסט 2010

אני ביקורתי גאה מאת פרופ' אורי רם


פורסם לראשונה בהעוקץ 23.8.2010

לאחרונה מתנהלת מערכה של גופים ימניים קיצוניים, המתייגים חוקרים ומרצים במדעי החברה והרוח השונים כאילו הם אנטי-ישראליים ואפילו תומכים באנטישמיות ובטרור. אלה כמובן האשמות חסרות שחר. זוהי מערכה מקרתיסטית שנועדה להפחיד, להרתיע ולבלום את המחקר והעיון החופשי בישראל. זהו חלק ממערכה כוללת, שסימנה את בית המשפט העליון, את האקדמיה, העמותות החברתיות והאגודות לזכויות האזרח כחסמים בפני הסחף הלאומני שיש להסירם מן הדרך. היום נעשית הכשרת "דעת הקהל" לכך; מחר כבר יפעל "המחוקק".

כמו התנועות הטוטאליטריות המוכרות בהיסטוריה, מבקשים גופים אלה שהאקדמיה תשקף את "דעת הקהל" ואת הקו הממשלתי. אנו יודעים מה הערך התרבותי והמדעי הירוד של אקדמיה מגוייסת מעין זאת. לא ראוי היה להתייחס למערכה זאת אלמלא התגנב ללב החשש כי יש גורמים בצמרת המדינה, בכנסת (ועדת החינוך), בממשלה (שר החינוך), ואולי חמור מכל אפילו בתוך המוסדות האקדמיים עצמם (במועצה להשכלה גבוהה), שאינם מבינים את הסכנה הטמונה בעמידה מהצד, או גרוע בכך בהתקפלות, נוכח גל עכור זה. אף שחלקם התיישרו בימים האחרונים עם הקו ה"נכון" – של הגנה על החופש האקדמי – לא ברור אם גם ידבקו בקו זה ללא זיגזוגים.

בחלק מן המקרים מסתתר המקרתיזם החדש מאחורי הדרישה למדעי חברה ורוח "אובייקטיביים" ו"ניטרליים", ובחלק מהם – כמו במערכה הנוכחית -- נעשה ניסיון גלוי ובוטה לפוליטיזציה מוקצנת של האקדמיה. מדעי החברה והרוח שרויים בתוך החברה והרוח שאופפות אותם; מצד אחד, הם לא יכולים להסתגר ולהתעלם מהסוגיות המעסיקות את החברה הסובבת, אך מצד שני אסור שיעמדו לשרות אידיאולוגיה כזו או אחרת. בתוך דיאלקטיקה זאת בין ה"פנים" המדעי וה"חוץ" החברתי מתפתח הידע האקדמי בעולם ואף בישראל.

כסוציולוג של הסוציולוגיה אני יכול להעיד כי אכן חל בתחום מהפך משמעותי מאז שנות השבעים. עד אז שלט זרם אחד בסוציולוגיה, שהיה מזוהה עם האידיאולוגיה הממלכתית ועם אסכולת המודרניזציה. מאז התפתחה הסוציולוגיה בישראל, ובכל העולם החופשי, ופרח בה מיגוון רחב של נקודות ראות, תיאוריות ושיטת מחקר. המכנה המשותף שלהם אינו "הסכמה לאומית", אלא יושרה אקדמית ומחויבות לדיון וויכוח המבוסס על תובנות תיאורטיות וראיות אמפיריות.

בשום מוסד אקדמי רציני בעולם אי אפשר היום לחקור את החברה הישראלית בלי למתוח השוואה, יהיו מסקנותיה אשר יהיו, בינה לבין חברות אחרות של מהגרים-מתיישבים; לכן קולוניאליזם אינו מילה גסה אלא קטגוריה השוואתית; ואי-אפשר לדון על המושג של "דמוקרטיה-יהודית" בלי לערוך מחקר השוואתי בין שיטות ממשל שונות המתקיימות בחברות אתניות הירארכיות; לכן אתנוקרטיה אינה מילה גסה אלא קטגוריה של מדע המדינה. גם אי אפשר לחקור היום את הצבא והשפעתו מבלי להתייחס לשאלת הזהות הגברית והנשית; ולכן גם מיגדר אינו מילה גסה אלא קטגוריה של מדע החברה. ואי אפשר לדבר על מלחמת העצמאות של ישראל מבלי לשאול שאלות על הנכבה הפלסטינית; לכן נרטיב אינו מילה גסה אלא קטגוריה של מדע ההיסטוריה. גם את הדיון באתניות אי אפשר להחזיר למינוח האומלל של "ספרדים" או "עדות המזרח"; ולכן רב-תרבותיות גם היא מילה לא גסה. גם דיון על דמוקרטיה הליברלית הוא ראוי ולכן אפילו מדינת כל אזרחיה היא לא ביטוי גס אלא הגדרה בסיסית של רפובליקה דמוקרטית.


אני גאה בתפקיד החיוני שממלא הסגל באוניברסיטאות בשמירה על ערכי הדמוקרטיה, הצדק החברתי וזכויות האדם בישראל, ובחשיפת הכוחניות, הנצלנות והגזענות הפושים בחברה בישראל. החוקרים והמרצים הביקורתיים ימשיכו למלא את חובתם המקצועית ביושר ובמסירות, כאשר לנגד עיניהם המופת של חוקרים מובילים שלא שכחו את המצפון בבית כאשר הלכו לאקדמיה, כמו יורגן הברמס, פייר בורדייה או מרטין בובר או ישעיהו לייבוביץ'. בכך הם יתרמו לרווחה ולאחווה בישראל ואף לעוצמתה של ישראל, יותר מהקולות הפטריוטיים-כביכול, המאשימים אותם בתמיכה באחמדיניג'ד, אך המבקשים לקיים כאן את תפיסת המשטר שלו. פטריוטיות אמיתית היא המאבק לשיפור החברה הישראלית, ולא לניוונה האינטלקטואלי והמוסרי.

הכותב הוא פרופסור לסוציולוגיה.
ספרו האחרון Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge ראה אור בהוצאת Routledge
בין ספריו הקודמים: הגלובליזציה של ישראל: מקוורלד בתל אביב, ג'יהאד בירושלים (רסלינג 2005); הזמן של הפוסט: לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל (רסלינג 2007).

5 תגובות:

ג'לאל ספייה אמר/ה...

כתבה מעולה, אבל חסר בה התייחסות ישירה אל שמות העמותות והארגונים היהודים המתייגים מרצים על-פי רצונם בין נאמנים למדינה לבין בוגדים. אבל, אני יכול להזכיר את תנעות "אם תרצו" כתנועה הבכירה בתחום זה. הבעייתיות של תנועות מהסוג הזה לא בגלל זהותם הלאומנית הקיצונית אלא עצם היותם אנטי-פלורליסטים מובהקים, הם שוללים את הלגיטימציה מכל עמדה או פעולה שאיננה תואמת את רוחם. קל לי מאוד עכשיו להתחיל ולהתנפל על תנועות אלו, ולהתייחס למקורות המימון שלהם, ולזירות שהם פועלים בהם, במיוחד בזירה האקדמית. אולם, אינני הולך לעשות זאת. כי בעיני המהפכה הציונית השנייה של "אם תרצו",לא תביא אלא רק להפיכתה של מדינת ישראל ליותר פאשיסטית וגזענית מאשר היא, דבר אשר עלול להעמיד בסכנה את הפרויקט הציוני המנסה להחיות אותו. על-אף, "שאם תרצו" רחוקה מלהיות ציונית,דרך הבכיינות והגישה הקורבנית המאפיינת אותה, והסלידה שלה מכל דבר דמוקרטי. אולם, איננו צריכים להיות מופתעים מן המגמות הפאשיסטיות של תנועות אלה, הרי בתפיסתם כל מי שמסכים עם הקו שלהם הוא פטריוט ומי שלא הוא בוגד.
לאחרונה שאל אותי איש ממדינות ערב ספר לי על החברה הישראלית, אז ענייתי לו בקצרה במדינת ישראל יש יהודים ציונים ואשפה. הוא התפלא מדברי ושאל אותי אז מה עם השמאל הישראלי, אז ענייתי לו, אין עוד שמאל בישראל, כי השמאל הזה היה שקרי ובעל פרצוף שקרני שאיננו מאמין באידיולוגיה שלו, אף ניתן להגיד שלא הייתה לו אידיולוגיה בכלל. לבסוף, אמרתי לו שהשמאל הישראלי המצהיר כי הוא מאמין בדו-קיום רוצה לחיות עם ערבים אבל רק מרחוק בכדי שלא "להתלכלך" עם הגויים.
משום כך, ההקצנה של החברה היהודית בכיוון הימין הקיצוני, רק חושפת את פרצופה האמיתי של חברה זו שאיננו מאמין בפלורליזם, ואף מוכן להוציא מקרבו כל מי שמתנגד לאידיולוגיה שהוא מציג (חברה בדרך למשטר אפרטהייד).
לסיכום, לצערי אם ארצה או לא אני חיי בחברה אתנית המגדירה אותך רק על בסיס גזעי.

אנונימי אמר/ה...

החברה הישראלית היא עדיין חברה פלורליסטית. טוב שנשמעים קולות כמו "אם תרצו" וקולות נגדיים. תגיד לחבר הערבי שלך שכאשר החברה הערבית תהיה פלורליסטית לפחות כמו מחנה הימין הישראלי - מצבם של הערבים בכלל ישתפר.

ג'לאל ספייה אמר/ה...

החברה היהודית בדרך לאיבוד הפלורליזם שאפיין אותה או ליתר דיוק את חלקיה. אין ספק כי במדינת ישראל ניתן לדבר באופן חופשי לגמרי אולם מעבר לזה המדיניות הממסדית והחברתית הפורמלית והבלתי-פורמלית הינה עוינת לכל זר שאיננו מזדהה או מאמין בציונות. למשל, הבעיה של 400 ילדי העובדים הזרים רק היא שאינם יהודים, בעוד גם הבעיה של הבדואים בכפר אל-עראקיב בנגב הינה שאינם יהודים וכו'
"אם תרצו" והתנועות דוגמתה הם מהווים בושה לכל חברה שהם פועלים בה, בחברה דמוקרטית אמיתית אין מקום לתנועות פאשיסטיות מהסוג הזה. הרי מה הבעיה של "אם תרצו", בעיתה היא שישנם אנשים שעדיין חושבים שישנו צורך בפלורליזם ובניסיון בנייתה של חברה הוגנת.
"אם תרצו" מייצגת שנאה לכל דבר זר שאיננו ציוני, ועצם פריחתה באקדמיה מאיר את פניה הפאשיסטיות של החברה המשכילה היהודית. במשפט קצר "אם תרצו" עושה כל דבר "אנטישימי" אולם נגד ערבים ויהודים שאינם מסכימים עם דרכה.
אף אחד לא מתיימר לטעון שמצבה של החברה הערבית טוב יותר מאשר החברה היהודית.לכן יש לי ביקורת רבה על החברה שלי ועל עצם היותה אנטי-דמוקרטית. אבל לפחות אנו הערבים לא טוענים שאנו דמוקרטיים, בניגוד לאלה שיום ולילה מנגנים לנו את שיר הדמוקרטיה, על-אף שהם יותר גזעיים מאשר דמוקרטים.
מדינת ישראל בהגדרתה הינה מדינה יהודית ודמוקרטית, אולם קודם כל היא יהודית, דבר המעמיד את הדמוקרטיה שלה בסכנה, כאשר היא שוללת לאום שלם החיי בתוכה.
חוץ מזה, מי שרוצה להשתוות לאחרים, עליו לחפש מודלים העולים עליו ולא פחותיים ממנו, לכן אם מדינת ישראל וחברתה מעוניינת לצטרף לעולם השלישי אז ברוך הבא.
לסיכום, להיות ערבי (לא יהודי ציוני) במדינת ישראל פירושו ומשמעו להיות מושפל ודחוי לא רק ע"י הממסד הישראלי אלא ע"י החברה היהודית ציונית עצמה.

אנונימי אמר/ה...

ג'אלל,
חבל שאתה מבטל באחת ציבור גדול שמאמין בדו קיום ובמחשבה חופשית ופלורליסטית.
הנטייה המוקצנת לתת תוויות לציבור שלם, כמו זו של "אם תרצו" וכפי שאתה עושה, רק מרחיקה את היום בו אשב תחת גפנך ואתה תחת תאנתי.
יש לי חברים פלשתינים וערבים ואינך נשמע כמוהם, לשמחתי..
אולי נביט בעצמנו ונחליט להיות פלורליסטים כדי שהאחרים יעשו כמונו, רק זה יביא לסובלנות ופלורליזם בקרב תלמידי ההיום וציבור המחר

ג'לאל ספייה אמר/ה...

גם אני בתקופה מסוימת האמנתי בדו-קיום יהודי-ערבי אבל לבסוף זה התפוצץ בפנים שלי. לצערי, אני חייב להתבונן במציאות ולהיות ריאלי. הערכת המצב הפסימית שלי הינה שלא יהיה דו-קיום כזה בין ערבים ליהודים, בעוד את מה שנמצא היום של חינוך לשלום ודו-קיום איננו יותר מאשר אשלייה גדולה אשר איננה עומדת מול מבחני המציאות, בעוד הם מאוד אטרקטיביים עבור מאמרים אקדמיים, כנסים ונאומים.